אין לי למי להצביע. ואם לשפוט לפי לא מעט אנשים ששוחחו איתי – גם לכם. אומרים שהבחירות האלה מתאפיינות בשיעור יוצא דופן של מתלבטים. סקר 'כאן' האחרון שנערך בתחילת השבוע, מצא כי שלושים אחוז מהנשאלים בו טרם החליטו למי לתת את קולם, שבוע וחצי לפני יום הבוחר. התלבטות בין הגושים נדירה יותר, אך קיימת. 26% אמרו שהם שוקלים פשוט לא להגיע לקלפי. הו, פתיתי שלג ייחודיים שכמונו, אף מפלגה לא מדויקת לנו מספיק.
בפועל, נדמה שהכוח המניע מאחורי ההצבעה של רוב האנשים כיום הוא לא האהדה לפוליטיקאים, אלא האיבה לפוליטיקאים אחרים. יותר ממיליון אנשים הצביעו בעד בני גנץ כמה פעמים, והנה השבוע הוא הושלך בבוז אחרי גוום. הם הבהירו היטב בדיעבד שזו לא הייתה התפעלות רבתי מהאיש ומיכולותיו, אלא התלהבות מהפונקציה שהוא יכול למלא בהדחת המחנה שמנגד מהשלטון. הפונקציה עשתה את שלה, וכעת הפונקציה יכולה ללכת.
גם מחנה הימין, המתהדר באורך כהונת מנהיגיו, רותם ללא הרף את התזמורת שלו להפחדה מפני ה"הם". בימין לא מבקשים שנצביע לאריה דרעי או למירי רגב הנפלאים, אבל מתארים לנו באימה מה יהיה אם יאיר גולן ומנסור עבאס יהיו בממשלה במקומם. אפילו בנימין נתניהו, לפחות לצורך הקמפיין, רץ על המסר שהוא שגה במשך שנים בתפיסותיו המדיניות והביטחוניות, אלא שלטענתו הוא התפכח בעוד יריביו לא.
הכי מעניין
שלשול הפתק לקלפי, אם כן, משמש אותנו המצביעים יותר ככלי ענישה מאשר ככלי תמיכה. אך הבעיה שלי פשוטה: אני רוצה להעניש את שני הצדדים. אולי יש כאן פתח למבט חיובי על חוסר ההכרעה המדכא שמנבאים הסקרים. לטעמי האישי, לשני הגושים בהחלט מגיע עונש. לקואליציה על התנהלותה בארבע השנים האחרונות, על טבח שבעה באוקטובר שקרה במשמרת שלה, לעומד בראשה שעיצב את יחסי ישראל־עזה־לבנון בעשור וחצי שלפניו, וגם על הברית המזיקה עם המפלגות החרדיות; ולאופוזיציה על התנהגותה הברוטלית סביב הרפורמה המשפטית והחְלשה מודעת של צה"ל, ועל דרישות הכניעה המופקרות לאורך המלחמה בכל צומת הכרעה.
אז אם כבר אנחנו מענישים פוליטיקאים ומפלגות דרך הקלפי, אעדיף לא לראות אף אחד מהצדדים הניצים חוגג ניצחון ותחושת אשרור מספקת מהציבור הישראלי על הדרך שבחרו לצעוד בה. בכלל, הייתי שמח לראות הרבה יותר חרטה והכאה על חטא, פרצופים חדשים וגישות חדשות. מִשֶאלה אינם בנמצא, אהפוך את לימון התקיעות הפוליטית ללימונדה של תיקו רב־נפגעים. מי יודע, אולי עוד תצא ממנו ממשלת אחדות.
בעד הנגד
הנה ניסוי מחשבתי: מה יקרה לפוליטיקה הישראלית אם נהפוך את כיוון ההצבעה, ונצביע נגד במקום בעד? נניח שבמקום שתתבקשו לתמוך ברשימה מסוימת ביום הבחירות, תיכנסו מאחורי הפרגוד כדי להצביע למועמדים שאתם הכי שונאים או חוששים מפניהם. הפתק שלכם לא יוסיף קולות לאף אחד, רק יוריד אותם מרשימות אחרות. כמו שכתב פעם אלכסנדר פן "קָצְצוּ אֶת הַיָּד אֲשֶׁר לִגְרוֹנְכֶם חוֹנֶקֶת, וְהִלָּחֲמוּ בְּעַד הַנֶּגֶד" יכול להיות שזה תואם יותר את הלכי הרוח העכשוויים בפוליטיקה הישראלית, אבל איך זה ישנה את מפת המנדטים?
