לטובת הבודדים שפספסו ברשתות, כך התייחס דני קושמרו ב"אולפן שישי" האחרון להצבעה של תושבי שכונה אחת שבחרו, לא עלינו, במפלגות הימין: "שכונת מישור הגפן באופקים. ב־7 באוקטובר חדרו לשם מחבלים שנסעו בטויוטות, עברו מבית לבית ורצחו 33 מבני השכונה. מחדל נורא. אז מה? שלוש שנים אחרי, מישור הגפן נתנה 65 אחוז לגוש נתניהו ולפוליטיקאים שבמשמרת שלהם קרה האסון הזה. תמונה דומה גם בשדרות, בנתיבות, אפילו בקריית־שמונה".
לפני שנתייחס לגישה המתנשאת - וכן, גם הגזענית - של מי שמשוכנע שהוא יודע טוב יותר מאנשי אופקים מה נכון להם עצמם לעשות, אני רוצה לחזור, ולא בפעם הראשונה, לסרט "שתי מדינות, עם אחד", שערך דני קושמרו חודש אחרי בחירות 2015. גם אז, כמו היום, העריכה העיתונות ערב פתיחת הקלפיות שנתניהו בדרך להתרסקות. גם אז, כמו היום, היא לא הבינה איך הוא סיים את הבחירות עם מספר מנדטים גבוה בהרבה מזה שצפתה. קושמרו יצא ל"מסע דוקומנטרי המנסה לפענח את התמונה העדכנית של החברה הישראלית", בניסיון לענות לשאלה "עד כמה הסטיגמות שמחדדות את השסעים משקפות את מי שאנחנו באמת?"
עוד כתבות בנושא
התשובה, כמה לא מפתיע, הייתה שהתפיסות הסטיגמטיות מושרשות אצל היוצר עצמו. הסרט מתחיל בביקור בקבר רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה, והמסר ברור. קושמרו עומד שם מול בחור שמוכר קמעות. "זו סגולה לזיווג, טוב לברך את זה על הקבר, לקרוא פרק תהילים, לבקש בקשות, לשמור עד החופה וביום החופה לשבור את זה", מסביר לו המוכר. קושמרו מנסה לברר מה עושים עם הפלפלים. "זה טוב לתלות באוטו נגד עין הרע", מגיע ההסבר. "באנו במטרה לעשות טיול רוחני", מספרות לו שתי נשים צעירות מבאר־שבע, "היינו במספר צדיקים לקבל קצת ברכות".
הכי מעניין
משאל קצר מגלה, למרבה ההפתעה, שיש בקבר נציגים לכל הפתקים, אבל המגיש מסביר שזה לא מדגם מייצג. בהמשך אנחנו עורכים היכרות עם יוסי פולק מגוש עציון: "הוא נטוע בימין, רק בן 31 וכבר אבא לארבעה ילדים, החמישי בדרך, שותף בחברת סטארט־אפ שאמורה לאבחן במהירות מלריה במדינות עולם שלישי. הוא איש אמיד, או בדרך להיות כזה, משכיל, אשכנזי, לכאורה הסטריאוטיפ של תל־אביביות, חוץ מהכיפה הסרוגה". הבנתם? אם יש לו חברת סטארט־אפ הוא אמור להיות תל־אביבי. אם הוא משכיל הוא אמור להיות תל־אביבי.
עוד נחזור אל הסרט הזה, כי הוא חשוב וכי יש בו שיעור מרתק על החברה הישראלית ועל העיתונות שלה. עיתונות שלא באמת מכירה את הציבור שהיא מסקרת ביומיום, ושמשום כך בכל פעם מחדש לא מצליחה להבין כיצד הוא בוחר כפי שהוא בוחר. איך זה קורה לה? ובכן, בבחירות שנערכו בשבוע שעבר, כמעט אחד מכל שני ישראלים הצביע למפלגות הקואליציה הנוכחית – ליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, יהדות התורה וש"ס. אחד מכל שני נהגים בפקק, אחד מכל שני לקוחות בקופה ברמי לוי, אחד מכל שני פציינטים בתור לרופא עיניים בקופת חולים.
כוחות במישור הגפן באופקים, לאחר מתקפת חמאס | צילום: מישל אמזלג - לע"מ
מדובר בהמוני אנשים. קרוב לחצי מדינה. האנשים האלה כמעט שאינם מיוצגים בערוצי הטלוויזיה המרכזיים ובערוצי הרדיו המרכזיים. השיח בישראל – על כלכלה, על ביטחון, על פריפריה, על זהות יהודית - מתנהל מעל הראש שלהם. מי שמתווכים לנו את המציאות נמצאים באופסייד מוחלט לקבוצה הזו. כמעט כולם באים מהמחנה הפוליטי השני. ומעבר לעובדה שמדובר בכשל שוק דמוקרטי חריף, בהינתן תמונת המצב הזו, אי אפשר להיות מופתעים כשאולפני הטלוויזיה הללו מפספסים פעם אחר פעם את זרמי העומק החשובים בחברה הישראלית.
