בזמן שהמדינה כולה רצה לקניות לחג ומתרגשת מהחזרה ללימודים, עבור אביגיל, אמא לחמישה, ספטמבר הוא מבצע הישרדות רגשי של אדם אחד. עם בעל שצבר כ-500 ימי מילואים מאז השביעי באוקטובר, תינוק שנולד אל תוך המלחמה, וילדים שמתעוררים מסיוטים, היא פותחת את שנת הלימודים והחגים לבד.
"לראש השנה התארגנו בלעדיו. הבית כבר הריח סימני חג, הרשימות היו מוכנות, והמתח באוויר היה מורט עצבים. הוא הגיע ממש ברגע האחרון, ביום חמישי, ערב החג, עייף ומותש, גופנית ונפשית. כשאני מביטה בו מנסה להשיל מעליו את עול הלחימה, אני לא יכולה להימנע מלחשוב על החגים של השנים הקודמות. השנים שבהן הוא שוב ושוב לא היה נוכח, והשאיר אותנו להתמודד עם חלל שאי אפשר באמת למלא", כך מספרת אביגיל טחובר הופמן, אשת מילואימניק שכבר עייפה מלהתמודד עם חמישה ילדים ובעל במילואים.
עוד כתבות בנושא
מאז אותו בוקר של השביעי באוקטובר, החיים של משפחת הופמן נמדדים בסבבים ובספירה שלא נגמרת. לאורך שלוש השנים האחרונות אביתר צבר כ-500 ימי מילואים. בסבב הנוכחי יצא מהבית ב-20 ביוני, ועדיין לא חזר. "הוא לא היה בסיום שנת הלימודים הקודמת, לא בחופש הגדול, ולא בתחילת שנת הלימודים הנוכחית. מצאתי את עצמי מתמודדת לבד עם ארבעה ילדים פלוס תינוק, בתוכה חופשת לידה בלי בעל, על כל המשתמע מכך", מספרת אביגיל.
הכי מעניין
אביגיל למודת ניסיון. בחגים של שנים האחרונות צברה מספר חוויות לא פשוטות שצרבו בבשרה ובבשר הילדים. "החוויה הראשונה הייתה בשנה שאביתר תמרן בלבנון. ללא טלפונים, ללא אות חיים, אפס תקשורת. חג הסוכות התקרב, והייתי צריכה שמישהו יבנה לנו סוכה. ברוך השם, יש מתנדבים מדהימים אצלנו ביישוב. אחד מהם הגיע לעזור, ולעולם לא אשכח את הרגישות שלו: הוא שלח לי הודעה מרגשת, כתב שהוא תכף בדלת והוא על מדים, ביקש שאני לא אדאג כדי שלא אבהל מדפיקה של חייל בדלת".
1 בספטמבר בלי אבא. ילדי משפחת הופמן | צילום: פרטי
"באותה שנה, בערב יום כיפור, שוב מצאנו את עצמנו לבד. אביתר עדיין עמוק בפנים, בתוך לבנון. רק יום לפני כן היה אירוע קשה ונפלו כמה חיילים. התארגנתי ליום כיפור עם ארבעה ילדים ועשיתי להם כפרות: סובבתי מטבעות סביב ילד אחד, סביב השני, השלישי, הרביעי, וסובבתי סביב הראש שלי. בהחלטה של רגע לקחתי את המטבעות וסובבתי אותן באוויר, מדמה לעיני רוחי את אביתר ואומרת 'זו כפרתך, ואתה תלך לחיים טובים ולשלום'. לא ידעתי מה איתו באותן שניות, והאם הוא בסכנת חיים ממש באותו הרגע. זה היה אירוע חזק ומצמרר.
השנה הציפייה לחגים התחברה לחששות העמוקים של פתיחת שנת הלימודים. "לקראת אחד בספטמבר, החלטנו שלא מחכים ליציאות שלו", מספרת אביגיל, "הילדים מאוד רצו לקנות את הציוד לבית הספר, אז עשינו את הקניות בנחת מרשימות מסודרות, בלי אביתר. ילד אחד עולה לח', אחת התחילה ה', אחת התחילה ב', ואחת התחילה כיתה א' ועוד תינוק בן חצי שנה עוד מעט".