לא מצאתי מקום בעולם שיישם שיטה כזו, אבל אפשר לשער שזה ישפיע בדיוק כמו בתוכניות אחרות שבהן מצביעים בעד הדחות – עולם הריאליטי. זהו שלטון הלמל"מים. מתמודדים בולטים מדי שמעוררים רגשות עזים יודחו ראשונים או ייפגעו חזק. המשעממים או מי שלא מרגיז אף אחד, יתחזק. מפלגות קיצוניות יתכווצו, מפלגות מרכז ינסקו, ופוליטיקאים יתאמצו להנמיך פרופיל ולטשטש עמדות טרם הבחירות כדי להתסיס כמה שפחות אנשים ולהפנות את תשומת ליבו של הזעם הציבורי כלפי יריביהם. אגב, יש אומרים שזאת בדיוק טקטיקת הקמפיין הנוכחית של איזנקוט.
גם בלי לעבור לפתרונות קיצוניים, בחירת נציגים לכנסת הופכת למשימה כבדה כשמתייחסים אליה כמו לבחירת בן־זוג. בפועל, היא צריכה לבטא מערך שיקולים פרגמטי ופונקציונלי שבמסגרתו אנו מעדיפים את האופציה הכי פחות גרועה שתפעל, למיטב הערכתנו, לקידום תפיסת עולמנו. אנחנו לא אמורים בהכרח לאהוב את המועמד, לחשוב שהוא איש המעלה, לאהוד את חברי הרשימה שלו עד האחרון שבהם, או להרגיש שהזהות האישית שלנו נקבעת לפי המפלגה שאנחנו מצביעים בה. זו גישה ילדותית וטהרנית שהובילה את מחנה מתנגדי נתניהו, למשל, להחליף מנהיגים בקצב גבוה מדי. פוליטיקה היא כמובן גם אירוע חם וגועש, מהבטן ולא רק מהראש, וודאי שיש אלמנטים שבטיים וזהותיים בעלי השפעה מאחורי הפרגוד. אבל מי שמוכר לכם, או לפוליטיקאים שמעסיקים אותו, שזה כל הסיפור – מגלה פעם אחר פעם שתוצאות הבחירות מתפוצצות לו בפנים.
מצביע שהוא שחקן רציונלי, ואני טוען שעמוק בפנים כולנו כאלה, מוטרד מהשאלה מה יעשו המועמדים עם הקול שלו בעתיד, ולא מוויכוחי העבר. קורה לא מעט שאנחנו בוחרים מועמד בגלל רקורד ביטחוני, ואז מגלים שהשאלות המרכזיות שאיתן הוא נדרש לעסוק הן כלכליות, ובהן הוא נורא ואיום. קשה לצפות מראש מה יהיה האתגר המרכזי של ישראל בקדנציה הבאה, אבל כדאי לזכור את האפשרויות שבעוד שנתיים ייכנס לבית הלבן נשיא דמוקרטי עם רצון להתנתק מישראל ולהחרים אותה, שהמחלוקת עם המגזר החרדי או הוויכוח המשפטי ירימו את ראשם בגאון, או שתהיה חלילה רעידת אדמה שתחריב את בית שאן וטבריה. האחריות על שבעה באוקטובר היא בהחלט הנושא המסעיר ביותר, אבל לא סביר שהיא תהיה שיקול ההצבעה היחיד.
הצבעה שמונעת משנאה אינה טובה או רציונלית יותר, כנראה להפך. בסך הכול קשה מאוד למועמדים שמטבעם הם מפלצות־אגו מנופחות, לעורר הזדהות אישית כנה ותמיכה רעיונית בלתי מסויגת. קל הרבה יותר להגזים בתיאורי הפחדה מפני יריבים ולרכוב על גליהם כל הדרך אל עמדות הכוח. פוליטיקאים עשו את זה מאז ומקדם.
מאז ומתמיד הצורך לזכות באהדת ההמונים דחף מנהיגים לתאר את היריב ואת תומכיו כמקור כל רוע וכל נזק שבמדינה. רוב הזמן הציבור מבין היטב את האינטרס ואת התעמולה, ומקבל אותה עם גרגר מלח. במשך דורות, אזרחים במדינות דמוקרטיות שמעו פוליטיקאים טוענים שאם יריביהם יעלו לשלטון המדינה תקרוס כלכלית, תהפוך לדיקטטורה, ואפילו תושמד במלחמה גרעינית, אבל זה לא גרם להם להחליף את השלטון בכוח, כדי למנוע את האסון. הם הבינו שמדובר בתעמולת הפחדה, ולא בהכרח בתיאור מציאות כפשוטה. בדיוק כשם שמגיבים שומעי לקחו של חבר הכנסת התורן מיהדות התורה שטוען כי הממשלה מחוללת שואה שנייה בציבור החרדי.
