יש משהו מניפולטיבי במיוחד בבחירה של יובל אברהם ורחל שור לקרוא לסרטם "נז"א" – ראשי תיבות צבאיים, קרים וטכנוקרטיים, ל"נזק אגבי", ההופכים בני אדם למספרים. לפני שמטוס מטיל פצצה, מטיחים בנו היוצרים, מקבלי ההחלטות כבר יודעים כמה בלתי־מעורבים צפויים למות. ערך החיים של הקורבנות האומללים, אגבי לדחף הישראלי לנקמה. היוצרים פונקו ב־25 דקות של מחיאות כפיים באולם מלא בחובבי ציון, משום שחשפו כביכול את המכונה המתכתית בעירומה המוסרי: צה"ל לא רואה בני אדם אלא נתונים; לא משפחה אלא נז"א 5, 10, או לפי טענה שצה"ל הכחיש נחרצות: 500. האומנם?

הסרט מבוסס על כשל יסודי עמוק המציג את עצם קיומו של נתון הנז"א כראיה לאשמה. מקבל ההחלטה ידע שחפים מפשע עלולים למות, ואפילו ידע כמה אזרחים ימותו, ובכל זאת אישר את התקיפה. מה זה אם לא פשע מלחמה?

אלא שמבחינה משפטית, מבצעית ובעיקר מוסרית, המסקנה הפוכה בדיוק: צבא שלא מנסה לדעת כמה אזרחים עלולים להיהרג, הוא ארגון הרבה פחות מוסרי מצבא שעושה הכול כדי לדעת מהו הנז"א ואף לצמצם אותו. ננסה לתאר כאן את ההליך המשפטי בתאי התקיפה הצה"ליים, מבלי להיכנס לפרקטיקה המבצעית.

כדי להבין את הכשל, צריך לפרק תחילה את המושג "נז"א" מהדימוי הקולנועי והתקשורתי שהולך נבנה סביבו. קיים הבדל יסודי בין אש טקטית שמופעלת בתוך לחימה מתגלגלת, כאשר כוח נתקל באויב ומגיב בזמן אמת, ובין תקיפה מתוכננת של חיל האוויר או של חטיבות האש האוגדתיות, שלקראתה אוספים מודיעין, בוחרים חימוש, בודקים את סביבת המטרה ומעבירים את ההחלטה דרך שרשרת אישורים.

באש המתמרנת נהרגים מעט מאוד אזרחים, פשוט משום שצה"ל איננו מתחיל בתמרון לפני שהוא מפנה את השכונות שהוא מתכנן לתמרן בהן. מי שנשאר אחרי הפינוי אלה בעיקר מחבלים. טנק עשוי לעיתים לפספס מטרה, אבל לרוב אלה אירועים שוליים מבחינת היקף הנז"א שהם יוצרים. לכן, עיקר הדיון הוא על האש המנוהלת מתאי התקיפה ומוטלת באמצעות מטוסי קרב, כטב"מים ואמצעים נוספים.

אפשר לתאר את הליך אישור התקיפה בצה"ל כשלוש חגורות בטיחות המולבשות זו על זו: החגורה הראשונה היא הדין הבינלאומי: לא מספיק לדעת שיש מחבל במבנה, צריך לדעת מהי רמת "הערכיות" של המטרה (מג"ד נוחבה, צלף חמאס, פעיל במחרטה לייצור נשק), מהי התועלת הצבאית הצפויה מן הפגיעה בה, ומה צפוי לקרות לאזרחים סביבה.

קצין המודיעין, הקמ"ן, נכנס לאפליקציות של יחידה 8200 ומביא את תמונת המודיעין, עד כמה המיקום של המחבל ודאי וכדומה. אגב, היקף השליטה המודיעינית בהיבט הזה שומט לסת. מכל מקום, אין אישור לתקיפה בלי הערכת נז"א מבוססת נתונים, ובמובן הזה צה"ל הוא ארגון יוצא דופן ביחס לכל כוח צבאי מערבי. אין, לא היו ולא יהיו תקיפות "על עיוור".

על בסיס המידע הזה, המפקד הבכיר נדרש לשאלה המשפטית הבסיסית של המידתיות: האם הנזק הצפוי לאזרחים מופרז ביחס לתועלת הצבאית הקונקרטית והישירה מן התקיפה? אם התשובה חיובית אסור לתקוף, ואין מפקד שיכול לאשר חריגה מן הכלל הזה.

