ביקרנו בקיבוץ בארי לא מעט במשך שנתיים וחצי. נכנסים בשער, פונים ימינה, עוברים את המקום שבו נפגעו שני כלי רכב של המשטרה מירי אר־פי־ג'י של מחבלים ונהרגו שמונה שוטרים ואזרח שהגיעו להילחם על הקיבוץ, פונים שמאלה וחונים. מכאן היינו מתחילים את הסיור אל שכונות כרם וזיתים, שכמעט כל תושביהן נרצחו או נחטפו בשמחת תורה תשפ"ד. היינו עוברים בין הבתים ושומעים את אנשי הקיבוץ מספרים את סיפורי המשפחות, את תושיית ההורים והילדים, את מסירותם מול חוסר האונים, את האכזריות הבלתי נתפסת של המחבלים והבוזזים. היינו עוצרים ליד הדשא הגדול, הירוק, המנוגד כל כך להרס, לנקבי הירי ולשברי הבתים, ושומעים על גבורתם של לוחמי כיתת הכוננות ושל בני קיבוץ נוספים שנלחמו כדי למנוע מהמחבלים להגיע לשכונות אחרות.
שם גם היינו מתחילים לספר את הסיפור של כוח סיירת מטכ"ל, הכוח הגדול הראשון שהגיע לקיבוץ ונלחם בשני אזורים, יורה במחבלים, מציל אנשים מחטיפה, הופך את המחבלים לנרדפים. נוה שלנו היה חבר בכוח שלחם בשכונות כרם וזיתים. החיילים היו מעטים מול רבים, דלים בנשק ובידע מודיעיני, אבל חדורים בעוז וברוח של ערבוּת. נוה נפצע אנוש באחד מהבתים בשכונת זיתים - הבית של יובל ומעין בר הנפלאים, שכבר לא היו בין החיים כשהכוח הגיע. למחרת נהרג בבית הזה גם אריאל אוחנה מגדוד 890 של הצנחנים. בחור חמד, נגביסט אמיץ, אוהב את החיים.
| צילום: איור: תשורה לוי
בדרך מופלאה שרק סיפורי המלחמה הזאת יכולים להוליד, התחברנו כולנו - ארבעת ילדי משפחת בר, ההורים של אריאל ואנחנו. תלינו בבית שלטים שסיפרו על יובל ומעין, אריאל ונוה, ועוד שלט אחד הוספנו, שלט שמזמין למפגש. ילדי משפחת בר ניקו את הסלון, הביאו רהיטים ועציצים ויצרו פינה שאפשר לכתוב בה תחושות ורגשות. הבית היה מקום פרטי ולאומי ושוב פרטי. הוא היה הבית של משפחת בר, שבו חיו את החיים בצורה הכי צבעונית, אוהבת וחמה שיש, וגידלו בו ילדים ונכדים. הוא היה לאומי כי הוא קיפל בתוכו אירוע של כולנו, אירוע שיש בו חידלון וגבורה, פחד מצמית ולחימה. אלפי אנשים עברו בו. משתהים, מתבוננים, חושבים, מדליקים נר זיכרון, מוסיפים תמונה או מדבקה של קרוב אהוב שנלחם גם הוא על הקיבוץ, מתחברים. ושוב היה בבית ממד פרטי. מקום להיות בו עם נוה, להרגיש אותו, להתייחד, להיות איתו ועם הבחירה שלו באותו היום להילחם כדי להציל את אנשי הקיבוץ.
הכי מעניין
הבתים בשכונות כרם וזיתים היו שבורים ושרופים. עדות אילמת וכואבת למתקפה ההיא, לרצח, לחטיפות ולאימה. אחרי דיונים רבים והצבעות חוזרות הקיבוץ החליט להרוס את הבתים. ההחלטה הזו כאבה לנו. חשבנו שלא נכון למחוק את מה שהיה שם. חששנו שזה ישרת את השכחה, כי כבר לא יהיה מראה עיניים מטלטל, אבל כיבדנו את ההחלטה. כמשפחה התכוננו לעוד פרידה. שחררנו לאט. הרבינו בביקורים, בנוכחות, באיסוף חפצים מהבית ומהחצר. לקחנו אלינו את המרצפת שנוה עמד עליה כשנפגע מירי המחבלים, חתיכות קיר מנוקבות מירי, רעפים שבורים, כדי חרס שנסדקו ממלחמה ובדידות.
