במבט ראשון, התמונות מנחיתתם של עולים מקהילת בני המנשה בישראל מעלות את הרושם כי מדובר בסיפור עלייה רגיל – שיבה של עוד קהילה יהודית עתיקה לארץ ישראל אחרי שנות גלות ארוכות. למעשה, עלייתם של בני המנשה מגבול הודו־מינאמר היא אירוע שטרם היה כמותו בתולדות שיבת ציון. זאת משום שבני המנשה היא הקהילה הראשונה ולעת עתה היחידה שעלייתה ארצה מתבססת על מסורת ייחוס לעשרת השבטים האבודים שגלו מממלכת ישראל לפני כ־2,700 שנה.
החיפוש אחר עשרת השבטים במרחבים הנסתרים של אסיה ואפריקה, מעסיק יהודים ולא־יהודים זה שנים רבות. במחלוקת מפורסמת בנושא השבטים שמופיעה במשנה (סנהדרין י, ג), סבור רבי עקיבא כי תנועת השבטים לגלות היא חד־כיוונית והם אינם עתידים לחזור, וזאת בהתבסס על הפסוק "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט). לעומתו טוען רבי אליעזר ש"יום" הוא מושג תָּחום: "מה יום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפלה להן כך עתידה להאיר להם".
דעתו של ר' אליעזר חוללה במידה רבה את החיפוש אחרי השבטים האבודים, מאמץ שהיה לחלק מהותי מן החשיבה המיתית היהודית על זמן ומרחב, והייתה מקור בלתי נדלה לאגדות על נהר הסמבטיון הנח מזרימתו רק ביום השבת, ועל ממלכות נסתרות שתנועתם לארץ תסמן את בוא הזמן המשיחי. במקביל מילאו עשרת השבטים תפקיד מיוחד גם בנצרות ובאסלאם של ימי הביניים, כאשר השבטים מזוהים עם כוחות הכאוס של האנטי־כריסטוס, המתגוררים מעבר ל"חומת אלכסנדר" האגדית, המסמנת את הגבול בין עולם התרבות למחוזות הפרא של אסיה, ועתידים להציף את העולם לפני יום הדין.
הכי מעניין
עבור רבים מן המחפשים היהודים ייצגו השבטים האבודים יהדות קדומה ואותנטית, כזו שחמקה משפלותה של הגלות. סיפורים על ממלכה יהודית נסתרת שבה חיים השבטים בביטחון ובעצמאות מלווים את עם ישראל לאורך ימי הביניים ואל תוך העת החדשה. את אחת הדוגמאות המובהקות למשיכה זו ניתן לראות בסיפורו של רבי ישראל משקלוב, מתלמידי הגר"א, שעלה לארץ ישראל במאה ה־18 כחלק מן הציפייה המשיחית שהתעוררה סביבות שנת ת"ר (1840). כחלק ממאמציו המשיחיים היה ר' ישראל מעונין לחדש את הסמיכה. אבל איך ניתן לעשות זאת? לר' ישראל הייתה היפותזה מעניינת: אולי בקרב השבטים האבודים ישנם עדיין רבנים שהוסמכו לאורך הדורות, עד משה רבנו? כדי לברר את הטענה הזו הוא שלח מזרחה תלמיד חכם ורופא בשם ר' ברוך מפינסק, שהגיע עד תימן ופגש שם בחטף אדם שטען כי הוא משבט דן. אך לפני שהספיק ר' ברוך לברר את העניין לעומק, הוא נשאב לתככים פנימים בחצר המושל המקומי בצנעא ונרצח.
שליחותו של ר' ברוך נכשלה, ומוסד הסמיכה לא חוּדש. אך הרעיון שלפיו השבטים מתפקדים כמעין שמורה של יהדות מקורית המשיכה להשפיע אל תוך העידן המודרני. בהקדמה שכתב הרב קוק לספר "קול מבשר", מאת המקובל וההרפתקן הליטאי ר' שמעון צבי הורוביץ, כתב הראי"ה כי השבטים יחזירו לבני ישראל שלושה תכונות שאבדו להם במהלך הדורות – את "עזות הנפש החיונית", "מאור התורה הקדושה" ו"טהרת החיים". על פי תפיסה זו, שיבתם של השבטים צפויה להיות מעשה הצלה שבו בני יוסף יצילו את היהודים והיהדות, ובכך ימלאו תפקיד מרכזי בתהליך הגאולה ובהחזרת עם ישראל למצבו הטבעי.
