בגיליון יום הכיפורים שלו, פרסם עיתון הארץ ריאיון עם פואד אלחטיב, "פרשן פוליטי ואקטיביסט פלסטיני אמריקני", לרגל הוצאת ספרו החדש "חמאס ושני מיליון השבויים שלו".
מי שקורא בשגרה את הארץ יודע שמבחינתו, לבעיה הכי גדולה ברצועת עזה קוראים צה"ל. אלחטיב - שגדל בעזה ורבים מבני משפחתו מתגוררים בה – רואה את המציאות אחרת: "ארגון טרור ג'יהאדיסטי, פשיסטי ואלים השתלט על עזה והחליט להשקיע את כל כספו ומרצו בבניית מנהרות וטילים כדי לתקוף מעבר לגבול, עם הצהרה גלויה בדבר מטרתו להשמיד את ישראל. זה מה שחמאס עשה. אני לא מבקש להגן על ישראל ועל הפעולות שלה, אבל כל מדינה בעולם שדבר כזה היה קורה לה הייתה פועלת באופן זהה".
עוד כתבות בנושא
אני שם בצד את אלחטיב. הוא לא העניין. עיתון הארץ הוא העניין. הטענה שחמאס הוא הצד הרע בסיפור לא קלה לעיכול עבורו. הנה לקט מהשאלות ששאל הכתב שלו את המרואיין: "אבל יש מי שיאמרו שפעולות חמאס, כולל מתקפת 7 באוקטובר, היו תגובה לתוקפנות הישראלית ארוכת השנים, לסגר הארוך ולהפיכת עזה למה שרבים מגדירים כ'כלא הפתוח הגדול בעולם'". והנה עוד שאלה: "ישראל ביצעה בעזה הרג והרס בממדים אדירים, גם אם לא קוראים לזה ג'נוסייד. אתה מבין את אלה שמרגישים שאתה לא מדבר על זה מספיק?". והנה עוד אחת: "אתה מודע לכך שהחברה הישראלית נעשתה ימנית קיצונית?". ועוד דוגמה: "כשבוחנים את המסקנות שלך, נראה לרגעים שאתה שוכח שבין ישראל לפלסטינים מתקיים אי שוויון בסיסי". ואחת אחרונה: "האם אפשר להטיל את האשמה על חמאס כשאתה רואה את אלימות המתנחלים בתמיכת הצבא בגדה המערבית?".
הכי מעניין
העמדה הזו של הארץ איננה קשורה לעיתונות, לפוליטיקה או למדיניות, אלא למשהו שמקורו בתחום הנפש. ואם הטבח, הרצח, האונס והחטיפות לא שינו דבר בגישת העיתון, שלפיה ישראל היא המפלצת במשוואה, כנראה אין בעולם דבר שיוכל לשנות אותה.
לשמאל הרדיקלי יש שיטה קבועה: נסיט הצידה את מה שלא נוח להתרכז בו, ונעביר את הדיון למקום אחר. במקום לדבר על הטרור הפלסטיני, נעסוק במה שעושה צה"ל. במקום לטפל ברשות הפלסטינית שמממנת רוצחי יהודים, נתמקד באלימות המתנחלים. ולענייננו כעת: במקום לעסוק בעלילות שמפיצים שני יוצרי הסרט "נז"א", נטפל בקשיים שעוברים עליהם מאז שיצא הסרט.
אבהיר כבר כאן שאין לי עניין לעסוק ב"נז"א" עצמו. עסקו בו רבים לפניי. לטובת מי שלא עקב, נזכיר שבסרט מוצגות 24 עדויות אנונימיות של חיילים מיחידה 8200, הטוענים שישראל אישרה בקלות הרג נרחב של חפים מפשע ברצועה, טענות שצה"ל הציג כשקריות. כך או כך, לטעמי, בשורה אחת, הסיפור פשוט. מדינת ישראל צריכה לעשות הכול כדי ש־7 באוקטובר לא יתרחש שוב. הכול. באיזה מחיר? איזה מחיר שנדרש. לו יכולתי, הייתי שואל את יוצרי הסרט מה היו עושים אם במלחמת העולם השנייה הייתה להם הזדמנות לחסל את אדולף היטלר, במחיר חייהם של 4 או 40 או 400 נז"אים גרמנים, שאולי תומכים במפלגה הנאצית, אבל לא היה להם שום תפקיד פעיל במשרפות.
