למרות המרחק מגבעתיים שבה גרה משפחתו, הקפיד רום הכט לבקר את סבו וסבתו באשקלון בכל הזדמנות. בכך הוא גמל להם על מסירותם הרבה בתקופת ילדותו: בכל יום שלישי הם היו מגיעים לגבעתיים כדי להוציא אותו ואת אחיו מהגן ומבית הספר. רום, לוחם ביחידה 669, נפל ברצועת עזה בדצמבר 2023.
"שבוע לפני שהוא נפל דיברתי איתו", מספרת סבתו, תקווה עזרא. "אמרתי לו 'רום, כמה מסוקים מגיעים פה לאשקלון...'. הוא ענה לי 'כן סבתא, אני יודע. באחת הפעמים שאעשה סיבוב לידך, אצלצל אלייך ותעשי לי שלום'".
ביום שבו נפל רום דיברה תקווה עם בתה רחלי, אימו של רום, והתעניינה בשלומו. היא גם שלחה לו הודעה, אך כבר לא קיבלה תשובה. בנה של תקווה, הגר בסמוך אליה, הגיע לביתה בארבע לפנות בוקר כדי לבשר לה על הנורא מכול, לפני שהשמות יפורסמו בתקשורת. "אני פותחת את העיניים ושואלת 'מה אתה עושה פה בארבע לפנות בוקר?', והוא אומר לי: 'רום נהרג'".
הכי מעניין
תקווה מתארת צעיר יפה־תואר, כריזמטי, עטוף בחיוך תמידי ובחוש הומור שכבש את הבית כולו. "ילד של משפחה, ילד אהוב. הוא היה נכנס לבית, עוטף אותנו בחיבוק הגדול שלו ובחיוך המדהים. עבר אחד־אחד בין הנכדים שהיו קטנים ממנו, מתעניין בשלומם, מגיע עם ארסנל של חידות, בדיחות וסיפורים. הוא היה מגיע למטבח, שואל 'סבתא, מה הכנת היום?', פותח את כל הסירים. היה לוקח צלחת גדולה ושם הכול ביחד: הקוסקוס, המפרום, הבמיה עם הבשר והאורז. הייתי שואלת אותו 'רום, אתה חוסך לי צלחות?', והוא היה עונה 'לא סבתא, ככה אני אוהב, אני רוצה ליהנות מהכול".
שלושה שבועות אחרי נפילתו של רום איבדה עזרא גם את בעלה אהרן, בעקבות מחלה קשה. "אני לא יודעת אם זה זירז את זה, אבל הוא פשוט הרים ידיים".
קיבלת תמיכה כלשהי?
"בתחילת המלחמה לא כל־כך היה עם מי לדבר, לא היו קבוצות תמיכה לסבים ולסבתות. פניתי לכל מיני עמותות ולעירייה באשקלון, ופתחו קבוצה לבני הגיל השלישי. בהמשך כבר פתחו קבוצות לסבים ולסבתות השכולים. אני בקבוצה הזו כבר יותר משנתיים. העובדת הסוציאלית שם לא מרפה מאיתנו – עברנו סדנאות, תרפיה באמנות, פוטותרפיה ועוד. זה עזר מאוד".
לאחר שאיבדה את בעלה ונכדה, חייה של תקווה נעצרו וימיה התמלאו בשקט כבד. בזכות תמיכה חמה שקיבלה מחברים ומילדיה, היא קיבלה החלטה אמיצה: לא לשקוע. "הגעתי למסקנה שככל שאעסיק את עצמי יותר – בהרצאות, במנוי לתזמורת האנדלוסית, בסרטים, באפייה וברקיחת ריבות שאני מחלקת – כך תהיה לי הסחת דעת גדולה יותר. זה עוזר עד שמגיע הלילה, עם השקט והבדידות".
אנשים ידעו איך להגיב לכאב הכפול שלך?
"אנשים שלא ראו אותי זמן מה, לא כל־כך ידעו איך לגשת אליי אחרי שאיבדתי נכד ובעל בתקופה כל־כך קצרה. הגישה הכי נכונה הייתה חיבוק ופחות מילים".
כיום ממשיכה תקווה לארח את המשפחה, לבשל לנכדים ולהחזיק בית פעיל ותוסס. ויש גם שמחות חדשות: השבוע התארסה נכדתה הגדולה. "החיים ממשיכים", היא מסכמת בקול רועד אך נחוש. "כל סבתא אומרת שהנכד שלה מיוחד, אבל רום באמת היה ילד מיוחד – אהוב, יפה תואר, חייכן, עם חוש הומור. כל מה שכתבו עליו, הכול נכון. ואנחנו בוחרים להמשיך".