אלא שגם אם המפקד אישר את התקיפה, היא לא תצא אל הפועל לפני ה"שלייקס" השניים. אגף המבצעים איננו מסתפק באישור המפקד בתא התקיפה, והוא בנה מערכת של מדרגות נז"א מול דרגי אישור. ככל שמספר האזרחים הצפויים להיפגע עולה, או ככל שהתקיפה רגישה יותר, ההחלטה מטפסת לדרג פיקודי גבוה יותר: מפקד אוגדה, אלוף פיקוד, ולא פעם הרמטכ"ל עצמו, נדרשים לאשר את ההחלטה.

זוהי נקודה קריטית להבנת מדרגות הנז"א. מדרגת נזק איננה כלל מידתיות כשלעצמה, אלא מנגנון ניהולי. ככל שהפגיעה הצפויה חמורה יותר, ההחלטה תידרש לבחינה של דרג בכיר יותר, וליותר זוגות עיניים על האירוע. גם לאחר שהמפקד המקצועי סבור שהתקיפה חוקית ומידתית, צה"ל אומר לו: כאשר המחיר האפשרי גדול, איננו מסתפקים בשיקול הדעת שלך, אלא רוצים עיניים בכירות יותר על האירוע.

ואז מגיעים השלייקס השלישיים. גם תקיפה מידתית שעברה את כל דרגי האישור, עדיין לא יוצאת לפועל לפני שמבררים אם אפשר להשיג את אותה תוצאה בפחות נזק: האם ידוע לנו באיזה חדר נמצא המחבל? ואם כן, האם ניתן לפגוע בחדר ולא בדירה כולה? האם ניתן לפגוע בדירה אבל לא בבניין כולו? האם ניתן להשתמש בחימוש קטן ומדויק יותר, או להמתין לרגע שבו יהיו פחות אזרחים בסביבה? ואם מדובר בתשתית טרור פיזית, האם ניתן לבצע פינוי בלי לאבד את המטרה?

לפעמים התשובה היא שצריך לחזור למודיעין ולהשיג מיקום מדויק יותר, לפעמים מחליפים פצצה, ולא פעם התקיפה מתבטלת. העלות הכבדה של המלחמה קשורה גם להיקף העצום של פצצות חכמות ומדויקות שהופעלו בשל שיקולים מוסריים.

במילים אחרות: תחילה צריך לוודא שהתקיפה חוקית. אחר כך צה"ל מוסיף עליה מסננת פיקודית מחמירה. ואז, גם אחרי שעברה את שתי המסננות, צריך עדיין להוכיח שלא קיימת דרך מעשית להשיג את המטרה בפחות נזק. שלייקס על שלייקס על שלייקס.

היצירתיות של היועמ"שים מתבטאת אך ורק בתוך המסגרת הזו. לדוגמה, מ"מ נוחבה שהוביל פשיטה ב־7 באוקטובר, נמצא במבנה ליד כמה בלתי מעורבים. המפקד מחליט לדחות את התקיפה בשל נז"א של עשרה אנשים, אבל אז היועמ"ש מתעקש ושולח את המודיעין להביא פרופיל מלא של אותם "בלתי מעורבים". מתברר ששניים מתוכם הם מחבלי חמאס פעילים בעצמם. השינוי הדרמטי במשוואת הנז"א אפשר את התקיפה.

בריאיון לגרדיאן טען יובל אברהם שאנשי המודיעין "יודעים שהבית שהם מפציצים מלא ילדים", ובכל זאת התקיפה מתבצעת. אבל הוא לא מתייחס לשאלה המוסרית. העובדה שילדים נמצאים בבית היא רק תחילת הבדיקה, לא סופה. באיזו מטרה מדובר? מה הסיכון הנשקף ממנה? האם מדובר במידע ודאי או בהערכה? כמה ילדים צפויים להיפגע? האם קיימת חלופה? האם ניתן להמתין? האם ההמתנה תאפשר למטרה להיעלם או לבצע פעולה קטלנית? האם החימוש שנבחר הוא המזערי האפשרי? בלי המידע הזה, הצופה מקבל את התוצאה הרגשית לפני שקיבל את חומרי ההחלטה.