הילדים למדו להתגייס לעצמם למשימת ההישרדות המשפחתית ועוזרים לאמא ואחד לשני להתארגן ליום הראשון ללימודים. הם כבר מתורגלים ויודעים איך להתנהל בלי אבא. "הגדולה שלי עזרה להכין את הסנדוויצ'ים בבוקר ולארגן את האחים הקטנים שלה. כתבתי לאביתר וביקשתי שינסה להיות זמין בבוקר. הוא סיים משימה מבצעית ב-5 לפנות בוקר, ונשאר ער במיוחד עד השעה 7 רק כדי לעשות איתם שיחת וידאו מהשטח, לאחל להם בהצלחה בלימודים ולראות אותם עם הילקוטים".
"היה לנו לוח חופש גדול בבית שבו סימנו מראש את היציאות שלו, כך שהם ידעו ויזואלית שאבא לא יגיע ליום הראשון ללימודים. לצערי, הם כבר לא מצפים להפתעות. שאלתי אותם מראש: 'אתם רוצים לחגוג את תחילת השנה רק איתי, או שנחכה לאבא?' כולם ביקשו לחכות לו. ורק כעבור כמה ימים, כשהוא קיבל יציאה של יום אחד בשביל כנס מהעבודה והספיק להיות קצת בבית, ציינו את זה בחגיגה משותפת".
עוד כתבות בנושא
החשש הזה ליווה גם את המעבר לכיתה א'. בערב שלפני ה-1 בספטמבר, ילדת כיתה א' חטפה רגליים קרות ואמרה לאביגיל שהיא לא רוצה ללכת לבית ספר. "הצעתי להראות לה סרטון שאביתר שלח לה במיוחד מהצבא שבו הוא מאחל לה בהצלחה. זה נתן לה כוח ועודד אותה. לאורך כל הדרך היא מאוד חששה, בשבוע שלפני שקלתי להשאיר אותה בגן בגלל החששות והרגרסיה הקשה שפיתחה מאז המילואים. באחת היציאות שלו, אביתר לקח אותה לשיחה לבד ושאל אותה מה החשש הכי גדול שלה. היא בכלל לא דיברה על כיתה א'. היא אמרה לו שהיא מפחדת שהוא ימות בצבא. אבא של חבר טוב שלה מהגן נפל חודש לפני כן, והדבר מאוד הטריד אותה. אבל הנוכחות שלו נתנה לה המון אומץ, ובסוף השיחה היא אמרה לו שהיא גדולה וחזקה ותצליח בבית הספר".
בעקבות המילואים של בעלה, אביגיל קיבלה החלטה דרמטית גם בקריירה שלה. היא גננת במקצועה, ובגן שלה ילדים שאבותיהם במילואים. לאורך השנה שעברה השתדלה לתמוך בהם ובאימהות שלהם. אלא שברגע שאביתר קיבל את הצו הנוכחי, החליטה שהיא לא חוזרת. "הארכתי את חופשת הלידה. אין לי שום פניות נפשית כרגע, לא לגן שלי ולא להורים אחרים. אני צריכה להתפנות לילדים שלי שצריכים אותי ב-200%. בגלל המילואים לוקח לנו המון זמן להתאושש בכל פעם מחדש אחרי שהוא חוזר לסוף שבוע. אנחנו משפחת מילואים כל הזמן. בכל יום שהוא קופץ 'רק לאימון קטנצ'יק' או השתלמות קטנה, הילדים מתחילים לבכות, וכבר אחרי שעה הם אומרים לי שהם מתגעגעים. כל אירוע קטן, כל חשש, כל אזעקה, הם דרמה. בלילות כולם באים לישון איתי במיטה. הם חולמים סיוטים, כמעט כל בוקר לפחות ילד אחד חולם שמחבל הגיע ליישוב, שחטפו אותו, או שאבא מת".