למען הנכדים החיים
מרבית שנותיהם של אודי וריבה כרמיאל עברו עליהם במושב באר־טוביה. אודי הוא איש אדמה ומים שעסק כל חייו בפיתוחי השקיה וגינון, ריבה הייתה מורה ללשון והבעה. לפני כ־15 שנה עברו להתגורר בגדרה, בעקבות רצונם להיות קרובים אל הנכדים. גיא, בנם הבכור של בנם אורן וכלתם מירב, זיכה אותם לראשונה בתואר "סבא וסבתא" – או "סבי וסבתי", כפי שנהג לקרוא להם.
"מכיוון שהוא היה הנכד הראשון, נוצר קשר הכי קרוב שאפשר – מהעגלה והזחילה הראשונות ועד הבגרות", מתאר אודי. "עזרנו לו בפרויקטים בבית הספר, היינו מסיעים אותו לאימוני הכדורגל ולפעילות שלו ב'מכבי צעיר'. כשהוא היה יוצא לחופשות מהצבא, הוא היה מגיע במיוחד לאכול את הבשר שסבא הכין עבורו".
ריבה כרמיאל לצד נכדה, סמ"ר גיא כרמיאל ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
אודי וריבה מתארים את "גיאצ'וק", כפי שהם מכנים אותו, כ"ילד אהוב ואוהב, לא רק אותנו אלא גם את כל מי שנקרא בדרכו. ילד חברותי שגדל לבחור כריזמטי. הוא שימש תמיד כמגשר בין חבריו, והיה עטוף באהבת המשפחה המורחבת".
גיא המשיך את המסורת הקרבית של בני המשפחה, והתגייס לשירות בסיירת נח"ל. המעורבות של אודי בחייו הצבאיים של נכדו הייתה יוצאת דופן. "הייתי מסביר לו איך לנווט לפי המיקום של הטחב על הבתים הישנים, כדי שידע איפה הצפון גם בלי מצפן", הוא מספר. עד ימיו האחרונים הקפיד גיא לשמור על קשר טלפוני רציף עם סבו וסבתו ולשתף אותם בחוויות מהשטח. גיא נפל בינואר 2025, במהלך פעילות מבצעית בבית־חאנון.
נפילתו של גיא, בן עשרים במותו, מוטטה את סבו פיזית ורגשית. ארבעה ימים לאחר הלוויה גופו של אודי קרס, והוא אושפז כשהוא מורדם ומונשם במשך עשרה ימים. התקופה הזו הותירה אותו עם קשיי הליכה ופגיעה בשיווי המשקל, וכיום הוא נזקק להליכון.
במשך כחצי שנה הסתגרו אודי וריבה בביתם ובאבלם, מנותקים מאירועי התרבות ומהמפגשים החברתיים שהיו חלק משגרת חייהם. עם הזמן חזרו אט־אט לשגרה, בעיקר למען הילדים והנכדים, אך הם לא שוכחים את גיא לרגע, וכואבים כל העת את לכתו.
"כששקענו, הילדים אמרו לנו 'יש עוד עשרה נכדים שצריכים אתכם, וגם אנחנו צריכים אתכם'", אומרת ריבה. "אז כולנו כואבים, אבל צריך להמשיך את החיים. זה לא שאנחנו יכולים לעזור לגיא, לצערנו זה סגור וחתום. אנחנו בוכים הרבה, מחפשים תשובות ולא מוצאים. למדתי לומר שיש לי 11 נכדים, עשרה כאן ואחד שאינו כאן. זה באמת כך, הוא איתנו תמיד".
בני הזוג כרמיאל בחרו לטפס מהתהום ולחיות לצד הצער, מתוך אחריות לנכדים ולמשפחה כולה. כיום, המשפחה כולה רתומה להנצחתו: האב, אורן, מעביר הרצאות מעצבות־זהות בבתי ספר ובבסיסים; האם מירב פיתחה תוכנית חינוכית בשם "סיירת חברות"; הנכדים הצעירים מעבירים שיעורי מורשת בבתי הספר; ובגדרה הוקמה גינת משחקים לזכרו של גיא.