יד ראשונה מגנן
קצת לפני שהרס הבתים יצא אל הפועל, קיבלנו טלפון מעילם מאור, איש בארי וחבר שאין מספיק מילים כדי לתאר אותו או את התפקידים שהוא ממלא בקיבוץ. תשמעו, הוא סיפר, ליד הבתים העומדים להריסה יש עצים שנטעו התושבים. חלק מהעצים האלה ימשיכו הלאה, אל בתיהם החדשים של הניצולים, אחרים ימשיכו אל קרובי הנרצחים, אבל יש עוד הרבה עצים בלי ייעוד או כתובת, ואותם אנחנו רוצים להעניק למשפחות הלוחמים שנפלו במלחמה לשחרור הקיבוץ וגם למפקדים וללוחמים שעדיין איתנו. האם תרצו לקחת אליכם עץ? ההצעה הייתה מרגשת. לא רק שלא התלבטנו, אלא כמו יהודים טובים ביקשנו שניים.
נסענו לקיבוץ וראינו את מקבץ העצים שכבר נעקרו וממתינים לאדמה חדשה שתקלוט אותם. ראינו גם עצים שעוד לא נעקרו, אבל עוד מעט יגיע תורם. בחרנו עץ רימון קטן מהחצר של איציק קוזין, שביתו נמצא בשורת הבתים הצפונית ביותר בשכונת זיתים. איציק נרצח מוקדם בבוקר, כשהיה לבדו בביתו. בן 72 היה בהירצחו. בחרנו גם עץ שקד יפהפה מהבית של רוני ברוך. תראי, ליטף רוני את הגזע, העץ נשרט מקליע, הוא דימם שרף, אבל עכשיו הוא בסדר. התאושש. רוני היה אחראי במשך תקופה על הנוי של קיבוץ בארי. עץ יפהפה יד ראשונה מגנן. אין מבטיח מזה.
כשחזרנו הביתה, התחברנו בחזרה למציאות. הימים היו ימי ערב פסח, ולא היה לנו באמת איפה לשתול את העצים אלא אם נשבור חלק מהחצר המרוצפת, נביא מכולה לאסוף את הפסולת, נאטום את החומה מבפנים, נזמין ערימות של חול מתאים לשתילה ובעצם נעשה מהפכה קטנה בחצר שלנו - בעלות גבוהה, בלוח זמנים לחוץ ובתיאום בין חבורה של אנשי מקצוע שונים. נשמע מוגזם. מה עושים? התלבטנו בערך חמש דקות והחלטנו: הולכים על זה.
למרות הימים הלחוצים, כל אנשי המקצוע עבדו במסירות ומתוך שותפות של הלב. וזה כבר היה רווח מיוחד. ביום שעץ השקד היה אמור להיעקר מבארי הגיעו שני מומחים להעתקת עצים אל הקיבוץ, ופיקחו בהתנדבות על קיצוץ השקד הגדול ועקירתו, ועל העמסת הרימון הקטן. בינתיים רוני ברוך סיפר לנו את סיפור הבית והקורות אותו בשמחת תורה תשפ"ד. הוא עבר בעצמו סיפור אימה עם בנו הצעיר, כשבן אחד שלו נרצח ואחד נחטף ונהרג במהלך ניסיון חילוץ חטופים של צה"ל. שניהם שהו עם גרושתו של רוני בבית אחר בשכונה. רוני יחזור לקיבוץ, הוא ושני בניו הנותרים. הוא לא מוותר על החיים בקיבוץ ובונה על זה שגם נכדיו יגדלו כאן. העץ שלו, שניתן לנו במתנה, טעון בקושי עצום, באומץ ובתקווה.
כדי להכיר את עץ הרימון התקשרתי לאחייניתו של איציק קוזין. רציתי לשמוע קצת על האיש שגידל אותו. איציק מעולם לא התחתן והיה אדם אהוב שאהב את החיים. נצרתי גם את זה.
