את הטור הזה אני מנסה לכתוב מהחודשים הראשונים למלחמה. כותב וגונז. לא רציתי שאף משפחה תקרא אותו ותחשוב חלילה שכיוונתי אליה. חששתי שיחברו את הדברים לאירועים ספציפיים, או לפגוע במי ששילמו מחירים נוראים לאורך השנים האחרונות. חיכיתי לזמן הנכון שלא הגיע, אבל הדברים ראויים להיכתב כביקורת כללית על תופעה חדשה, בלי להיכנס למקרים פרטניים שאני וכנראה גם אתם לא יודעים את פרטיהם. ואחרי ההבהרה החשובה הזאת, הגיע הזמן לדבר על תופעת הקמפיינים.
מתחילת המלחמה אנו מוצפים בהם. ציוד לחיילים, עזרה למשפחות שכולות, למפונים, לאלמנות ולחטופים ולקרוביהם. ישראל היפה נרתמה גם בארנקיה. אבל האם מותר כבר לומר שמה שהחל כיוזמה ברוכה שאפשרה לכולנו להשתתף בנשיאה בנטל בדרכים נוספות, הפך במעלה הדרך לבעיה תרבותית? רפלקס אוטומטי שמלווה כל טרגדיה, עם או בלי קשר לצורך אמיתי בתמיכה כספית. הבושה וטוב הטעם עזבו את הקבוצה, ובמקומם נכנסה תעשייה צינית שמתפרנסת מגביית עמלה על אסונות, ומשיווק אגרסיבי של קורבנות כקבצנים פושטי יד. איך תיאר פעם מאיר אריאל פרסומות בטלוויזיה? "כל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב / מוכי רעב ורעש חיש הופכים למיץ טבעי עכשיו".
אני בטוח ששמעתם את הסיפורים על זה שגייס מיליונים עבור מטרה שעלותה עשרות אלפי שקלים במקסימום, על אלה שרצו שדרוג וחיפשו בנרות נופל או חטוף שיהיה כפרזנטור, או על זו שגייסה סכומי עתק למאבק, אך כשבטלה המטרה היא לא החזירה את הכסף לתורמים. זו כנראה צדקה שאינה תלויה בדבר.
הכי מעניין
שלא לדבר על מעשי נוכלות של ממש. עוד לפני שהחטוף איתן מור שוחרר מבית החולים אחרי עסקת החטופים האחרונה, נאלצה משפחתו לפרסם הבהרה ולפיה "פורסמו מיזמי גיוס המונים עבור השיקום של איתן. חשוב להדגיש שזה לא בידיעתנו". בריאיון ל"ישראל היום" הסבירה אימו אפרת שנציגת ביטוח לאומי ישבה עם המשפחה ופירטה את זכויותיו: "אני לא מתחברת לקמפייני תרומות. אני מרגישה בושה לבקש ושזה לא מתאים בכלל. אני מרגישה שעוטפים אותנו. אם בהמשך איתן ירגיש צורך, זה כבר עניין שלו".
לפני הכל, כדאי שנכיר את המספרים: כל חטוף קיבל מענק הסתגלות של 50 אלף שקלים עם שובו. נקבעו להם קצבאות חודשיות של כ־8,000־9,000 שקלים לכל החיים ומימון מלא לטיפולים רפואיים ונפשיים למשך שלוש שנים, כולל ליווי צמוד של עו"ס. הם גם הוכרו כנפגעי פעולות איבה בדרגה של 50% נכות רפואית בגין פוסט־טראומה, על כל המשתמע מכך. למשל סיוע מהמדינה ברכישת רכב ובדיור, תגמול על אובדן הכנסות ועוד זכויות.
בזמן השבי שמרה המדינה על הרצף הכלכלי באמצעות העברת תשלום חודשי שוטף (שווה־ערך לשכרם או קצבתם) לחשבונות הבנק של החטופים, כולל הפקדות קבועות לביטוח הפנסיוני ולקרנות ההשתלמות. בני משפחות החטופים מלווים באופן צמוד על ידי עובדי רווחה וזכו גם הם לקצבה חודשית ללא מס, הנעה בין כ־7,000 שקלים להורה יחיד ועד יותר מ־20 אלף שקלים למשפחות עם ילדים. בנוסף, המשפחות קיבלו מענק רבעוני למימון מאמצי השחרור (90 אלף שקלים להורים/בני זוג ועוד 21 אלף שקלים לכל ילד/אח מעל גיל 18), וכן מענקים מיוחדים לילדים (לבר/בת מצווה, נישואין ולימודים), הנחות בארנונה והקלות בנקאיות.