ביקורו של הרב עמאר
ייצוג זה של השבטים האבודים כשומרי היהדות האבודה שתושיע את עם ישראל כולו, הגיע לקיצו עם הקמת המדינה. המחשבה שישנם עוד עבריים נסתרים בפינה בלתי ידועה באסיה הלכה ונדחקה, והעניין בעשרת השבטים בקרב הציבור הישראלי הרחב וגם בקרב הציבור הדתי, כמעט נעלם. נראה שר' עקיבא צדק; היהדות הצליחה לחלץ את עצמה מן הגלות ללא עזרת השבטים האבודים.
צילום: מרים צחי
עד לפני כמה עשורים, האדם היחיד שעסק בנושא היה הרב אליהו אביחיל, שקיבל אומנם תמיכה עקרונית מהרב צבי יהודה קוק ומהרב שלמה גורן, אך פעל באופן עצמאי במסגרת הארגון שהקים, "עמישב". אביחיל, שהושפע גם הוא מתפיסות המופיעות בקבלת תלמידי הגר"א ובייחוד מן הספר השנוי במחלוקת "קול התור", ראה בשיבת השבטים חלק חיוני מהליך הגאולה. היה זה הרב אביחיל שיצר קשר משמעותי ראשון עם בני הקוקי־צ'ין־מיזו המכונים גם שינלונג בסוף שנות השבעים, והוא שהציע את הקשר בין אביהם הקדמון "מנמסיה", למנשה בן יעקב.
אך בניגוד לרוח דבריו של הראי"ה בתחילת המאה העשרים, מאמציו של אביחיל להביא לכך שהמדינה תכיר בזיקתה של הקבוצה ליהדות ותתחיל להעלות אותם ארצה, לא התבססו על השבתה של "עזות הנפש החיונית" של עם ישראל. בעיניו לא היהדות הייתה זקוקה להצלה אלא השבטים, שכונו עתה "נדחי ישראל", הם שזקוקים שנגיע אליהם כדי למשות אותם מתוך חשכת הגלות והשכחה.
מהלך הכרתה של המדינה בבני המנשה היה איטי למדי. ניסיונות של בני המנשה ליצור קשר עם מדינת ישראל ועם קהילות יהודיות אחרות החלו כבר בשנות החמישים. כאמור, הרב אביחיל הגיע לאזור בשנות השבעים והחל לפעול למען גיור ועלייה בהצלחה חלקית. חברי הקהילה הראשונים שעלו בתחילת שנות התשעים לקריית־ארבע הגיעו כתיירים, כאשר עמדתה של הרבנות בנושא הקהילה טרם הוכרעה. עליות נוספות בוצעו תחת חסותו של ארגון" שבי ישראל" בהנהגת מיכאל פרוינד, שהרטוריקה שלו הייתה פחות גאולית ודתית מזו של הרב אביחיל, ושהדגיש את עליית בני המנשה כנושא לאומי והומניטרי.
ב־2005 הגיע הרב הראשי הספרדי, שלמה עמאר, לביקור בהודו כדי לבחון את הנושא מקרוב, והכריע כי אכן מדובר בקבוצה בעלת זיקה ליהדות וכי יש להעלותם ולגיירם. פסיקתו של הרב עמאר הכשירה את הדרך לעליות נוספות של בני הקהילה בכמה גלים, וכיום חיים בארץ כ־5,000 בני מנשה. רק בשנה האחרונה, כמעט חמישים שנה אחרי ביקורו של הרב אביחיל באזור, החליטה המדינה להעלות את כל שארית הקהילה, כ־6,000 במספר, עד שנת 2030.
