בכל ארבע שנים, לפעמים פחות, תלוי באורכן של הממשלות, הולכים עיתונאים אל הלא נודע ובודקים איך מתכוונים ה"אחרים", כלומר האנשים שאינם הם, להצביע. הכתבים שיוצאים אל עיירות הפיתוח מביאים חומר ויזואלי: בנייני רכבת, רחבה ישנה מעוטרת בחנויות, שחקני שש־בש, ולפעמים גם חתול שקופץ מפח אשפה. הם מגיעים לפרלמנט השכונתי, לשוק העירוני ולפעמים לאיזה כינוס משפחתי, ובמקום להקשיב מתווכחים עם המרואיינים הליכודניקים ומנסים לשכנע אותם שהם לא מבינים מה טוב. האירוע הזה חוזר על עצמו כבר שנים רבות. ולא יועילו העובדה שבכל עיר פיתוח יש גם אזורים חדשים ומטופחים או ההבהרה שרוב האנשים לא מצביעים ממניעים שכליים קרים, אלא ממקום זהותי עמוק. העיתונאי התורן לא יפסיק להתווכח, למרות שאם יציץ במראה הקרובה, הוא יראה שדפוסי ההצבעה הללו פועלים גם עליו, רק נותנים תוצאה הפוכה.
למרות שאני סולדת מהז'אנר, צפיתי השבוע בכתבה שצילמו שי גולדן ולוסי אהריש לערוץ 13. הם יצאו ל"רחוב הערבי" כדי להבין מה הלך הרוח בקרב המגזר הזה. לפחות אחת מהכתבים היא ערבייה, אמרתי לעצמי, אז זה לא יהיה לגמרי מסע אנתרופולוגי מתנשא. בדיאלוג יציאתם למסע, גולדן וגם אהריש מדברים מגרונו של "מחנה השינוי" ומבקשים להבהיר שהקול הערבי הוא פוטנציאל גדול ולא ממומש. השניים לא מנסים בכלל לייצג נתח גדול אחר מהבוחרים, שאינו במחנה השינוי. פעם ההטייה הייתה מרומזת, היום אין בושה. שוין, יש כאלה שאומרים שככה זה טוב, הכול על השולחן.
לוסי אהריש. | צילום: אריק סולטן
אהריש וגולדן ביקרו בכל מיני מקומות והפיקו כתבה של 23 דקות. אבל היה קטע אחד שנחתך, הופץ וזכה למאות אלפי צפיות ברשת ולתגובות קשות. השניים ערכו פרלמנט במסעדה ביפו, עם אחד שמצביע לדמוקרטים, שניים שמצביעים לרשימה המשותפת ואחת שמצביעה לאיזנקוט או לליברמן, היא עוד לא החליטה. אלין נסרה, תושבת רמת־גן, אמרה שהמערכת הפוליטית לא מתקנת את "הדבר הכי חשוב לנו כערבים פלסטינים בתוך המדינה, הזהות הפלסטינית שלנו. אני דור שלישי לנכבה, אני לא יכולה למחוק את זה". אהריש שאלה אותה איפה הזהות הישראלית שלה בתוך כל זה והיא השיבה: "אני לא ישראלית".
הכי מעניין
מצביע הדמוקרטים ומצביעת איזנקוט ניסו לשכנע אותה שהם רואים בעצמם גם ישראלים. עד מהרה הוויכוח התלהט. הקהל הספונטני שהצטבר שם השתיק את גולדן, כינה אותו כובש גזען ואלים, ועל הדרך השתמש בשיח פרוגרסיבי של מדכאים ומדוכאים. ארגוני השמאל עשו שם עבודה יפה. גולדן אגב ניסה להסביר שהוא לא כובש, שהאו"ם נתן לו מדינה, אבל צעקו עליו שישתוק. יש פלח כזה בחברה הערבית, שרואה בעצמו פלסטיני. מה זה אומר? מה השאיפות של אנשים כאלה שחיים בתוכנו? לשם הכתבה לא הגיעה.