אודי וריבה מוצאים דרכים להתמודד עם האבל: ריבה מוצאת מרגוע במלאכת היד, בסריגה וברקמה, לצד תמיכה מהסביבה הקרובה; אודי מנתב את האנרגיות לשחייה בבריכה, לביקורים בבית העלמין וטיפוח הקבר, ולפיתוח עציצים הידרופוניים מיוחדים, המיועדים לתרומה לזכרו של גיא. חרף המחיר הכבד, רוח הנתינה והתרומה למדינה ממשיכה לפעום במשפחה: אחותו הצעירה של גיא נערכת בימים אלה להתגייס לשירות קרבי בחי"ר, בעקבותיו.
כגודל הקסם
עו"ס גליה שגב־רוזנברג, מהמחלקה לטיפול באזרחים ותיקים בעיריית כפר־סבא, עוסקת זה שנים בסוגיית השכול הסבי, מזוויות שונות. היא הגיעה אליו ממקום אישי, בעקבות נפילת בן אחיה, נמרוד שגב, במלחמת לבנון השנייה. "הייתי אז בסיום התואר השני שלי," היא מספרת. "כעבור ארבעה ימים של שבעה, שמתי לב שאימא שלי, הסבתא של נמרוד, היא לא האישה שאני מכירה. ראיתי אצלה בלבול, סבל וחוסר אונים. כמי שבאה מתחום הזקנה, אמרתי לעצמי שאני חייבת לבדוק את הדבר הזה. עצרתי את עבודת הגמר שלי באוניברסיטה ועברתי לכתוב על נושא השכול הסבי.
עו"ס גליה שגב־רוזנברג: "הסבים והסבתות לא רוצים לתפוס את המקום של ההורים השכולים, האלמנות והיתומים, ולכן לא דרשו לעצמם את הבמה. זה התפקיד שלנו. התחלה טובה זה לראות אותם, לגשת אליהם, לציין אותם כשהם נמצאים בקהל"
ללא | עו"ס גליה שגב־רוזנברג
"ההבנה שעלתה אצלי היא שאצל רבים מבני הדור השלישי, הקשרים המרכזיים בחייהם הם עם הנכדים שלהם. זה קשר שיש בו הרבה קסם ומתיקות, וכגודל הקסם כך גודל האובדן. כל הדבר הזה קורה בזקנה, שהיא גם כך תקופה מלאת אובדנים וכאבים".
בעקבות פנייתה של סבתא שכולה מאירוע טרור, ב־2013 נפתחה בכפר־סבא, בחסות אגף הרווחה והאזרחים הוותיקים בעירייה ובהובלתה של עו"ס שגב־רוזנברג, קבוצת תמיכה ראשונה מסוגה לסבים וסבתות שכולים. בהמשך קמו קבוצות נוספות, ללא הפרדה בין סוגי השכול, אזרחי או צבאי. "מתוך תפיסתי וניסיון חיי כל הקבוצות היו מעורבות, מלבד קבוצה אחת שפתחנו בסוף אוקטובר 2023, שהייתה רק של סבים וסבתות לנרצחי 7 באוקטובר, 'נובה' וחיילים, כי זה היה הצורך הבוער באותו חודש מטורף", אומרת שגב־רוזנברג.
ד״ר אילא קרמל־שיפמן: "הסבים והסבתות מתארים את האבל שלהם כ'אבל כפול': על הנכד, וגם על הבן או הבת השכולים. החוש ההורי לא נעלם כשהילדים שלנו גדולים, ויש תחושת בדידות קשה של הסבים והסבתות שלא מצליחים להיות חלק"
ללא | ד״ר אילא קרמל־שיפמן
ד"ר אילא קרמל־שיפמן, מהמחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת אריאל, חוותה מקרוב את הערפל סביב מעמדם של הסבים השכולים, כאשר השתתפה בהלווייתו של דוד שקורי, שנפל בפברואר 2024, במהלך לחימה במנהרות חמאס. קרמל־שיפמן הגיעה להלוויה כחברה קרובה של סבתו, עליזה פרסקי.
"עמדו שם בשורה הראשונה ההורים של דוד, אשתו, האחים, וגם הסבתא. נציג הצבא ציין את השמות של כל מי שעמד בשורה הזו, אבל לא ציין את שמה של עליזה. זאת למרות שהיא הייתה שם, והייתה כל השנים סבתא מעורבת. היא פשוט לא הייתה חלק מהפרוטוקול. כשהלכתי לשבעה ניסיתי לדבר שם עם הקצינה האחראית. אמרתי לה 'אתם חייבים לעשות עם זה משהו. אין דבר כזה שאתם לא מציינים את הסבים והסבתות, שאתם לא רואים אותם'".
