"גוף. מושג כל כך מובן מאליו עבור כל אדם... מושג כל כך מנוכר וזר עבורי, צעירה חרדית ממודיעין עילית, שרגילה לכסות כל טפח מבלי לגלות טפחיים, ויותר מכך - לא יודעת אפילו איך נראה הגוף שלי, איך הוא אמור להיראות, איך הוא מתנהג". כך מתחיל אחד הפרקים ב"מסכת יציאה", המביא את סיפוריהם של יוצאי החברה החרדית.
בהמשך מתואר המסע הסודי לרכישת מכנסי הג'ינס הראשונים. היציאה מן הבית תוכננה בקפידה למועד שבו שאר המשפחה נסעה הרחק. אחריה הגיעה הנסיעה החשאית לקניון במודיעין, ולחנות שבה מבחר כמעט אינסופי של בגדים. הדרך כולה מתוארת בדרמטיות גדולה, כמעט כסיפור בריחה. "גם בקניית בגדים חרדיים יש אופציות ומגוון גדול", מסבירה המספרת, "אבל אותו המגוון גם מוגבל מאוד בכל הקשור לסגנון. המגוון מגיע עם הצבעים וסוגי הבד". רכישת ג'ינס, חוויה שגרתית עבור מרבית הישראלים, הופכת כאן למסע גילוי מסעיר.
הג'ינס הוא כמובן רק משל. הסיפור האמיתי איננו על מכנסיים אלא על גבולות: מי קובע אותם, עד היכן הם מגיעים, ומה קורה לאדם חרדי שמגלה יום אחד כי העולם רחב הרבה יותר מן המרחב שהותר לו להכיר.
הכי מעניין
עורכי "מסכת יציאה", יהודה שוחט ויוסי קלאר, מכירים מקרוב את תנועת היציאה: שוחט, שגדל בחסידות חב"ד, הוא עיתונאי, עורך ופעיל חברתי; קלאר הוא בוגר ישיבות חסידיות, ממייסדי עמותת "יוצאים לשינוי" וכיום עומד בראש עמותה המסייעת לבוגרי החינוך החרדי להשתלב בשירות.
מירב עלמה סבר, מחברת קובץ הסיפורים "איך היא אוחזת", גדלה בבני־ברק, כתבה במשך שנים ב"יתד נאמן" ובהמשך הייתה כתבת תחקירים וחברה ב"ישראל היום". על אף הדמיון הרב בין הספרים – אסופות סיפורים אישיים העוסקים כולם בביקורת על רכיבים בחרדיות – ההבדל ביניהם ברור: "מסכת יציאה" עוסק בעיקר במי שעשו תנועה החוצה, ואילו ספרה של סבר מפנה את המבט אל מי שממשיכות לחיות בפנים. ואולם זוהי הבחנה חלקית בלבד; לא כל גיבורי "מסכת יציאה" נעשו חילונים. חלקם עזבו את הקהילה שבה גדלו אך נותרו דתיים, מאמינים ושומרי מצוות. אחרים חיים במרחבי הביניים שבין חרדיות ממסדית לחילוניות. הספר גם מדגיש את חשיבות השמירה על הקשר עם הבית ואת הרצון שלא להפוך את היציאה לנתק מהמשפחה, ואת המשך הקשר של רבים מהיוצאים עם האל, הדת והחברה שממנה יצאו.
כשהעוני הופך לאידיאל
האג'נדה של "מסכת יציאה" גלויה. הוא נוצר בשיתוף פעולה עם עמותת הלל, המסייעת ליוצאי החברה החרדית, ואין בו דמויות משמעותיות המערערות על הטענה שהוא מבקש לקדם. ואף על פי כן, אין מדובר בפמפלט נגד החרדים או נגד שמירת המצוות. החיצים נורים בדרך כלל למקום הנכון: לא אל עצם החרדיות, אלא אל פגמיה; לא אל התורה, אלא אל המקומות שבהם מוסכמות, אינטרסים ופחדים קהילתיים מוצגים כאילו היו חלק בלתי נפרד ממנה.