כאמור, לא נרחיב בעניין הזה, כן נרחיב בעיסוק העיתונאי בפרשה. ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל, ארגון קיצוני שנמצא בשולי השוליים השמאליים של המפה הפוליטית, הודיע לפני כמה ימים שהוא "מצטרף לארגוני היוצרים בהבעת זעזוע מהתגובות האלימות והאיומים נגד יוצרי הסרט נז״א". "חופש הביטוי", הדגישו בארגון, "נועד לאפשר דיון דווקא בדעות, עמדות ואמירות המאתגרות את השיח ואת המוסדות השונים. בלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה".
האם לכל העיתונאים שחותמים עכשיו על עצומות שמגוננות על יוצרי נז"א - ועושים את זה תחת הכותרת "עיתונות חופשית אינה עבירה" - יש מושג מי האנשים שמרואיינים בסרט הזה? מה רמת הידע שלהם בנושאים שהם מעידים עליהם? האם הם יודעים על מה הם מדברים?
בהמשך נוספה אליהם רשימה של יותר מ־150 אנשי תקשורת, שברפרוף קל נראה כאילו נלקחה ברובה ממחלקת כוח האדם של עיתון הארץ, שהודיעה: "אנחנו, עיתונאיות ועיתונאים ישראלים, מגנים את המתקפה הפרועה וחסרת השחר מצד פוליטיקאים, קצינים ומובילי דעת קהל בישראל נגד העיתונאים והיוצרים יובל אברהם ורחל שור. חופש העיתונות נועד להגן גם על עמדות הרחוקות מהקונצנזוס הציבורי... עיתונאים ומקורות עיתונאיים אינם צריכים לחשוש מחקירות, מאיומים באלימות, מקללות או מדרישות לשלול את אזרחותם".
ומכיוון ששמעתי מהאגף הזה דאגה גדולה לחופש העיתונות, ומכיוון שיש הילה של קדושה סביב הדרישה לחופש הזה, אני תוהה מה בדיוק הופך את יוצרי הסרט נז"א ל"עיתונאים". חופש ביטוי הוא עניין חשוב, וכל אחד יכול לעמוד בכיכר העיר ולצעוק את מה שבא לו, ממש כפי שכל אחד אחר יכול לעמוד בכיכר העיר ולהגיב לו. ועדיין, לא כל אחד שעומד בכיכר וצועק, צעקתו – צעקת אמת או צעקת שקר – היא מעשה עיתונאי. עיתונות באשר היא מחויבת לאמות מידה של בדיקה ווידוא עובדות, מחויבת לאתיקה, ומחויבת לספר סיפור אמיתי. האם עובדת היותו של מישהו "עיתונאי" מבטיחה שהוא עומד בכל אלה? לא. ועדיין, היחס שאנחנו מעניקים למוצר עיתונאי על פני סתם פוסט בפייסבוק, מלמד שיש לנו הסתכלות אחרת אל מה שמייצר המקצוע שלנו. שני יוצרי הסרט הזה - לאיזו אתיקה עיתונאית ולאילו סטנדרטים עיתונאיים הם מחויבים? הם פעילים פוליטיים קיצוניים, שלא נאמנים לדבר מלבד הקמפיין שהם מנהלים כבר שנים נגד צה"ל, נגד אחיזת ישראל ביו"ש, ונגד המתנחלים. הם עושים את זה עכשיו. הם עשו את זה גם בעבר.