קרמל־שיפמן פנתה לשגב־רוזנברג והציעה לה לערוך יחד מחקר מקיף על השכול הסבי. במחקר משתתפות ארבע חוקרות נוספות: ד"ר רינת ליפשיץ, מהחוג לגרונטולוגיה קהילתית במכללה האקדמית מקס שטרן בעמק יזרעאל; ד"ר אילה אליהו, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן; ופרופ' אלה קון־שוורץ ועו"ס ניצן לב, מתוכנית הגרונטולוגיה בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן־גוריון.
המחקר הראשון של קבוצת החוקרות המדוברת נושא את הכותרת "אובדן משפחתי: הקול הבלתי נשמע של סבים וסבתות שכולים שאיבדו את נכדיהם במלחמת חרבות ברזל". במסגרת המחקר, שהחל כמה חודשים לאחר 7 באוקטובר ומומן על ידי אוניברסיטת אריאל, רואיינו 23 סבים וסבתות שכולים. "במחקר הזה רצינו פשוט לשמוע את קולם של הסבים והסבתות השכולים", אומרת קרמל־שיפמן, המשמשת כחוקרת האחראית. "הגענו כלוח חלק, לא ידענו מה הם יגידו".
בעלי ניסיון
על בסיס השיחות עם הסבים והסבתות, המחקר מתמקד בשלוש תמות מרכזיות. הראשונה שבהן עוסקת בעוצמת הכאב. "למרות שהם כבר אנשים מבוגרים שהתמודדו עם אובדנים אחרים, הם מספרים שהאובדן של הנכד לא דומה לשום דבר אחר", אומרת קרמל־שיפמן. "יש לנו תיאורים על כאבים פיזיים שמופיעים. מישהי שאמרה שהנשמה שלה נשרפת מרוב כאב.
"התמה השנייה היא חיפוש מחדש של המקום שלהם במשפחה. הם חווים טלטלה גדולה בכל מערכת היחסים בתוך המשפחה, ומתארים את האבל שלהם כ'אבל כפול': אבל על הנכד, וגם אבל על הבן או הבת השכולים. במובן מסוים הם מרגישים שהם מאבדים גם את הילדים שלהם – שבמקרים מסוימים הם גם המטפלים העיקריים שלהם. הם חשים שיש אובדן של הקשר".
חלק מהקושי נעוץ בתחושת חוסר אונים מול סבלם של ילדיהם, ההורים השכולים. "החוש ההורי שלהם לא הולך לשום מקום. גם כשהילדים שלנו גדולים, הצורך ההורי נשאר. ויש תחושת בדידות קשה של הסבים והסבתות שלא מצליחים להיות חלק".
שגב־רוזנברג מחדדת את הדברים: "הם מדברים על איזושהי אילמות מול הילדים שלהם. הם אומרים: 'הילדים שלנו חווים סבל בל יתואר, ואנחנו לא יודעים איך לפנות אליהם ומה לומר. ובזמן שהם הולכים לקבוצות של הורים שכולים, אנחנו לא מוצאים את מקומנו'. לאובדן הזה יש הרבה משמעויות, והוא משליך על תחומי חיים רבים של הסבים והסבתות. לכן חשוב כל־כך להכיר בכאב הזה ולתת לו מענים, כלים וחיבוק".
התמה השלישית שהמחקר עוסק בה היא מנגנוני ההתמודדות. לצד הקושי הגדול, הסבים והסבתות השכולים יכולים לפתח גם כוחות וחוסן ייחודיים. שיפמן־קרמל: "אנחנו מדברים על זה שהזקנים יותר שבריריים למחלות ולאובדנים, אבל יש להם גם הרבה ניסיון. הבינה שמגיעה עם הזקנה חשובה מאוד במצבי אובדן. הם יכולים להיות שם עבור האחים השכולים, שההורים שלהם לא פנויים כרגע להיות איתם. ראינו שיש להם תפקיד חשוב מול הנכדים האחרים: באיסוף, בהקשבה, בחיבוק, באיזו אמירה חכמה מתוך ניסיון החיים שלהם".