אעיד על עצמי שאני מבין קטן בסקרים. אבל כששמעתי את שלמה פילבר תוהה פעם אחר פעם כיצד זה הסוקרים בערוצים הגדולים מורידים את הליכוד בעשרה מנדטים ויותר, ושואל איפה נמצאים מאות אלפי המצביעים הללו שלכאורה עברו צד, הטענה שלו נשמעה לי הגיונית. אני מסתובב בערוגות המחנה הלאומי, ולא ממש נתקלתי באנשים כאלה. ודאי לא בהמונים, כפי שספרו אותם במהדורות החדשות. אבל כשאתה מגיש את "אולפן שישי" ואין סביבך ליכודניקים, קל לך להאמין לתיבת התהודה שאתה חי בתוכה, רק כדי להתעורר אחת לכמה שנים בבוקר שאחרי הבחירות ולשאול "איך זה קרה לנו?". ומכיוון שאנשי אולפן שישי חיים בתיבת תהודה שמלאה במי שמשוכנעים שממשלת ישראל הנוכחית איומה ונוראה, הם באמת לא תופסים איך אנשים הגיוניים וסבירים יכולים להמשיך להצביע לה. מכאן הדרך קצרה למסקנה שאם תושבי אופקים ושדרות ונתיבות בוחרים לעשות את זה, הם ראויים להוקעה בשידור חי.
ומכיוון שיש להניח שאת הטקסט שהקריא קושמרו מול המצלמה ראו עוד כמה עורכים ומפיקים ואנשי צוות לפני ששודר, ובהינתן השורה התחתונה שמלמדת שכנראה לאיש מהם זה לא צרם, מותר להעריך שבחבורה הזו אין יותר מדי "אחרים". "אחרים" ימניים, "אחרים" דתיים, "אחרים" מהפריפריה. "אחרים" שיסבירו לקושמרו שלפחות באותה מידה שמוזרה לו הצבעתם של אנשי אופקים לליכוד, מוזרה להם הצבעתם של אנשי הקיבוצים בארי וניר עוז ליאיר גולן.
עוד כתבות בנושא
הרי אם ממשלת ישראל הייתה מקשיבה לגולן ומפסיקה את המלחמה ברצועה כשדרש לעשות את זה, האנשים של יחיא סינואר היו יושבים על הגדר של הקיבוץ שלהם עד היום. ולא רק זה. הדמוקרטים, אותה מפלגה שהצביעו לה, מוכנה לשבת בממשלה עם חברי כנסת ערבים שמקפידים שלא לדבר לשון הרע על ארגון הטרור שרצח וחטף ואנס אותם ואת השכנים שלהם.
האם ההצבעה שלהם מובנת יותר מההצבעה של תושבי אופקים? האם היא תבונית יותר? אם היו באולפן שישי כמה אנשים "אחרים", הם היו מסבירים לקושמרו שההצבעה של אנשי אופקים הגיונית פי מיליון מההצבעה של התל־אביבים שחיו כאן ב־1996, וראו את יצחק רבין ושמעון פרס חותמים על הסכם עם ארגון טרור, וראו את נהרות הדם שההסכם הזה הביא, ופחדו אז לעלות לאוטובוס ולהיכנס לקניון, ולמרות זאת הלכו לקלפי ושלשלו פתק עם השם של פרס. איכשהו, על האנשים האלה איש לא שאל מעולם שום שאלה בערוצי הטלוויזיה.
ההתייחסות הזו - אל מצביעי הימין בכלל, ואל הליכודניקים בפרט - כאל אנשים לא רציונליים, מלווה אותנו עשורים. איש לא צריך להסביר למה הוא מצביע ליאיר גולן. איש לא צריך להסביר אפילו למה הוא מצביע למנסור עבאס. רק ההצבעה לליכוד היא שדורשת תמיד הסבר וניתוח.