גם סבר מבקשת להעביר מסר ולא רק לספר סיפור, והיא אף צירפה לספר הקדמה ואחרית דבר כדי לבטא אותו במפורש. "איך היא אוחזת" עוסק במחיר ההישארות ובגבולות הממשיכים להתקיים בתוך הנפש גם כאשר השער כבר פתוח. הנשים ב"איך היא אוחזת" אינן עשויות מקשה אחת. חלקן מושפלות וכמעט אינן נספרות; אחרות אמיצות ומחפשות סדקים שדרכם יוכלו לעצב לעצמן חיים מעט שונים; ויש מי שהן מצליחות ומושפלות בעת ובעונה אחת.
חרדיות בירושלים | צילום: יונתן זינדל / פלאש 90
כך למשל, נשים העובדות בפרויקט הייטק מתקדם, שגם בו גבול הצלחתן נקבע בידי מנהל גבר. הוא מקפיד שישתכרו יפה, אך לא יפה מדי. לטענתו, כאשר הן מרוויחות 12 אלף שקלים הן חוזרות לביתן מרוצות, ואילו שכר גבוה יותר עלול לגרום להן להתגאות ולצאת מן האיזון הרצוי. זהו סיפור קטן ועצוב על גבולות ההצלחה: גם כאשר נפתחת בפני האישה החרדית דלת להצלחה, מישהו עדיין עומד בפתח ומוודא שלא תתקדמי רחוק מדי.
ההבדל בנקודת המבט אינו מבטל את הדמיון בין הביקורות המרכזיות שמביעים הספרים. שניהם עוסקים בחינוך נוקשה שאינו מותאם לכל ילד; בהגבלת חופש הבחירה; בהפיכת העוני מאילוץ לאידיאל; באפליה בין אשכנזים לספרדים; בקבלה כמעט מוחלטת של מרות חיצונית על החלטות משפחתיות; בריבוי מקרים של הטרדות מיניות ובמנגנוני ההשתקה הקהילתיים. סבר מתארת גם חוויות מטרידות סביב הטבילה הנשית. שוב ושוב מתברר שאנשים אינם נדחקים אל גבולות החברה החרדית בגלל ויכוח פילוסופי על קיום האל, אלא בעקבות מפגש כואב עם מוסדות שאינם מאפשרים להם או לילדיהם מקום.
שני הספרים אינם בדיוק פרוזה, אך גם אינם ספרי עיון שיטתיים. זוהי ספרות מגויסת לשינוי חברתי: הדמויות נבחרו מפני שסיפוריהן משרתים את הטענה שרוצים הכותבים להנכיח. מבחינה ספרותית יש לכך מחיר, אך חשיבותם נמצאת במקום אחר, והם נקראים בעניין גם כך. הסיפורים הפרטיים מצטרפים למסמך סוציולוגי ולכתב תביעה פנים־חרדי מטריד.
לקחי ההיסטוריה
ראוי להציג ביושר גם את טענת הנגד החרדית. מנהיגי החברה הזו אינם מתנגדים לממ"ח, לאקדמיה, לעבודה או לשירות רק מתוך קיבעון ורצון בשליטה. מבחינתם, פתיחת הגבולות היא תהליך שקשה לעצור: לימודי ליבה מביאים מורים ותכנים, האקדמיה מפגישה עם עולם ערכים זר, והעבודה והשירות יוצרים קשר יומיומי עם החברה הכללית. מה שמתחיל בבקשה לרכוש מקצוע, עלול להסתיים בשינוי עמוק של הזהות. ואולם דווקא משום שהחשש החרדי אמיתי, נדרשת פתיחה שקולה של הגבולות. סגירה מוחלטת אינה מונעת את המפגש עם המודרנה, אלא הופכת אותו לחד, חשאי ולעיתים הרסני.