די לגוזמאות
אבל משהו השתנה בשנים האחרונות. נדמה שהציבור נכון יותר לבלוע בלי שום סינון מסרי תעמולה מהסוג האפוקליפטי. בבלוק הימין הצליחו לשכנע רבים שעצם קיומה של ממשלת בנט־לפיד, עוד בטרם עשתה פעולה אחת, הוא "מכירת החזון הציוני" ו"סכנה לישראל". בגוש הנגדי התפתחה היסטריית המונים על בסיס הטענה שצמצום השימוש בעילת הסבירות כעילת פסילה במשפט המנהלי תוביל את המדינה לדיקטטורה ומצדיקה מרד פנים־צבאי. אם יש משפט שמתאר בצורה הברורה ביותר את הפער שבין האינטרס הפוליטי לאפקטיביות של ההפחדה מפני אחרית הימים: "אם נתניהו ינצח במנדט אחד, ישראל לא תהיה דמוקרטיה. כל מי ששוקל להצביע למפלגת העבודה שייקח את זה בחשבון" (יאיר לפיד, פברואר 2020).
זאת תופעה שלא ברור לי מה מקורה. היינו מצפים, לכאורה, שהטכנולוגיה והעידן הדיגיטלי יהפכו את המצביעים למתוחכמים יותר, ציניים יותר, וחסינים מפני תעמולה שקופה. כשלכל אחד מאיתנו יש אפשרות לבדוק בקלות את הארכיון, להשוות למועמדים ומדינות אחרות, ולקבל פרספקטיבה. בפועל, הנגישות למידע לא נוסכת במצביעים שלווה סטואית, אלא מזריקה פאניקה. גם ברגעים אלה, נראה כי שני המחנות הניצים הצליחו לשכנע את מצביעיהם באמת ובתמים שעליית הצד השני לשלטון פירושה חורבן וקריסה בטוחים, גם כאשר לא ברור בכלל מהם הבדלי המדיניות המוצעת על ידי שני הצדדים. לפני שבוע ימים עלה אצלנו לשידור ברדיו מתן כהנא ממפלגת ישר, באותו בוקר ראש מפלגתו גדי איזנקוט עמד בגבול עזה והבטיח שבתוך 18 חודשים ימוטט את שלטון חמאס. שאלנו איך הם מתכוונים לעשות את זה, וביקשנו, מזל מועלם ואני, שינסה לענות בלי להזכיר את השם "נתניהו". הוא סירב.
התשובה הייתה ש"אם זה לא ילך בדרך של תוכנית טראמפ עליה נתניהו חתם, בטח נפעיל את הצבא, נפעיל כוח, בצורה תחבולנית". איך זה שונה ממה שנתניהו מציע? "ברור שאנחנו נעשה את זה והוא לא. איזנקוט הוכיח כשהיה מפקד אוגדת איו"ש שהוא יודע איך לחסל את הטרור". כהנא גם הבטיח שממשלת השינוי לא תיסוג מרצועת הביטחון בלבנון "עד שלא מורידים את חיזבאללה". איך? "בתחבולות". ובסוריה? "בכל מקום שבו נשקף איום על מדינת ישראל אנחנו צריכים להישאר עד שאנחנו מוודאים שלא נשקפים משם איומים". בקיצור, הבנתם. מצביעי נתניהו משוכנעים שגדי איזנקוט ייכנע לאויב בלי תמורה ראויה, מצביעי איזנקוט בטוחים שהמשך שלטון נתניהו פירושו אסון ביטחוני. אבל הכל נשען על הערכה פרסונלית.
תרבות הגוזמאות הזאת היא בעיני שורש המשבר הפוליטי־חברתי שפוקד את ישראל בשנים האחרונות. המנגנון הדמוקרטי מבוסס על חשד, על ההנחה שגם אנשים טובים עלולים להסתנוור מכוח, ולכן יש לבזר אותו ככל הניתן. אשרי אדם מפחד תמיד. ועדיין, קיום תקין של מדינה דמוקרטית מחייב בגרות מסוימת ואמון מינימלי באזרחים אחרים שאין להם רצון לכייס אותי, להפשיט אותי מזכויותי, ולהרוג אותי באמצעותה. החשד המוגזם הזה, הוא זה שמקריס ניסיונות דמוקרטיים במדינות אפריקניות מפוצלות־אתנית, והוא זה שמכרסם כיום בדמוקרטיה שלנו ובעוד לא מעט מדינות מערביות. אז הנה דעה לא פופולרית לקראת הבחירות הקרובות: הן לא הגורליות ביותר בתולדותינו. אפילו לא קרוב. יהיה בסדר, גם אם הצד שאתם חוששים ממנו ינצח. בהמשך, נוכל להצביע שוב ולהחליף את השלטון. די לגוזמאות.
לעוד טורים של ישי שנרב