העצים הגיעו אלינו במשאית של מתנדבים מדהימים. הגנן שלנו, שגם הוא עשה הכול בהתנדבות, ואף קישר ביננו לבינם, כבר עבד בחצר, בחום. הוא הפך באדמה המיוחדת, העשירה שהביא, ויחד הם נטעו מחדש את העצים, בעומק וברווחים הראויים. תשמעו, הם אמרו בין אזעקה לריצה משותפת למקלט (אלה היו ימי מבצע שאגת הארי), אנחנו מקווים שזה יצליח. גוש העפר שחיבק את עץ הרימון היה יבש ומתפורר. לא השקו את העץ הזה כבר שנתיים וחצי. ובאשר לשקד, זו לא העונה שלו. הוא אומנם עץ ארצישראלי אבל הוא גם מפונק. העתקת עצים היא תמיד הימור והשקד מוכן לעבור דירה רק בשיא החורף. אז מה עושים? שאלנו בדאגה. והם ענו: תשקו, תדשנו ותתפללו.
נטיעות של קיימא
למחרת הגיע הגנן הנדיר שלנו, וצבע את העץ בקרם הגנה לבן. אין מה לעשות, העץ הגיע לבית של אשכנזים. בהמשך הוא הפך את האדמה סביב העצים לגינה פורחת ושתל פרחים בכדי החרס השבורים שהבאנו מחצר הבית בבארי. אבל עיקר הדאגה נותרה לעצים. כל דיירי הרחוב שלנו, ששמעו וראו את העבודות האינטנסיביות בחצר, וגם מי שלא שמעו וראו אבל למדו מאיתנו את הסיפור, נהגו לעצור לרגע כשעברו ליד הבית ואמרו פרק תהילים קטן. שיצליח, שהעצים יעמיקו שורש, יעבו גזע ויצמחו.
כשהתייעצנו עם הרב יהודה עמיחי, ראש מכון התורה והארץ, באיזה עניין שקשור לעצים, הוא הקשיב רוב קשב, אמר את דברו ואז הוסיף ברכה: שיהיו נטיעות של קיימא. שמרתי את המילים האלה. בנו של הרב, אחיקם עמיחי, נרצח לפני 19 שנה עם דוד רובין בנחל תלם. נוה שלנו הכיר את סיפורם והלך איתם. רב, אב שכול שמברך בנטיעות של קיימא - ברכתו ודאי תתקיים.
בכל בוקר ובכל ערב יצאנו לפינה הקטנה הזאת של החצר וחיפשנו רמזים. עלה אחד נבל, ועוד אחד התייבש, ועוד מוקדם לצפות למשהו חדש. אבל רגע, הנה רמז לעלה חדש, ועוד אחד. וביום הזיכרון לחללי צה"ל כבר היו לשני העצים ענפים רעננים ועלים ירוקים מבריקים. כעבור חודש התחיל עץ הרימון הקטן, שהתגלה כננסי, להוציא ניצנים אדומים, אחד ועוד אחד, עשרות רבות של פרחים שהפכו לרימונים. הוא מרגיש בנוח אצלנו. אתה שומע, איציק? יש לו בית חדש. אני מקווה שאנחנו מסבים לך נחת.
כן, יש ברכה מיוחדת בפינה הזאת של החצר. העצים בה מלבלבים ופורחים באופן בלתי מוסבר, והשיחים משתוללים בה בצורה מפליאה ולא מרוסנת. אנחנו שותים בה את הקפה של הבוקר ושל הערב, מארחים ומשוחחים בה ויוצאים אליה כדי להיות קצת עם נוה, כדי להצליל מחשבות, כדי לנשום.
לא חשבתי שיש בטבע נחמה. בדרך כלל אני כועסת על החיטה שצומחת שוב ועל הפרחים והעצים שלא אכפת להם ונוהגים כמנהגם. היה ראוי שהטבע יעצור ויתאבל וישבות. אבל באופן לא מוסבר העצים האלה, שהחלו את דרכם באדמת בארי, הוצעו לנו במחווה של שותפות ואהבה, טופלו בידיים אוהבות כדי שהכול יצליח וניטעו מחדש באדמת לוד, מלמדים אותי שאפשר לקבל מהטבע גם כוחות.
בינינו ובין קיבוץ בארי יש ברית שהיא מעבר לאחווה רגילה של גורל וייעוד, של בני אותו עם. הלחימה של נוה להגנתם ולשחרורם של בני הקיבוץ יצרה ברית של מסירות, אהבה ודם. פינת בארי הפורחת מאפשרת לנו להיות מחוברים אליו ואליהם בכל יום בקשר של צמיחה ולבלוב, בקשר ארץ ישראלי, בקשר של המשכיות.
לתגובות: ofralax@gmail.com
לעוד טורים של עפרה לקס
