הסיפור שנחשף השבוע, על התכתבות הוואטסאפ בין עמית סגל ליונתן אוריך, לא מאוד עניין אותי. הרבה יותר עניין אותי הזעזוע המעושה שהצליחו לזייף גדודי עיתונאים מהשמאל הקיצוני בעקבות הדברים. אבל מכיוון שפטור בלא כלום אי אפשר, אז לפני הכול, בכל זאת, בחצי מילה, התייחסות קצרה למהות: כן, עמית סגל צודק שפעמים רבות מאחורי מערכת יחסים ארוכה ועמוקה עם פוליטיקאי וסביבתו קיים אותו טנגו עדין של עיתונאי־מקור. אין טעם להרחיב בסוגיה משום שמי שמכיר אותה מחיי המעשה מכיר, ומי שלא מכיר – כלום לא ישכנע אותו כשברקע ריחו של מפעל הנקניקיות.
עוד כתבות בנושא
אלא שכאן תבוא השאלה המתבקשת והנכונה: אם כך, כיצד נדע שהריקוד העדין הזה בין עיתונאי למקור לא עובר את הגבול? איך נהיה בטוחים שהעיתונאי נאמן לאמת, לעובדות ולתיווך הנכון של המציאות, ולא חוצה את הקווים? ובכן, התשובה פשוטה. נקרא את מה שאותו עיתונאי כותב, נעקוב אחרי מה שהוא משדר, ונשפוט בעצמנו. עמית סגל עובר את המבחן הזה בציון גבוה מאוד. משום שאף שעמדותיו הפוליטיות ידועות, אין לו בעיה לכתוב נגד הקואליציה, ואין לו בעיה למתוח ביקורת על ראש הממשלה.
רק לפני חודשים ספורים, בעיצומה של המלחמה עם איראן, ראש הסגל ודוברו של בנימין נתניהו נאלץ ללכת הביתה אחרי שסגל חשף אמירות גזעניות ואחרות שהשמיע. איפה עומדים מבקריו של סגל במבחן הזה? חפשו מי מהם חרג בשנים האחרונות משורת מקהלת שונאי הקואליציה, ותקבלו את התשובה.
הכי מעניין
לכן הסיפור הזה הטריף אותי כל כך. משום שאם אמון הציבור בעבודתנו העיתונאית הוא שנמצא כאן על הכף, הרי שהמחנה העיתונאי הפוליטי שהתייצב השבוע מול סגל אחראי בעשר אצבעותיו להשמדת הערך של המקצוע הזה.
עמית סגל הוא הבעיה?
אתם חוששים לחציית קווים? אילו קווים השארתם שעוד לא חציתם? הרי עיתונות השמאל הישראלית כולה - 11, 12 ו־13, רשת ב' וגלי צה"ל, מעריב, ידיעות והארץ – לא סיקרו בשנים האחרונות את המחאה נגד הממשלה. הם היו חלק ממנה. אם כלי התקשורת משמשים לוח מודעות של הפגנות, וחושבים שתפקידם לעודד אנשים לצאת לרחובות, מה אכפת לי אם הם הגיעו לזה בכוחות עצמם או הסתמסו עם "אחים לנשק"? כך או כך הם אינם עוסקים בעיתונות.
אם מחאתם כפיים לסרבנים כאיש אחד, ודרשתם עם האופוזיציה שניכנע לחמאס כאיש אחד, והפכתם את מי שהתנגד ל"עסקה בכל מחיר" למטורף וגם את זה עשיתם כאיש אחד, למה חשוב לי עם מי התכתבתם קודם בוואטסאפ? הרי אין יום שאתם לא מחריבים את המקצוע הזה. הבאתם את העיתונות הישראלית למציאות שבה אי אפשר להאמין לדיווח שלכם על מדד המחירים לצרכן. עמית סגל הוא הבעיה?