אני לא אומר שזה בהכרח מספיק. אין מחיר לגיהינום שעבר על החטופים ומשפחותיהם, וספק אם המדינה תוכל אי־פעם לפצות אותם על כישלונה באותו בוקר. זאת לא הנקודה במאמר הזה. כמו שאמרה אפרת מור, "יכול להיות שאחרים במצב אחר וזקוקים לכך, אני לא שופטת ולא אומרת לאף אחד מה לעשות". מצידי אפשר ורצוי לשפוך תקציבים על החטופים, הם סבלו מספיק. הוויכוח הוא לא על הממשלה, או על חטוף כזה או אחר שביקש מהציבור מימון נוסף. הוויכוח שלי הוא עם תרבות שרואה בגיהינום הזה הזדמנות לעשות קופה. גורמים שנדבקים לחטופים ומשפחותיהם ודוחפים לצייר תמונה מעוותת של הפקרה והזנחה מוחלטת של הרשויות, כדי ללחוץ על בלוטות הרגש של ציבור בעלי הארנקים.
אפרת מור | צילום: נעמה שטרן
השילוב הלא־קדוש הזה של שקרים, גוזמאות וגרוטסקה שפעם הייתה שמורה רק לפרסומות מפוקפקות ביוטיוב, עבר בשנות המלחמה נרמול מואץ. מדוע כל סיפור נורא, ולצערנו חווינו מהם בשפע, חייב להיות כרוך בקישור לקמפיין גיוס המונים? תזמון הראיונות בכלי התקשורת, בחירה סלקטיבית של העובדות, והלחץ להתחיל בשיווק עוד לפני שקמים מהשבעה או משתחררים מבית החולים. לכל זה מתלווה תחושה צורמת של ניצול הזדמנות ולא זעקה אותנטית לעזרה. קרה לך דבר מזעזע? ברכות, הפכת לתרנגולת שמטילה קמפייני זהב. צלם, אל תלך הביתה לפני שיש לנו דמעות בפריים.
כר פורה לרמאים
תאמרו, למי אכפת? הרי איש לא מכריח את הציבור לתרום. זה נכון. אך יש פה ממד של הטעיה. מי שמגייס כסף עבור אלמנת צה"ל, למשל, ומצייר תמונה של משפחה חסרת גב כלכלי שנזנחה לאנחות ואין מאיפה להאכיל את היתומים, פשוט משקר במצח נחושה. מיד נחזור אל המספרים, אבל חשוב מזה, מתפתחת תרבות של זילות בכספי ציבור. התחנכנו על "אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם" ועכשיו נראה שאנחנו מאמצים תרבות של יד קלה מדי על הדק הנפילה על כתפי השכנים, החברים והמכרים. התרבות הזו משמשת גם כר פורה לרמאים ועלוקות מכל מיני סוגים, ומבשרת בהמשך את קהות החושים מול ילדים כרותי גפיים בהודו, או מול מודעות מסוג "אמא, הבטחת לנו עוף לשבת".
לעוד טורים של ישי שנרב
הנה עוד מספרים: אלמנות צה"ל או טרור זכאיות בשנה הראשונה לקצבה חודשית בגובה של כ־24 אלף שקלים נטו. מהשנה השנייה ועד סוף החיים, זה יורד לקצבת בסיס של כ־10,500 שקלים בחודש. בנוסף, כל ילד עד גיל שלוש מזכה בתוספת של כשלושת אלפים שקלים, עד גיל שש 1,500 שקלים, ועד גיל 18 כ־1,200 שקלים מהילד השני. בהמשך ניתן לקבל תוספות על לימודי ילד בהשכלה גבוהה. מיד לאחר האסון מקבלת המשפחה מענקים בסדרי גודל של 30 עד 40 אלף שקלים, בהתאם למספר הילדים.
בנוסף, משפחות שכולות מקבלות מהמדינה מדי שנה מימון עבור ביטוח רכב או תחבורה ציבורית, הוצאות אזכרה, מענקי חוגים ולימודים לילדים, ודמי הבראה. מוענקים ליתומים גם מענק בר־מצווה של כ־11 אלף שקלים, השתתפות בלימודי נהיגה, וקצבה חודשית שנעה בין 2,000 ל־3,600 שקלים מגיל 21. אלמנה עם ילדים בבית עשויה להיות זכאית למענק של עד כחצי מיליון שקלים לרכישת דירה ראשונה, או הלוואה מסובסדת של כ־650 אלף שקלים. משפחות שכבר יש להן דירה ונתקלות בקושי להחזיר חוב, עשויות לקבל מענק של עד כרבע מיליון שקלים.