צילום: הרב ויצמן. אנצ׳ו גוש, ג׳יני
בהקשר הזה כדאי להזכיר כי ללא קשר לרצונם ההיסטורי של בני המנשה, סיפור עלייתם הושפע במידה רבה מן הפוליטיקה הפנים־ישראלית של העשורים האחרונים. בניגוד לקהילות עולים אחרות, גילויָם ועלייתם של בני המנשה התרחשו כולם תחת חסותה של הציונות הדתית. כאמור, הרב אביחיל היה תוצר מובהק של בית מדרשו של הרב צבי יהודה, וגם ארגון "שבי ישראל", פטרונם המרכזי של בני המנשה בעשרים שנה האחרונות, מזוהה במידה רבה עם הציונות הדתית. גם כיום, הגורמים הקולטים בארץ ובראשם ישיבת מעלות בהנהגת הרב ויצמן, הם ציוניים־דתיים במובהק. ההתייחסות החרדית לנושא נעה בין אדישות להסתייגות, וגורמים בשמאל הישראלי נוטים להתייחס לנושא בחשדנות בלתי מוסתרת. חשדנות זו הגיעה לשיאה ב־2003, כאשר שר הפנים דאז אברהם פורז עצר את עלייתם של בני המנשה על רקע תפיסתו כי מדובר בתכסיס של הציונות הדתית לעיבוי ההתנחלויות. כך, ללא קשר לרצונם המקורי של בני הקהילה שביקשו רק לחזור לארץ אבותיהם, נזרקה הקהילה אל תוך הקלחת הפוליטית־זהותית של מדינת ישראל.
קשיי הקליטה
כל עלייה נאלצת להתמודד עם קשיים בדרך לקליטתה בחברה הישראלית. למעשה, העלייה מחייבת את העולים לא רק לאמץ את תרבותה של החברה הקולטת, אלא גם לוותר על חלקים מרכזיים מן התרבות שהעולים הביאו איתם. הדברים נכונים במיוחד כשמדובר בבני המנשה, ולו משום שמדובר בעלייה הכרוכה בגיור ובאימוץ אורח חיים הלכתי מלא.
אך בהתאם לאופייה המיוחד של קהילת בני המנשה, גם ההתמודדויות הם יחידות במינן. ראשית, בני המנשה הם הקהילה המזרח־אסייתית היחידה בארץ. מדובר בקהילה קטנה למדי, שגם איננה מוכרת כל כך בציבור הרחב (עובדה שהשתנתה במידה מסוימת לאחר הרצח הטרגי של בן הקהילה יואל להנגהל בקריית־שמונה, ב־2022). המשמעות היא שבני הקהילה נאלצים להתמודד עם שונות חיצונית שגורמת לרבים מן הישראלים הבאים איתם במגע לחשוב שמדובר בעובדים זרים. כפי ששמעתי מכמה מבני המנשה, כולל כאלה שנמצאים בארץ כבר שנים רבות, בני קהילה רבים נדרשים מפעם לפעם להגן על יהדותם ועל סיפורם הייחודי.
לנושא זרותם החיצונית של בני הקהילה יש להוסיף את התמודדותם בהיבט הכלכלי־חברתי. אנשי הגל הראשון שהגיע לקריית־ארבע בשנות התשעים לא נהנו מסל קליטה, ולמעשה נאלצו לצאת לעבוד למחייתם מיד עם הגעתם לארץ. בני המנשה ניצבו בפני הצורך להסתגל למבנה כלכלי בלתי מוכר: בהודו, מרביתם התפרנסו מחקלאות וחיו ברמה כלכלית סבירה; בישראל הם הפכו לאוכלוסייה עירונית ונאלצו לעבוד שעות ארוכות בעבודות פיזיות כדי להתקיים. בנוסף, הם גילו כי החיים בישראל דורשים משני בני הזוג לצאת לעבודה, דבר שלא היה מקובל בהודו.
בדומה לעליות אחרות של קהילות בלתי מוכרות כמו העלייה האתיופית, מערכות החינוך והרווחה לא הכירו את תרבותם של בני המנשה ואת יחסם למערכות ולסמכות. הציפייה שהעולים יביעו את מצוקתם ואת רצונותיהם באופן הישיר המקובל בישראל התבססה על הנחות יסוד מוטעות, דבר שהביא לבעיות קליטה מרובות. בעיות אלו זוהו על ידי חנוך אביצדק, מי שהופקד על קליטתם של בני המנשה בארץ מטעם ארגון שבי ישראל. בעקבות זאת, גלי העלייה הבאים הופנו להליך קליטה שיטתי יותר במעלות ובכרמיאל, שכלל הכשרות מקצועיות ומערכת תמיכה מקיפה ומסודרת.
