ביום שבו הבן שלי נהרג, ישבתי בכנס שעסק בשכול ובאובדן. במסגרת עבודתי בעמותת "חמניות - הארגון הלאומי לילדים שאיבדו הורה, אלמנות ואלמנים" ניהלתי את המיזם שהוקם עבור יתומי טבח שמחת תורה והמלחמה בעקבותיו.
ליוויתי ילדים שאיבדו אבא או אמא; אלמנות ומשפחות שהחיים שלהן נחלקו ברגע אחד ל"לפני" ו"אחרי". הכרתי את המילים המקצועיות, את חשיבות קבוצת השווים ואת הצורך לתת לילד מקום לדבר על מי שהיה ואיננו.
באותו יום עצמו עסקנו בדרך שבה מתווכים לילד את העובדה שהחיים שלו השתנו לתמיד. כשחזרתי הביתה חיכו לי שלושה מלאכים במדים. באותו רגע כל מה שידעתי על שכול הפסיק להיות רק מקצועי. סעדיה שלי נפל.
הכי מעניין
בני, רס"ל (במיל') סעדיה יעקב דרעי, יהיה לעולם בן 27. בשמחת תורה ה'תשפ"ד הוא עלה על מדים, וכשנקרא שוב ללחימה בעזה הוא התייצב. הוא היה בעל לרחלי, אב לילדים קטנים, בן ואח. אברך שלמד למבחני רבנות ולוחם מילואים שלא הצליח להבין איך אפשר להישאר בבית כשאחרים נלחמים. ב-20 ביוני 2024 הוא נפל מפגיעת פצצת מרגמה במרכז רצועת עזה. מאותו יום אני חיה בשני צידי השכול.
אני אותה אשת מקצוע מ"חמניות" המכירה את הצרכים, את המערכות ואת המקומות שבהם משפחות נופלות בין הכיסאות - אבל אני גם אמא שכולה. אני כבר לא צריכה שמישהו יסביר לי מה קורה למשפחה ביום שאחרי, אני חיה את זה.
עוד כתבות בנושא
הדבר העמוק ביותר שלמדתי הוא: כשאדם אחד מת - משפחה שלמה משתנה.
יש אלמנה שצריכה לגדל ילדים בלי בן הזוג שלה; יש ילדים שצריכים לגדול בלי אבא; יש הורים שמנסים להמשיך להיות הורים לילדיהם האחרים, בזמן שחלק מהם נשאר לעד עם הילד שאיננו; ויש אחים שמאבדים אח, אבל גם את ההורים, הבית והמשפחה שהכירו.
בעבודתי למדתי שמי שחווה אובדן זקוק להרבה יותר מחיבוק, הוא זקוק לכך שיראו אותו גם אחרי שהשבעה נגמרת והחיים של כולם ממשיכים.
בישראל חיים כיום עשרות אלפי ילדים ובני נוער שאיבדו הורה. לפי נתונים שהוצגו בכנסת, מדובר בכ-52 אלף יתומים עד גיל 21 ובכ-18 אלף אלמנות ואלמנים. מאז תחילת המלחמה לבדה נוספו למעגל השכול יותר מ-1,200 יתומים ועוד כ-300 אלמנות ואלמנים.
מאחורי כל מספר יש בית: יש ילד שקם בבוקר לבית ספר בלי אבא; יש אמא שנשארה לבדה עם האחריות הרגשית והכלכלית למשפחה; יש חגים, ימי הולדת, גיוס לצבא וחתונות שבהם הכיסא הריק לעולם לא באמת ריק - הוא תמיד מלא ברגש וגעגוע. את כל זה ידעתי קודם דרך המשפחות שליוויתי, אבל כיום אני יודעת את זה גם מתוך ביתי שלי.
עוד כתבות בנושא
את המשמעות הזו אני מבקשת להביא איתי לזירה הציבורית. בשעה שישראל נכנסת למערכת בחירות אחרי שנים שבהן נוספו עוד ועוד משפחות למעגל השכול. בתוך הקמפיינים, ההבטחות והוויכוחים, אסור שהמשפחות האלה יהפכו לעוד מספר.
כמועמדת לכנסת הבאה אני קוראת לנבחרי הציבור להתחייב לקידום זכויותיהם והמענים הניתנים לילדים שאיבדו הורה, לאלמנות ולאלמנים. אני קוראת לכל המפלגות ולכל המועמדים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, לקחת על עצמם התחייבות: בכנסת הבאה השכול לא יישאר רק בטקסים ובנאומים - הוא יתורגם למדיניות, לזכויות ולמענים שילוו משפחות גם שנים אחרי האובדן.
בתוך ההתחייבות הזאת אני מבקשת שנראה גם את האחים השכולים, יתומי ואלמנות השכול האזרחי. מאז הטבח למדנו בישראל הרבה על שכול, כעת אנחנו צריכים ללמוד לראות את כל המעגלים והאדוות שהוא יוצר.
אם הכנסת הבאה באמת רוצה להיות שם עבור המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל, היא צריכה להתחיל בלראות את המשפחה כולה.