גם הורים שכולים זכאים למענקים, למעטפת תמיכה, ולקצבה חודשית בין 7,400 ל־9,200 שקלים, עם תוספות עבור אחים שכולים מתחת לגיל 22. מעבר למענקי הממשלה, יש לזכור שכל מחזיק משכנתא שנפטר מביא למחיקת תשלומי המשכנתא (מי שמשלמת אותם לבנק היא החברה שבה בוצע ביטוח החיים). הפנסיה שלו משולמת ליורשיו כקצבת "פנסיית שארים". מי שהחזיק גם בביטוח חיים פרטי, מקבל כמובן פיצויים נוספים מחברת הביטוח.
דרושה שקיפות
אדגיש שוב: זו לא פרסומת לשכול, חלילה. אני בטוח שאף אחד לא "פותח עיניים". אף סכום בעולם לא יכול להחזיר אבא, ואין תג מחיר לאובדן ילד. אבל ידיעת העובדות האלה צריכה להיות הבסיס לכל דיון. כל קמפיין שמנגן לכם על הפקרה מוחלטת, על פת לחם, על ילדים שאין להם חולצה חדשה לבית הספר – פשוט משקר לכם בפנים. המינימום הוא לדרוש שקיפות: עבור מה בדיוק נדרש הכסף, וכמה ממנו נחתך בדרך לכיסי המתווכים למיניהם?
אני זוכר היטב איך לפני כעשור טורגטתי בכבדות להדסטארט עבור אלבום ראשון של בחור צעיר בשם חנן בן־ארי, שקפץ עם גיטרה לבריכה בסרטון. זה היה מעולה. אחת הברכות שעולם הקמפיינים הביא לחיינו היא לתרום בכיף לא רק לצדקה או מצבי חירום. אנשים יכולים להציע את מרכולתם מכל סוג שהוא, והציבור יכול לממן בנדיבות, אם בא לו. מותר ורצוי לבקש מהציבור עזרה להגשים חלום, להקים עסק או להקים פארק הנצחה, ומי שמתאים לו – שיתרום. הבעיה היא כשמתחילים לרמות אותנו על העטיפה.
ייתכן שהסכומים שהמדינה מקציבה אינם מספיקים לשימור רמת החיים של חלק מהמשפחות, ואנחנו רוצים לפנק את משפחות הנופלים או פדויי השבי גם באקסטרות של החיים, שלא יהיו רק בהישרדות. למה לא? מגיע להם לשדרג את העסק, את הבית, את הרכב או את החוויות לילדים. באמת מגיע. אבל, ופה החלק החשוב, זה חייב להיעשות בשקיפות מלאה. התורמים חייבים לדעת עבור מה הם פותחים את הלב ואת האשראי. אל תספרו להם על עוני ומחסור, על דמעת עשוקים ועל מחלקת לוחמים בלי ציוד מינימלי, כשאתם למעשה מבקשים מהם מימון לבונוסים.
מדובר בחוסר רגישות שמתחפש לרגישות יתר. עזבו אותי, אני כנראה טיפוס חשדן וקפוץ־לב. אבל מסתובבים בינינו כל־כך הרבה ישראלים נדיבים ורחבי לב, כאלה ששומעים על נופלי צה"ל, חטופים או ילדים חולים, ופותחים אוטומטית את הלב והכיס. הקמפיינרים הציניים מדמיינים שהם לוקחים כסף מכל מיני סבתות אמידות או מיליונרים אמריקנים, אבל ראיתי משפחות של מגויסי מילואים שנאבקות בעצמן להציל את העסק או לסגור את החודש, ותורמות לקמפיינים כאלה כי "אנחנו עוד במצב טוב יחסית". מדובר באנשים שאין להם אפילו צל של חשד כאשר מספרים להם על צורך אקוטי בסיוע.
הדבר האחרון שאני רוצה הוא שמי שזקוקים באמת לעזרה יימנעו מלבקש אותה. או להגביר את תחושת הבושה של מי שמוצאים את עצמם פושטים יד כמוצא אחרון. זו הסיבה שנמנעתי מלפרסם את הטור הזה. תמיד גם קרה אסון כלשהו, וחששתי שהדברים ייקראו כביקורת על קמפיין ספציפי. אבל כבר תקופה ארוכה אני חש שמישהו צריך להיות האיש הרע ולהצביע על העובדה שלצד המון יוזמות יפות ומרגשות, יש בתעשייה הזאת גם כיעור שמעיב על הצדקה והחסד. הגיע הזמן לקמפיין נגד תרבות השנור, הפעם בלי לינק מצורף.
לעוד טורים של ישי שנרב