לקבוצות התמיכה הייעודיות ולהשתייכות לסביבת אנשים שחוו אובדן דומה יש חשיבות עצומה, אומרת שגב־רוזנברג. "אישה שאיבדה את הנכד שלה במסיבת הנובה אמרה שהגיעה לקבוצת התמיכה כדי ללמוד ללכת מחדש. בסוף היא תיארה את זה כאילו היא עדיין עם הליכון ומדַדה, אבל היא כבר לא באותו מקום. סבתא אחרת אמרה שבקושי קמה מהמיטה, ולקראת המפגשים עם הקבוצה היא התחילה לאט לאט לחזור לעצמה – להתלבש יותר טוב, להתארגן ולהתאפר.
"בקבוצות האלה הם יכולים לדבר על הכול בגילוי לב. הם בעצמם אומרים, 'ליד הילדים שלנו אנחנו לא מעיזים לדבר על כמה כואב לנו האובדן של הנכד, על הקשיים שלנו, על איך אנחנו מרגישים בהנצחות. פה אנחנו אומרים דברים שלא יכולנו להגיד בשום מקום אחר'".
כדי להעצים את תפקידם ההורי של הסבים, שגב־רוזנברג מדברת בקבוצות על חשיבותן של נוכחות והקשבה, גם כשלא תמיד יש מה לומר. "אני מקריאה להם את הספר 'הארנב הקשיב' – סיפור ילדים שמדבר על הקשבה ונוכחות. הסבים הם ההורים של ההורים השכולים, וכשאני חווה מצוקה כל־כך גדולה אני רוצה את ההורה שלי לידי – נוכח ונותן לי ביטחון. הם 'ראש השבט', והם צריכים לתת את תחושת הביטחון ולהעביר את הערכים. עצם הנוכחות שלהם היא כבר משמעותית מאוד".
הראשונה שפנתה
מחקר נוסף שעורכת הקבוצה הזו ושמצוי עדיין בעיצומו, נושא את הכותרת "עיצוב מחדש של המקום במשפחה הרב־דורית: חוויית השכול של סבים וסבתות בעקבות המלחמה". המחקר, במימון המוסד לביטוח לאומי, מתמקד ביחסים עם הבנים והבנות שהפכו להורים השכולים, ובמסגרתו מרואיינים כ־150 סבים וסבתות שכולים.
"באופן כללי יש היום קשר מאוד עמוק ואינטנסיבי של סבים וסבתות עם הנכדים שלהם", אומרת עו"ס ניצן לב מאוניברסיטת בן־גוריון, שביצעה את רוב הראיונות במסגרת המחקר הזה. "עידן הטלפונים הופך את הכול להרבה יותר פשוט: יש קבוצות ווטסאפ, התכתבויות, הקלטות קוליות. הסבים והסבתות מעורבים מאוד בכל אירוע בבית הספר, בתנועת הנוער, בצבא. נושא נוסף שעלה בצורה חזקה, הוא שאצל הרבה סבים וסבתות שפגשנו, הנכדים שנפלו היו נכדים בכורים.
עו"ס ניצן לב: "הסבים והסבתות מעורבים היום בכל דבר בחיי הנכדים שלהם, ופתאום אין התייחסות כלפיהם. אין פרוטוקול איך להודיע להם, והנציגים של הצבא לא טורחים לגשת אליהם בשבעה"
ללא | עו"ס ניצן לב
"מטבע הדברים, וכך עלה גם מהמחקר, ככל שהמעורבות בחיי הנכד גבוהה ועמוקה יותר, רמות השבר והאובדן הן בהתאמה. הסבים והסבתות היו מעורבים בכל דבר, מתמונת האולטרסאונד הראשונה ועד הגיוס, לפעמים גם בנישואים של הנכדים ובקשר עם בנות הזוג, ופתאום אין התייחסות כלפיהם. אין פרוטוקול איך להודיע להם, אין להם מקום בהלוויה ואין התייחסות בשבעה. סבים וסבתות מתארים שהם יושבים בשבעה, ואפילו הנציגים של הצבא לא טורחים לגשת אליהם. הם מרגישים מנותקים מהסיטואציה, וכשחוזרים הביתה אחרי השבעה אין שום גוף שנותן תמיכה.
"סבא אחד התקשר אליי ואמר לי: 'חזרנו הביתה, אשתי לא יוצאת מהמיטה ואף אחד לא פנה אלינו'. אחת הנשים שראיינתי היא סבתא לנכדה שנרצחה בנובה, שהייתה בת בית אצלה. היא אמרה לי 'ניצן, את הראשונה שפונה לדבר איתי ולשאול אותי".