האם לכל העיתונאים שחותמים עכשיו על עצומות שמגוננות על יוצרי נז"א - ועושים את זה תחת הכותרת "עיתונות חופשית אינה עבירה" - יש מושג מי האנשים שמרואיינים בסרט הזה? מה שמם? מה תפקידם? מה רמת הידע שלהם בנושאים שהם מעידים עליהם? האם כל חותמי העצומות משוכנעים שהמרואיינים האנונימיים האלה יודעים על מה הם מדברים? כאמור, אני שם בצד את העמדה שלי, שלפיה הייתה לנו לגיטימציה לעשות במלחמה הזו כל מה שצריך כדי לדאוג לכך שטבח כזה לא יקרה שוב. אני עוסק כאן כעת רק בצד העיתונאי של הפרשה. נניח, להבדיל, שחנמאל דורפמן מעוצמה יהודית היה עורך סרט בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הרי גם הוא פעיל פוליטי, ממש כמו יובל אברהם, רק מהצד השני. גם על הסרט שלו הייתם נלחמים, במסגרת המאבק על "חופש העיתונות"?
אפס הסתייגות
וכדי להסביר כמה קל אצלנו להשמיץ ולהכפיש את צה"ל ואת מדינת ישראל כשבצד השני נמצאים הפלסטינים המסכנים, אני מבקש להקדיש את הטור הזה לסיפור היסטורי מרתק. לאחר מבצע עופרת יצוקה, ראש המכינה הקדם־צבאית על שם יצחק רבין כינס כמה עשרות בוגרים שהשתתפו בקרבות לשיח של אחרי מלחמה. הבוגרים סיפרו חוויות, השיחה הוקלטה והודפסה בעלון המכינה, וחיש מהר - בלי שמות ובלי פרטים מזהים של הדוברים - עשתה את דרכה אל הפרשנים הצבאיים הבכירים של הארץ ושל מעריב. "עדויות החיילים נחשפות", קראה כותרת הארץ: "הוראות פתיחה באש מתירניות, הרג אזרחים פלסטינים, הרס מכוון של רכוש. עדויות ראשונות של לוחמים שהשתתפו במבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה חושפות תמונה חמורה, השונה בתכלית מטענת צה"ל על מוסר לחימה גבוה". הארץ ציטט את העדויות כפי שנמסרו. בלי בדיקה, בלי דרישה, בלי חקירה, בלי הצלבה. סיפורים על פשעי מלחמה, על יד קלה על ההדק, על ירי חסר הבחנה, על רצח ערבים ללא סיבה, על תאוות הרג ועל ונדליזם. במילותיו של אחד החיילים: "רצח בדם קר".
גם במעריב התפרסם, כאמור, טקסט דומה. "קיבלנו הוראות. ביצענו", דיווחה הכותרת. "בעופרת יצוקה התרחשו אירועים שרצוי להתעכב עליהם ולעשות חשבון נפש", קבע הפרשן הצבאי של העיתון, "אלו הן העדויות של לוחמי סדיר, קצינים וחיילים שהשתתפו בלחימה". "השמות בדויים, הסיפורים בכלל לא", הבטיח, והביא את הציטוטים, כולם בשמות בדויים, כפי שפורסמו בעלון המכינה. הנה כמה דוגמאות: "אחד הקצינים שלנו, מ"פ, ראה מישהי עוברת על איזה ציר", סיפר המכונה אביב, "מישהי זקנה, מבוגרת. אם היא חשודה, לא חשודה, אני לא יודע, לא מכיר את הסיפור שלה. הוא העלה אנשים לגג וביחד עם הקלעים הם הורידו אותה".