עוד כתבות בנושא
סיון קלינגבייל, עד לפני שתי דקות העורכת הראשית של דה־מרקר, כתבה השבוע: "עיתונאי, גם כזה המזוהה בדעותיו, לא אמור להיות חלק מהמשחק הפוליטי אלא משקיף... תפקידו לבקר גם את מי שהוא חפץ ביקרו". כמה חוסר מודעות. הגברת הזו ערכה עיתון שההבדל היחיד בינו ובין שקמה ברסלר היה שהוא מודפס וברסלר לא. סמי פרץ, הפרשן הבכיר של קלינגבייל, עורר סערה כשביום ביטול עילת הסבירות בכנסת התפרץ לעבר בצלאל סמוטריץ' בקריאות "בושה". איך הסבירה העורכת שלו לעמית סגל? "עיתונאי... לא אמור להיות חלק מהמשחק הפוליטי אלא משקיף". תגידי, את חושבת שכולנו מטומטמים? העורך המייסד של דה־מרקר, גיא רולניק, בעל טור חשוב בעיתון, נהג לתקוף בעיתון את הרפורמה המשפטית, ובמקביל לנאום נגדה בחריפות על במות המחאה. "משקיף", עאלק. רולניק, בכובעו העיתונאי, קיבל מתאגיד השידור הציבורי תקציב כדי להכין סרט נגד ארגון קהלת, ובכובעו השני, הפוליטי, נאם בהפגנות נגד הארגון הזה.
ראיתי השבוע את רזי ברקאי ורינו צרור מצקצקים על האתיקה של עמית סגל. "זה שבר לא קטן בתקשורת", צייץ צרור. שני האנשים האלה מחקו עד דק את השידור הציבורי והפכו אותו לנחלת החבורה הפוליטית שלהם. לחד־צדדי. למוטה אג'נדה. לפוליטי. הם מדברים?
יוסי מזרחי, עמיתו של סגל לחדשות 12, הוא עוד אחד מהחבורה שהיה חשוב לה השבוע לשים גבולות בין עיתונות לפוליטיקה. עד כדי כך חשובה לו ההפרדה הזו, שכשעמיחי שיקלי החליט לא לתמוך בממשלת בנט־לפיד, העיתונאי מזרחי החליט ברוב כעסו לחשוף ברבים את שמה של רעיית השר ואת פרטי מקום עבודתה, יחד עם הרהורים פומביים על צעדי מחאה נגדה.
רזי ברקאי ורינו צרור מחקו עד דק את השידור הציבורי והפכו אותו לנחלת החבורה הפוליטית שלהם. לחד־צדדי. למוטה אג'נדה. לפוליטי
בן כספית, שותפו של סגל בתוכנית פגוש את העיתונות, עשה לו מנהג לצייץ את ההודעות של איזנקוט ומפלגתו כאילו היה לוח המודעות של "ישר" או פעיל במטה הצעירים שלה. נו, שמעתם פעם מישהו מחבריו מעיר לו על זה? שלא לדבר על הימים שבהם דילג בין תפקידו כמקור משטרתי נגד נתניהו לתפקידו כפרשן שכותב על חקירות ראש הממשלה. זו נראית לכם עיתונות?
ולא מדובר פה רק על דעות. מדובר על עיוות של עובדות. על דיווחי שקר שהפכו ללגיטימיים. כשבהפגנות נגד הממשלה עומדת נואמת וממליצה לתלות על חבל את בנימין ושרה נתניהו, וכל כלי התקשורת מקבלים החלטה לא לשדר את זה לצופים שלהם, אכפת לי אם הם קיבלו הודעת ואטסאפ ממישהו לפני שהתנדבו לבצע את אותו הפשע נגד העיתונות?
אפשר לתת פה עוד מיליוני דוגמאות אבל אין טעם להרחיב. אם עמית סגל לא היה עובר מתקפות כאלה אחת ליומיים, בכל פעם בתואנה אחרת, הייתי מתפתה להעניק לעדר העיתונאים הצבוע הזה את האפשרות ליהנות מחזקת התמימות. אבל כשזה קורה להם מולו על בסיס קבוע, כל ילד מבין שמדובר רק בתירוץ תורן. סגל מוביל את עיתונאי הימין וזה כשלעצמו הופך אותו יעד. לא די לה, לחבורה הזו, בדומיננטיות הפוליטית הגדולה שלה. היא לא רוצה לנצח את שוק הדעות. היא רוצה לבטל את השוק הזה, וכל הדרכים כשרות.
עוד כתבות בנושא