בעיה חמורה יותר קיימת ביחס לעדויות אנשי 8200 שהוצגו בסרט. אנשי המודיעין מביאים את הנתונים, אבל הם לא יושבים בחדרי קבלת ההחלטות ואין להם צל של מושג איך נראה הדיון המבצעי שבו הוחלט אם לתקוף, באיזה חימוש, באיזה מועד ומה הייתה הערכת המידתיות. כל מה שהם יכולים זה לנחש.

בין כוונה לתוצאה

מעבר לכך, הסרט לוקה בכשל של הבנה מוסרית: ככל שמערכת צבאית מנסה למדוד את מחיר פעולתה בחיי אדם, כך קל יותר להציג אותה כקרה וחסרת אנושיות. אבל האמת המוסרית הפוכה: אם איש אינו בודק כמה אזרחים נמצאים בבניין, זוהי אדישות.

יובל אברהם ושותפתו רחל שור יצרו כאן תעתוע מוסרי מרובע. הראשון: אם מופעלים אמצעי מודיעין כדי להעריך את מספר האזרחים בדירה המותקפת, ובתיק נכתב "נז"א משוער: חמישה" – המספר נראה כמו מחירון לחיי אדם. אבל הכימות הזה איננו דה־הומניזציה, אלא בדיוק להפך: הוא ביטוי של אחריות. כמו רופא שמחשב את הסיכונים בניתוח להוצאת סרטן מוח, ומחליט לבצע אותו אף שלפי הסטטיסטיקה רבע מהמנותחים מתים.

הכשל השני הוא טשטוש ההבדל בין תוצאה צפויה לתוצאה מכוונת. "עקרון התוצאה הכפולה" של תומס אקווינס מבחין בין מי שפוגע בחף מפשע כאמצעי להשגת מטרתו, ובין מי שפועל למטרה אחרת ויודע שפגיעה בחפים מפשע עלולה להיות תוצאת לוואי. בהלכה זוהי ההבחנה בין "מתכוון" ל"גרמא". הנזק חייב להיות מידתי ויש לצמצמו ככל האפשר, אבל ידיעה איננה כוונה. המעבר מ"הם ידעו שיהיו ילדים בבית" ל"הם הרגו ילדים במכוון", מדלג על אחת ההבחנות הקריטיות של תורת המוסר במלחמה. הראיה: אם ישראל הייתה רוצה להרוג אזרחים, היא לא הייתה מכניסה להם 600 משאיות סיוע ביום.

הכשל השלישי הוא השיפוט הרטרואקטיבי. הצופה רואה הריסות וגופות, ואז חוזר אל חדר התקיפה. אבל המפקד פועל בכיוון ההפוך: הוא צריך לקבל החלטה מתוך מידע חלקי, הסתברויות והערכת האיום הנשקף מהיעד. תומס נייגל וברנרד ויליאמס כינו זאת "מזל מוסרי": שני נהגים עייפים מאבדים שליטה. אחד פוגע במדרכה ריקה ומקבל קנס, השני פוגע בהולך רגל, הורג אותו ונשלח למאסר. המעשה של שניהם זהה, התוצאה והעונש נקבעו לפי מזל. כלומר, אי אפשר להסיק מהתוצאה לבדה על איכות ההחלטה בזמן אמת.

הכשל הרביעי: מלחמה איננה מרחב מוסרי נקי, בטח כשנלחמים באויב מר ואכזר שמתנהל באופן ברברי ובלתי אנושי. לכן פעולה יכולה להיות חיונית ומוצדקת מוסרית, ועדיין להיות קשה. לישראל לא הייתה אלטרנטיבה, כי אחרי 7 באוקטובר היא לא יכלה להסתפק בהדיפת המתקפה הבאה. תגובה מוגבלת וסימטרית הייתה עלולה להתפרש כהזמנה לסיבוב הבא, ולכן ישראל הייתה חייבת לשבור את ההנחה שאפשר לתקוף אותה במחיר נסבל. הרתעה אמיתית נוצרת רק כשהאויב מבין שהמחיר האסטרטגי כבד בהרבה מההישג שהוא מדמיין להגיע אליו.