ללא מסורת כתובה
כל עלייה נאלצת להתמודד עם שאלת שימור המסורת לעומת הרצון או הצורך להיטמע בחברה הישראלית. ישראל של המאה ה־21 שונה מאד מכור ההיתוך שאליו הגיעו עולי ארצות האסלאם בשנות החמישים. למדינת ישראל הנוכחית יש ציפיות שונות מן העולים. אכן, גם כיום הם מתבקשים לעשות מאמץ ליישר קו עם המוסכמות החברתיות והדתיות בארץ, אך במקביל נוצרה מוסכמה כי כל "עדה" מוזמנת להביא עימה משהו לפסיפס הישראלי (על רקע זה ניתן להבין את פריחתם של חגים "עדתיים" כמו הסיגד, ולאחרונה גם הנובי גוד). אך מהי עדתם של בני המנשה, קבוצה המתייחסת לעולם הקודם לתורה שבעל פה, ושאין ברשותה מסורת הלכתית?
לכאורה, אם מדובר בשריד לשבטי ישראל, ששורשיו ניטעו שנים רבות לפני היווצרותם של העדות השונות, השאלה היא חסרת משמעות. ואף על פי כן, נראה כי בני המנשה לא פטורים ממנה. האם בני המנשה צריכים לאמץ את המנהג האשכנזי, הנוסח שלמדו מן הרב אביחיל, או לאמץ את המנהג של עדות המזרח כפי שהורה להם הרב דב ליאור עם הגעתם לקריית־ארבע? שאלות אלה מעסיקות את בני הקהילה גם כיום.
מעל שאלה זו מרחפת שאלה מהותית יותר: כיצד ניתן לשמר את זהותם כבני עשרת השבטים, ומה בדיוק ראוי לשימור? למעשה, עד לא מזמן יחסם של בני הקהילה לשאלות אלו היה מסויג למדי. המאמץ להשתלב בחברה הישראלית והצורך להתגבר על חוסר ביטחון ותחושת זרות נוכח חברת הרוב, לא אפשרו עיסוק נרחב בשאלות על מסורות ועל הקשר לעבר ומשמעותו. לדברי הרב אליהו בירנבוים, שמילא תפקיד משמעותי בתהליך עלייתה של הקהילה, היה צורך לעודד את בני הקהילה לעסוק באופן אקטיבי בשימור מסורת ובזהותם הייחודית. על זאת יש להוסיף כי לבני המנשה לא הייתה מסורת כתובה, והמנהגים שעל בסיסם זוהתה הקהילה הועברו בעל פה. בנוסף, חלק מן המסורות, למשל הפרקטיקה של הקרבת קרבנות עם דמיון לספר ויקרא, כבר נשכחו במידה רבה והיו ידועים רק למתי מעט. המפגש עם כוחות המודרניזציה עוד בהודו, ולא פחות מכך עם הממסד הדתי בישראל, הביא לכך שזיכרון העבר של בני המנשה ומורשתם מצוי בעיצוב מתמיד.
נראה כי בשנים האחרונות, כשלושים שנה לאחר שבני המנשה הראשונים החלו להגיע לקריית־ארבע, חל שינוי בנושא, ויש להניח כי בשנים הקרובות נהיה עדים לניסיונות שונים להנכחת מסורותיה של הקהילה בתוך הציבוריות הישראלית. דוגמה אחת לניסיון מעין זה ניתן לראות ביוזמתם של הרב גוריון סלע ואחיו אלנבי מקריית־ארבע, להפוך את החג הנקרא צ'אפצ'ר־קוט, שנחגג במדינת מיזורם בסביבות חג הפסח, ליום מורשת בני המנשה. התקווה היא שבדומה לסיגד או למימונה, חג זה ישמש מוקד לבני הקהילה וחלון ראווה הפונה החוצה לחברה הישראלית.
יוזמות מקומיות נוספות החלו לצוץ בשנים האחרונות. בשדרות הקים הרב דוד להונגדים מעין מוזיאון קטן המנציח את מורשת הקהילה, ובנוף־הגליל נפתחה מסעדה ראשונה המבוססת על מטבחם של בני המנשה. אלה התחלות צנועות, אך עם עלייתם של בני המנשה הנותרים והכפלת גודלה של הקהילה בארץ, סביר להניח כי הם ילכו ויתעצמו. עם הזמן ייתכן שנגלה כי למרות הכול, יסודות לא מוכרים מ"עזות הנפש החיונית", "מאור התורה הקדושה" ו"טהרת החיים" אכן עשו את כל הדרך חזרה אלינו, ממזרח אסיה לארץ ישראל.
עוד כתבות בנושא