לוחמי שריון בעופרת יצוקה. | צילום: שאטרסטוק
"לקראת סוף המבצע", המשיך, "היה תכנון להיכנס לאזור בתוך עזה עצמה. בתדריכים התחילו לדבר איתנו לגבי נוהלי פתיחה באש בתוך העיר... בהתחלה ההגדרה הייתה להיכנס לתוך בית, היינו אמורים להיכנס עם רכב משוריין, לפרוץ לתוך הדלת התחתונה, להתחיל לירות בפנים, ואז פשוט לעלות קומה־קומה ו... אני קורא לזה לרצוח... בעצם לעלות קומה־קומה וכל בנאדם שאנחנו מזהים לירות בו... גורמים מלמעלה אמרו שמותר, כי כל מי נשאר בגזרה ובתוך העיר עזה הוא בעצם מחבל... אני מנסה להסביר שלא כל מי שנמצא שם הוא מחבל. שמונה קומות כפול חמש דירות בקומה, אם נהרוג את כולם זה יוצא מינימום 40־50 משפחות שאתה רוצח. זה לא ממש עזר". "סיפורו של אביב", סיכם פרשן מעריב, "מתאר, מהשטח כלפי מעלה, את מדיניות האש של צה"ל בעזה".
עוד כתבות בנושא
והנה העדות של רם: "אחרי שנכנסנו לבתים הראשונים, היה בית אחד שהייתה בו משפחה. המחלקה שלי נכנסה... ושמנו אותם באיזה חדר. אחר כך נכנסה לבית מחלקה אחרת. הייתה עמדת קלעים על הגג. כמה ימים אחרי שנכנסנו הייתה הוראה לשחרר את המשפחות. המ"מ שחרר את המשפחה ואמר להם לקחת ימינה. אמא אחת ושני ילדים לא הבינו ולקחו שמאלה. שכחו להודיע לקלע שעל הגג... אפשר להגיד שהוא פעל כמו שצריך, כמו שנתנו את ההוראות... הוא ירה בהם ישר. אני לא יודע אם הוא ירה לרגליים או משהו כזה, בכל אופן מה שקרה שבסופו של דבר הוא הרג אותם. ממרחק של בין מאה למאתיים מטר".
היו עוד עדויות, כולן ברוח הזו. כלי התקשורת ציטטו אותן כמעט ללא סייג. ערוץ 2 סיפר ש"העדויות המטרידות מציגות מציאות קשה על 'טוהר הנשק' במבצע, שהובילו לירי גם לעבר חפים מפשע". "ההוראות היו לרצוח", סיפר ynet, ודיווח: "הרג חפים מפשע, הוראות לירות בלי הבחנה בתוך בתים, הרס רכוש ללא סיבה - כך תיארו מפקדים בעופרת יצוקה את הפעילות". "כשהעדויות הובאו מפי הפלסטינים, תמיד אפשר לפטור אותן כתעמולה המשרתת את האויב", ניתח עיתון הארץ. "אבל מה עושים כשזה מה שמספרים החיילים עצמם?... החיילים אינם משקרים".
הדי הפרשה עברו חיש מהר את הים הגדול וכיכבו בכותרות בעולם. הגרדיאן, הניו־יורק טיימס, הוושינגטון פוסט וסוכנויות הידיעות ציטטו את הדברים בהרחבה. לא בכל יום יוצאת קבוצה של חיילים בצה"ל ומעידה שהיא חלק מצבא של פושעי מלחמה. ואם התקשורת הישראלית מרימה את הסיפור הזה - שכאמור כולו אנונימי, כולו ללא פרטים, כולו ללא ראיות - לשמיים, מה לנו כי נלין על עיתונות העולם?