המפלגה הזו קיבלה בעשורים האחרונים הכי הרבה מנדטים. בשבע מערכות הבחירות האחרונות ממוצע המנדטים שלה התקרב ל־32, ועדיין ההצבעה לה מוצגת תמיד כעניין לפסיכולוגים או פסיכיאטרים. איך יכול להיות שאנשים סבירים ינתחו את המפה, ויגיעו למסקנה שנתניהו הוא המנהיג הראוי, אם משהו לא נדפק אצלם? איך יכול להיות שהם לא מבינים מה שכל פרשן פוליטי מבין, שנתניהו רע להם? איך יכול להיות שהם לא רואים שם, בנתיבות, באופקים או בשדרות, מה שכל פרח עיתונות בשידור הציבורי רואה? מה, הם לא צופים בטלוויזיה?
"אם המצביעים בפריפריה יבדקו את המספרים", הסביר להם פעם בן כספית, שהרי חשוב שלכל אחד יהיה מישהו שיסייע לו לנתח את מצבו, "הם יגלו שאין ממשלות שהזניחו אותם יותר מממשלות נתניהו... אין סיכוי לבלבל אף אחד עם עובדות. המצביעים האלה רוצים שייכות, רוצים להיות חלק ממועדון, רוצים כבוד, רוצים יחס. את כל זה הם מקבלים מנתניהו... זה משכר, זה מענג". כן, כן. הדפקטים לא מבינים כלום. כל מה שהם צריכים זה שייכות, כבוד ויחס. ומה הפתרון לאנשים כאלה? "צריך להציע להם תוכניות. פתרון. דרך. ולעשות את זה עם חיבוק", סיכם כספית. חיבוק, זה מה שצריכים האהבלים באופקים.
בן כספית בכנס מעריב. | צילום: מרים אלסטר/MiriamFlash90
זו גם התפיסה שישבה בבסיס המחאה נגד הרפורמה המשפטית ובבסיס ההחלטה של כמה קבוצות פריבילגיות להודיע שלא יתייצבו כשייקראו לשירות. כי כשהטייסים הודיעו שיפסיקו לטוס אם לא תתקבל עמדתם, מה הם אמרו בעצם? "נכון, קיבלנו פחות קולות מכם בקלפי, אבל הקול שלנו שווה יותר. אנחנו הרציונליים. אנחנו המבינים. אנחנו האחראים. אנחנו הטייסים, המניה שלנו שווה יותר מזו שלכם. נכון, לעובדת היותנו טייסים אין שום קשר לרפורמה המשפטית, לעילת הסבירות או להרכב הוועדה לבחירת שופטים, אבל עם כל הכבוד לתושבי שכונת מישור הגפן באופקים, אלה לא אנשים שאפשר לסמוך על הקול שלהם כמו שאפשר לסמוך על שלנו".
במהות, על זה בדיוק נשען הרצון לרפורמה. על המאבק נגד מי שסברו שיש פה קבוצות שונות שמגיעה להן התייחסות שונה של מערכת המשפט. או אם תרצו, על המאבק במציאות שבה יש דין אחד לתל־אביב ודין אחר לשכונת מישור הגפן באופקים.
השבוע טיפס אל כותרות העיתונים אירוע שבו כמה מפגיני ימין עמדו מול ביתו של גדי איזנקוט וקראו קריאות מכוערות, איומות ונוראות, ביניהן "בוגד" ו"אתה רצחת את הבן שלך". קריאות מהז’אנר הזה – "בוגד" או "נאצי", בצירוף הבטחה לחכות לראש הממשלה ורעייתו עם "חבל תלייה" - לא הצליחו מעולם לטפס למקום הגבוה הזה בחדשות כשהן נגעו לנתניהו. למה? בדיוק כמו בסיפור השכונה מאופקים. כי כשהן נשמעו נגד נתניהו, לא היו במערכות החדשות אנשים שחשבו שהן חמורות כל כך.
לפני כמה שנים פרסם רונן ברגמן בידיעות אחרונות את "תחקיר הבוטים". זה היה אחד התחקירים המביכים שפורסמו כאן מאז ומעולם. ברגמן שיתף את קוראיו בעלילותיה של "רשת חשאית" של אוהדיו של בנימין נתניהו המפעילים בטוויטר "ישויות פיקטיביות". "כך פעל מערך חשבונות מזויפים למען קמפיין הליכוד", קבעה הכותרת הענקית של העיתון של המדינה. שנייה אחרי שהגיע העיתון לחנויות, החלו לצאת החוצה ולהתראיין כל הצייצנים שעליהם כתב העיתון. אלה, למרבה הצחוק, היו אנשים אמיתיים, תומכי ליכוד בשר ודם. לא "רשת", לא "מזויפים", ולא "פעילים בשכר", כמו שנכתב עליהם.