אביתר הופמן חוזר מהמילואים את ילדיו | צילום: פרטי
המרחק של אבא מורגש בצורה הכואבת ביותר דווקא במקומות הקהילתיים בבית הכנסת, בתוך ההמולה החוגגת של החוגגים. בשנה שעברה אביתר לא הגיע לשמחת תורה. משפחת הופמן הלכה לבית הכנסת, ואביגיל סיכמה מראש עם הבן הגדול עם מי ירקוד בעזרת הגברים, והקטנים נשארו איתה בעזרת הנשים. אבל בפנים הכל התפרק. הקטנים נצמדו אליה, סירבו לעזוב, ובכו שהם רוצים את אבא. "יצאתי מבית הכנסת בוכה וממררת בבכי. כולם שאלו מה קרה, ואמרתי להם שהילדים רוצים את אבא ואין לי איך לעזור להם. הלכנו מוקדם הביתה, עשינו סעודת חג זריזה והלכנו לישון עצובים. למחרת לא הלכנו לבית הכנסת. אני בעצמי לא רציתי לחוות את החוויה הזאת שוב".
הזכרונות של בית הכנסת ללא אבא ממשיכים לצוף ולהכאיב: "בראש השנה שבו אביתר סגר בבסיס, הבן שלי, בסך הכל בן עשר, רצה להיכנס איתי לעזרת הנשים כי הרגיש אבוד בלעדיו. אבל לא היה לו נעים, אז ישבנו שנינו קרובים אחד לשני משני צידי המחיצה, הוא בעזרת הגברים ואני מהצד השני. זה היה אתגר עצום בשבילו. הוא דחה את כל ההצעות שהצעתי לו - שסבא יישב איתו, שכן, או שנשב בחוץ. הוא פשוט אמר לי: 'אני רוצה את אבא'. וזה כל כך כאב לי, כי זה כל כך נכון. כשאביתר יצא סוף סוף, הבן שלי חש הקלה עצומה ושמח לחלוק איתי שהוא לא יצטרך לחשוב יותר ליד מי לשבת בתפילה".
הסיפור של משפחתה של אביגיל אינו סיפור בודד. שלוש שנים עברו מאז תחילת המלחמה, וההורים של הילדים האלה ממשיכים לעשות עוד ועוד סבבים ממושכים. ההשפעות הנפשיות והחברתיות על הילדים הולכות וניכרות בשטח, אך מערכת החינוך של מדינת ישראל עדיין לא השכילה לתת מענה מותאם, קבוע ומערכתי למציאות הבלתי אפשרית שהם מתמודדים איתה מדי יום.
עוד כתבות בנושא
כדי לפתור את הכשל הזה, פורום נשות המילואימניקים הרים את הכפפה והגיש הצעה מפורטת למשרד החינוך: עבודה לפי "מודל רמזור" ייחודי. המודל שואף להבחין בצורה מדויקת בין דרגות הקושי השונות איתן מתמודדים ילדי המשרתים, ולפזר את הערפל המערכתי. לפי המודל המוצע, דרגות הקושי והתמיכה משתקללות על פי שלושה פרמטרים מרכזיים: רצף ומשך השירות של האב בחזית; מורכבות התא המשפחתי - כמו במקרה של אביגיל - ריבוי ילדים ותינוק בבית; אופי השירות - דרגת הסיכון המבצעי והתקשורת עם הבית.
על פי רמת ה"צבע" של הילד ברמזור, המתווה דורש להעניק לו מענה פרטני, רגשי, לימודי וחברתי לאורך כל שנת הלימודים, במקום להשאיר את המעמסה על כתפי האם או על רצונם הטוב של מורים ספציפיים. אולם המציאות בשטח עגומה: המתווה החיוני הזה מונח כבר חמישה חודשים שלמים על שולחנם של מקבלי ההחלטות במשרד החינוך. דבר לא זז. וכרגע, גם אין שום מענה באופק.
"אנחנו מתמודדים, יום אחר יום, חג אחר חג. העוגן בבית נשאר יציב, הילדים גדלים לתוך מציאות של מסירות נפש, ואני לומדת למצוא את הכוחות גם בתוך הדמעות בעזרת הנשים. אנחנו לומדים להעריך כל רגע של ביחד, ומייחלים לימים שבהם החגים והחזרה ללימודים יהיו מלאים רק בשמחה נטולת פחד, כשאבא יהיה בבית, בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות", מסכמת אביגיל בעצב.