נדמה כי במרכז הוויכוח עומדת "חברת הלומדים", מודל ישראלי חדש יחסית הנתפס לעיתים כצורת החיים החרדית מאז ומעולם, אך למעשה התבסס בצורתו הישראלית הנוכחית בעיקר בחמישים השנים האחרונות. גם מי שסבור כי יש צורך רוחני עמוק בקבוצה מובחרת שתלמד תורה לאורך שנים, יכול להסכים כי אי אפשר להפוך מסלול המתאים לאליטה רוחנית לתוכנית חיים של ציבור שלם. לעומת זאת, שילוב של תקופות לימוד משמעותיות וארוכות עם השכלה והכשרה מקצועית יכול לאפשר השתלבות מוצלחת בכלכלה בלי ויתור על הזהות.
ציבור קטן יכול לבסס את קיומו על תודעת מיעוט המבקש שיניחו לו לנפשו. ציבור הולך וגדל שעומד להיות כוח מוביל במדינת ישראל, אינו יכול להסתפק בכך. הגידול הדמוגרפי החרדי מקרב אותו לנקודת ההכרעה, ואם לא ישכיל להרחיב את מוטת כנפיו ולהכניס תחתיה גוונים רבים הרבה יותר של חרדיות, הוא עלול לשלם על כך מחיר כבד.
תקדים היסטורי מסוים אפשר למצוא ביהדות מזרח אירופה בראשית המאה העשרים. החרדיות דאז התמודדה עם אתגרים רבים, שאומנם לא הקריסו אותה אך חוללו בה שינויים דרמטיים: תהליכי העיור העבירו יהודים רבים מן העיירות אל הערים הגדולות, שבהן נחשפו למערכת שלמה של תנועות פוליטיות, רשתות חינוך, עיתונות ותרבות חלופית. תנועות הנוער תססו בשיח ער של ציונים, בונדיסטים, סוציאליסטים וקבוצות דתיות מתחרות. התוצאה ניכרה היטב: בבחירות העירוניות של 1938–1939 זכה הבונד הסוציאליסטי ברוב בקרב המפלגות היהודיות בעשרות ערים; בוורשה הוא קיבל כמעט 62 אחוז מן הקולות היהודיים, ו־17 מתוך 20 המושבים היהודיים. הצלחות דומות נרשמו גם בלודז', וילנה וערים גדולות נוספות.
אין בכך הוכחה שכל המצביעים חדלו לשמור מצוות, וגם אין להשוות בפשטנות בין פולין של אז לישראל של היום. אבל זו עדות לכך שלא לעולם חוסן, וגם ציבור חזק עלול לאבד בתוך תקופת זמן קצרה של דור אחד את המונופול על הזהות, התרבות והייצוג של ההמון היהודי. הלקח ההיסטורי איננו נבואה שלפיה החרדיות הישראלית מוכרחה לקרוס, אלא אזהרה: כאשר מסגרת דתית אינה יודעת לתת מקום לכוחות חדשים בתוכה, היא אינה מעלימה אותם אלא דוחפת אותם לבנות לעצמם בית מחוץ לה.
החרדיות היא מקור של תורה, מסירות וקהילתיות בתוך החברה הישראלית. יש בה עוצמות רוחניות, קהילתיות ומשפחתיות שהחברה כולה זקוקה להן. אבל כדי להישאר כוח חי, עליה להכיר, לשמר ולפתח חרדיות עובדת, לומדת, משרתת ומעורבת; לאפשר ממ"ח ומסגרות המשך מתאימות; ולהפסיק לראות בכל ביקורת שנאה, ובכל חריגה תחילתה של נטישה. החרדיות אינה צריכה לפרק את חומותיה, אך היא מוכרחה לפתוח בהן שערים. אם לא תאפשר למבקשים להשתנות להישאר בתוכה, היא עלולה לגלות שילדיה כבר בנו לעצמם בית אחר.
צילום:
איך היא אוחזת / מירב עלמה סבר / ידיעות ספרים / 245 עמ'
צילום:
מסכת יציאה / יהודה שוחט ויוסי קלאר / ידיעות ספרים / 224 עמ'
עוד המלצות