על מה נשען התחקיר ההוא? על המחשבה שפיעמה בקרב כתבי "ידיעות אחרונות" שלא סביר שאנשים אמיתיים יצייצו בטוויטר ציוצי תמיכה בראש הממשלה, סתם כך כי הם בעדו. ואם זה קרה, ואם יש למישהו עניין להגיד מילה טובה על ראש הממשלה - או שמישהו משלם לו, או שהוא חלק מרשת חשאית, או שהוא בכלל לא איש אמיתי. אין עוד אפשרויות. הם לא מכירים עוד אפשרויות.
עוד כתבות בנושא
חזרה לסרט ההוא של דני קושמרו מ־2015, שכבר אמרתי שאין כמוהו כדי להבין את התופעה. השחקנית ענת וקסמן, אחד מסמליו של הניתוק המדובר, מספרת בו על ליל הבחירות. בשעת פרסום המדגמים היא הופיעה בתיאטרון, כשהתוצאות החלו לזרום אל מאחורי הקלעים ועמודת המנדטים של הליכוד טיפסה אל על.
"שלושים?", היא שואלת, "איך? איך?". המראיין ניסה לברר איתה אם היה גם מישהו שחשב אחרת ממנה. "סליחה? יש מישהו שחושב אחרת?", השיבה השחקנית הוותיקה, "אין אנשים שחושבים אחרת... אנחנו רציונליסטים, אנחנו יודעים מה טוב... בצד השני זה אבוד... מי שבוחר ימין זו לא בחירה רציונליסטית". חד, חלק, ברור.
לקראת סוף הסרט, בקטע שכבר הזכרתי כאן בעבר, מגיע קושמרו לחדר האוכל של קיבוץ ניר־עוז. "שני קילומטרים מגבול עזה, שדות שנושקים לגדר, טווח 15 שניות לפצמ"ר ונפלו כאן לא מעט כאלה", הוא מציג את המקום שכל ילד ישראלי למד להכיר שמונה שנים אחרי. "שדרות הסמוכה, שותפה לגורל העגום הזה. שם זכה השמאל לׁ8 אחוזים בלבד", הוא מעדכן, "אבל כאן בקיבוץ הוא קיבל פי עשרה, 80 אחוזים".
לשולחן האוכל הקיבוצי מסבים כמה חברים. בקצה, אחרון בשורה, יושב גילי. סיפור החיים שלו שונה מזה של הסועדים האחרים. הוא לא בן המקום, אמא שלו עלתה מאלג’יר, אבא שלו ממרוקו, והוא עצמו התחתן עם בת הקיבוץ. כשקושמרו תוהה מי השמונה שהצביעו לליכוד בקיבוץ, החברים מצביעים עליו, והוא, מבוהל, כאילו האשימו אותו בבגידה, ממהר להדגיש: "לא מודה ולא מכחיש". "פה ניצחון ענק לשמאל, ו־200 מטר מפה, בשדרות, ניצחון ענק לליכוד", תוהה קושמרו, "אתם סובלים מאותן בעיות, והפתרונות שונים לגמרי. למה זה קורה?".
התשובה מגיעה מיד. "יש פה משחק בין הרגש לרציונל", מסביר חבר קיבוץ ותיק. "כי מבחינת הרגש יש את העניין של נאמנות ושל שייכות, אבל מבחינת הניתוח השכלי האינטלקטואלי מה שביבי עושה היום זה לא נכון". "סדרי העדיפויות שלנו שונים מאלה שבאופקים ובשדרות", הוא ממשיך. "אנחנו אמרנו ‘בילדים לא נפסיק להשקיע’. אנחנו, גם במעט שהיה לנו, השקענו בחינוך ובחברה, לא השקענו בבטונים, בבתים. בעיירות ליד השקיעו בזה פחות".
רגע לפני סיום, מסכמת השחקנית ענת וקסמן, ומתייחסת לצד הפוליטי היריב: "אין עם מי לדבר בכלל... אני מוכנה להכיל אתכם, בואו נדבר, אבל זה גדול עלינו, זה קשי יום, זה עמים אחרים... אנשים בפריפריות, אנשים פשוטים יותר, אנשים שמאמינים בכוח, שהאויב הוא אויב רע ובלתי ניתן לדיאלוג".
זה נכון לשחקנית מתל־אביב, זה נכון לקיבוצניק מעוטף עזה, זה נכון לדני קושמרו מאולפן שישי. הם כולם רואים במצביעי הליכוד - הקבוצה הגדולה הזו, שעודד קוטלר הגדיר בזמנו "עדר של בהמות מלחכות קש וגבב" - חבורה נבערת שמישהו צריך להסביר לה מה טוב לה ומה נכון לה. ואם היא לא מצביעה כמונו, כדאי להכניס אותה לטיפול.