זה היה הקול הבוטה, אבל בכתבה היו עוד דברים שכדאי לשים אליהם לב. הם לא נאמרו בצעקות אלא דווקא בשיחה נעימה, אבל גם הם הציבו סימני קריאה. גולדן ואהריש ביקרו את מרואן בדיר, איש כפר־קאסם שמנהל סופר גדול בטירה. בדיר שלל את מעשי ה־7 באוקטובר, כלומר את הפריצה והרצח של נשים וילדים. ומה עם חיילים? זה בסדר מבחינתו? השניים לא שאלו, ובדיר לא הרחיב. גולדן דיבר עם בדיר על משבר אמון בין היהודים לערבים בישראל וסימן את נקודת השבר ביום פרוץ המלחמה. נראה שהוא שכח מה קרה כאן לפני חמש שנים וחצי. בעירו של בדיר, כפר־קאסם, היו התפרעויות ענק, ונדליזם וחסימות כבישים, במסגרת הפרעות שחוללו כאן ערביי ישראל. מעשי הרצח, הלינצ'ים, הירי, שרפת הבתים והמכוניות – כל אלה התחוללו בצפון ובדרום ובערים רבות. אולי שם התחיל המשבר? ומה עם המחבלים שיוצאים מקרב ערביי ישראל? רק השבוע התגלה שתושב אום אל־פאחם תכנן פיגוע. ואולי, רק אולי, אין ליהודים אמון בערבים בגלל אנשים כמו נסרה, שהיא אזרחית ישראלית אבל לא ישראלית? אהריש וגולדן לא מקשים.
הם פוגשים גם את עינד חוסיין, אח מוסמך שגר ביפו. הוא מספר שהמצב שלו נעשה גרוע יותר מאז 7 באוקטובר. אף אחד מהמראיינים לא משקף לו שגם יהודים חוששים יותר מערבים, שרבים מתהלכים עם פוסט־טראומה. בהמשך חוסיין מספר שעושים דה־לגיטימציה לח"כים ערבים וזה נובע מגזענות. שוב איש לא מעמת אותו עם ההכרזות של הח"כים הערבים. אחרון ולא חביב, חוסיין מספר שלערבי ישראלי אכפת מהאזרחים בעזה, הם אחים שלו. אמירה הגיונית, יש להם שם קרובי משפחה וחברים. אבל איפה זה שם את חוסיין וחבריו ביחס למדינה ולעם היהודי? מה הוא שואף שיקרה כאן? השניים לא שואלים.
עוד כתבות בנושא
גולדן ואהריש פספסו את שיח העומק, ובכל זאת הצליחו להביא תמונה מסוימת של העמדות בקרב הציבור הערבי. היו שם גם דאגה עמוקה מהפשיעה, קושי ופחד מהממשלה הנוכחית, ורצון להיות חלק מהשלטון כדי להשפיע. אהריש מדברת על האנרגיה הגבוהה שיש בציבור הערבי וטוענת שהוא יכריע את הבחירות. אינני יודעת אם זה נכון, אבל הקול הערבי דומיננטי בגוש האופוזיציה. יש תוכניות לתמיכה באיזנקוט באופן שיאפשר לו להקים ממשלה, ולו לתקופה קצרה, כך שאם הממשלה תיפול הוא יהיה גם ראש ממשלת המעבר. לצעד כזה יהיו מחירים לאומיים, גם אם התקשורת תסתיר אותם.
אנחנו עסוקים במפלגות היהודיות, אבל הציבור הערבי מונה 13 מנדטים לפחות. מיעוט ענק שחי בקרבנו, חלקו חמוש היטב. כדאי להכיר את חברי הכנסת שלהם וגם את האזרחים, ולדעת מה המגמות והלכי הרוח אצלם. הם חיים איתנו. לא נכון להדחיק או למצות את כל הנושא בשתי המילים "הקול הערבי".
עוד כתבות בנושא