הרצון להאמין
"כל מי שעדיין מאמין בעיתונות ובעבודה עיתונאית צריך לקבור את עצמו מבושה", כתבתי אז, לפני 17 שנה, בעקבות הסערה. "לכל העיסוק התקשורתי בסיפור הזה לא היה שום קשר למשהו שמריח מעיתונות. כי לצטט את שיחת החברים בחדר האוכל של המכינה כאילו הייתה האמת לאמיתה - בלי הסתייגויות ובלי בדיקה - זו לא עיתונות. זה בערך כמו להעלות לכותרת הראשית של הארץ או מעריב ציטוט של טוקבקיסטים בדיון על זהבה גלאון או תמליל דו־שיח שבו מנתחים איתמר בן־גביר וברוך מרזל את התנהגות המשטרה בפינוי חוות פדרמן. מאיפה ידעו הפרשנים שמדובר באמת לאמיתה? הם לא ידעו. הם רצו להאמין. ואולי הגיע הזמן לשאול גם מדוע כשבוגרי המכינה מדברים בינם לבין עצמם, והדברים מועלים אחר כך בעלון הפנימי שלהם, צריכים הדוברים להופיע בשמות בדויים. ממה הם בדיוק מפחדים? ואולי בשם בדוי קל יותר ללכלך על מוסר הלחימה של צה"ל בלי לשאת באחריות?".
בעקבות הפרסום והסערה הבינלאומית שהוא יצר, החליט הפרקליט הצבאי הראשי דאז, אביחי מנדלבליט, לחקור את הטענות. הפצ"ר יצר קשר עם המכינה, וביקש לסייע לו לגבות את עדויותיהם של כל מספרי הזוועות ולבדוק אותן אחת לאחת. הנה מה שדיווח אתר וואלה בסיומה של החקירה: "הפרקליט הצבאי הראשי תא"ל אביחי מנדלבליט הורה לסגור את תיק החקירה שנפתח בעקבות עדויות החיילים בוגרי המכינה הקדם־צבאית רבין. זאת לאחר שמחקירות שערכה מצ"ח עלה כי האירועים לא אירעו מעולם והבוגרים שהעידו על הסיפורים הודו כי לא היו עדים למעשים שתיארו. במסגרת חקירה שערך הפצ"ר יחד עם מצ"ח, הודו שניים מהחיילים כי הסיפורים שתוארו הוגזמו והוקצנו, לדבריהם במטרה להעביר מסר למשתתפים בשיח הלוחמים...
הפרקליט הצבאי דאז, אביחי מנדלבליט. | צילום: אורן בן חקון
"השניים, המכונים בתמלילי הכנס 'אביב' ו'רם', הודו כי לא היו עדים לאירועים אלא רק שמעו עליהם... בחקירתו טען אביב כי לא היה עד לסיפור שתיאר במכינה הקדם־צבאית, שבו ירו חבריו באישה זקנה. כמו כן הודה כי מעולם לא היה עד לאירועים של השחתת בתי פלסטינים, זאת על אף שבכנס תיאר יריקות בבתים ושרפת ציוד ששייך לפלסטינים. לדברי אביב, הדברים שאמר בכנס נאמרו כדי לבטא הגזמה של תחושתו. בחקירתו של רם הודה החייל כי לא היה עד ראייה או שמיעה לאירוע שתיאר, שבו צלף צבאי ירה למוות באישה ובשני ילדים מכיוון שטעו בדרכם. למרות זאת, בצה"ל ביצעו תחקיר של האירוע, וממנו עלה כי צה"ל לא ירה לעבר השלושה, אלא לעבר שתי דמויות שהיו בכיוון אחר ושזוהו כחשודות". מנדלבליט מתח ביקורת קשה על החיילים: "קשה לאמוד את הנזק התדמיתי והערכי שגרמו הדברים הללו לצה"ל וללוחמיו בארץ וברחבי העולם".
אני לא משווה חלילה בין תלמידי מכינת רבין, לוחמים קרביים בצה"ל, ובין יוצרי הסרט נז"א. אני גם לוקח בחשבון שבשעת לחימה עצימה בהשתתפותם של עשרות אלפי חיילים, יכולות להיות התנהגויות בלתי ראויות. אבל העניין כאן אחר. העניין כאן סובב סביב סיפורם של עיתונאים שנלהבים להגן על כל מי שמשמיץ את צה"ל ועל כל מי שמציג את הפלסטינים כקורבנות, גם אם אין להם מושג ירוק אם ואיזה ערך יש לסיפורים האלה. כאז, כך היום. חופש העיתונות, עאלק.
עוד כתבות בנושא