ההתמשכות של מצב המלחמה מוסיפה לקושי. "בכל פעם שיש עוד דפיקה בדלת אצל משפחה אחרת והם רואים את תמונות הסבים והסבתות השכולים, זה מציף הכול מחדש ותהליך ההחלמה לא יכול לקרות בצורה מלאה. הפצע ממשיך לדמם".
נושא כאוב נוסף שעלה במחקר הוא התערערות היחסים הבין־דוריים בעקבות האובדן. "יש כאן זעקה שעד שאתה לא שומע אותה מהסבים והסבתות, אתה לא באמת מבין את גודל השבר", אומרת לב. "משפחות שהיו ביחסים טובים מאוד לפני האסון, מתארות נתק גדול ברמה שמפסיקים להגיע לחגים ולשבתות ולא רואים אלה את אלה. ההורים מתעסקים בהנצחה ולא רואים את הסבים והסבתות, וזה יוצר תסכול גדול".
לא מעגל שני
המחקר עודנו בעיצומו, אך לעוסקות בנושא יש מסר חשוב: "סבים וסבתות הם ממש לא 'מעגל שני' של השכול", מחדדת שגב־רוזנברג, "הם מעגל ראשון, הלב של העניין. הם חייבים לקבל תמיכה והכרה, ולא יכולים להישאר שקופים. סבא וסבתא לא יכולים להיות הכי מעורבים בעולם – בכל כתבה על החופש הגדול מדברים על התפקיד המרכזי שלהם – ופתאום הם כאילו נעלמים".
מה אנחנו כאזרחים יכולים לשנות בתפיסה כלפי הסבים והסבתות, ומה הציפייה שלכן ממקבלי ההחלטות?
"מבחינת הממסד", משיבה שגב־רוזנברג, "צריכה להיות הכרה לצורך מענה טיפולי, בקבוצות או באופן פרטני. בשלב ראשון צריכות להיות רשימות מסודרות. ניסו להרים קבוצות תמיכה ולא הצליחו לאתר את האנשים. משרד הרווחה מנסה להכניס את זה להכרה, וצריך לתמוך בזה. זה צריך להיות מוכר גם על ידי הביטוח הלאומי, משרד הביטחון ועמותות כמו 'יד לבנים' ו'משפחה אחת'. אני מאמינה שהשילוב בין שכול אזרחי לצבאי בקבוצות הוא נכון ונותן פרספקטיבה רחבה יותר. בטקסים ובימי זיכרון חייבים לתת הכרה מיוחדת לנופלים, אבל בקבוצות שבהן מתעסקים בכאב של הסבים ובמקום שלהם, השילוב יכול להיות מצוין ואין סיבה להפריד.
לדברי שגב־רוזנברג,"יש מחסור בנתונים מדויקים לגבי מספר הסבים והסבתות השכולים מאז פרוץ המלחמה. לאחרונה נעשתה הערכה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שמדברת על כ־2,000. המספר הזה נשמע הגיוני, אבל הבעיה היא שאין רישום מסודר שלהם באף מקום. חייב להיות רישום, וחייבות להיות זכויות והכרה בדומה להורים, אחים ואלמנות. המענים חייבים להיות טיפוליים ולא תגמולים כספיים. זו שאלה של חיים ומוות, ואני עומדת מאחורי כל מילה: מתוך קבוצת תמיכה של תשעה אנשים, שני סבים שלא היו אמורים למות נפטרו, ועוד אחת חלתה בסרטן. כשהאסון קרה הם לא היו בגיל או במצב בריאותי שמתאימים למות".
"לגבי האזרחים", ממשיכה שגב־רוזנברג, "הסבים מרגישים שמקטינים את הכאב שלהם ומתייחסים אליהם כאל 'רק' הסבא והסבתא. הסבים והסבתות לא רוצים לתפוס את המקום של ההורים השכולים, האלמנות והיתומים, ולכן לא הגיעו ודרשו לעצמם את הבמה. זה התפקיד שלנו. התחלה טובה זה לראות אותם, להתייחס, לגשת אליהם, לציין אותם כשהם נמצאים בקהל. לתת אוזן קשבת ולא להקטין את הכאב שלהם".
ד"ר קרמל־שיפמן מוסיפה: "יש סבים שמתארים איך הם עומדים בצד בשבעה ולא רואים אותם. 'אנחנו עומדים בשבעה, לא יושבים בשבעה'. אז פשוט לגשת אליהם, לראות אותם בזמן הלוויה, בשבעה ולאחר מכן".