את החודשים האחרונים, בעוד הטורים הללו ממשיכים להתפרסם כסדרם, בילה עבדכם הנאמן בעוד סבב מילואים, הפעם בשומרון. הסביבה הייתה שונה מסבבים קודמים, והאתגרים שמזמן האזור - שבטעות חשבתי שהם מוכרים לי רק כי אני מתגורר לא רחוק - היו מורכבים במיוחד.
אך את השורות הבאות לא אקדיש לחוויה הפרטית שלנו בשומרון, אלא לחוויה שמשותפת לרבים מאוד ממשרתי המילואים במערך הלוחם. כולנו, שלא חתמנו קבע ולא בחרנו בקריירה צבאית, מוצאים את עצמנו פעם אחר פעם לובשים מדים תקופות ארוכות. הסבבים המתארכים והולכים מציבים בפנינו אתגרים שלא דמיינו שניאלץ להתמודד איתם, והם רק מחריפים.
סופה של התקופה המוטרפת הזו לא נראה באופק, וזאת בשעה שהחברה הישראלית - ואני יודע שהדברים עשויים להישמע מעט חריפים - כבר אינה מעניקה לאותה שכבה צרה של לוחמי מילואים ובני משפחותיהם חיבוק ותמיכה כבעבר. כעת היא מותירה אותם לשאת את המשא הכבד כמעט לבדם.
הכי מעניין
כשהתייצבנו מיד עם פרוץ המלחמה, לפני כמעט שלוש שנים, פיק הברכיים היה מורגש ודפיקות הלב היו עזות. חייל שיוצא למלחמה יודע היטב שאיש לא מבטיח לו כיצד יחזור הביתה, אם בכלל. החשש הורגש היטב באוויר, והוא ניכר על פניהם של כל המתגייסים, ובוודאי אצל הלוחמים שיצאו לחזית. אך מנגד, לכל אחד ואחת ממי שהתייצבו באותו יום היה ברור לגמרי למה הוא התייצב ומה הוא עושה שם. טבח 7 באוקטובר עוד חי בזיכרון של כולנו.
חיילי מילואים | צילום: צפריר אביוב, פלאש 90
התחושה הברורה אצל כל חייל, בסדיר או במילואים, הייתה שבעצם התגייסותו והתייצבותו בחזית - בדרום, בצפון או ביהודה ושומרון - הוא המחסום בפני אויבי העם והמדינה המאיימים להשמידנו, פשוטו כמשמעו. ההתגייסות הייתה מוחלטת, ותחושת הסכנה הכללית יצרה את הדחיפות והעניקה לאירוע כולו משמעות ברורה.
כאחד ממאות האלפים שעזבו את הבית והתגייסו, החוויה הייתה בהחלט לא קלה, אבל לאיש סביבנו באותם הימים לא היה ספק לרגע שהוא נמצא במקום הנכון. כל אחד ידע שהוא ניצב בצד הנכון של ההיסטוריה, ושלעולם לא היה מסוגל לסלוח לעצמו אם לא היה יוצא מהבית ומתייצב לעמוד על המשמר מיד כשנקרא.
עוד כתבות בנושא
אהבה לא מידתית
ההתגייסות הלאומית לא נעצרה בגבולותיו של הצבא. אף שאיש מאיתנו לא היה זקוק לכך, דומה היה שהחברה הישראלית כולה ניצבת כאיש אחד מאחורינו, לובשי המדים. בפעם הראשונה שיצאתי הביתה, כשנכנסתי לחנות נוחות בתחנת דלק לקנות טילון לי ולרעייתי שבאה לאסוף אותי מהתחנה, איש לא היה מוכן לקבל ממני תשלום על הקנייה. בפעם השנייה התעקש איש יקר שנקלע לתחנת הדלק יחד איתי לשלם במקומי על הדלק.
בני המשפחה שנותרו בבית בלעדיי במשך שבועות ארוכים זכו לשלל ביטויי תשומת לב ולפינוקים, שלרגעים היה נדמה כי אינם מידתיים. עוגות לשבת, אוכל מבושל, צעצועים וספרים לילדים הקטנים והגדולים, חבילות שי לנשים ועוד.
כל זה, אגב, לא התחיל אפילו להשתוות לכמות הפינוקים שהורעפה עלינו בשטח, סמוך לגבול הצפון, באזור שהיינו בו בכוננות מתמשכת שטרם היתרגמה לפעולה של ממש. תושבי האזור, וגם מי שאינם מתגוררים קרוב, הרעיפו עלינו תועפות אוכל וציוד כמעט ללא גבול, ובטח הרבה יותר משיכולנו להכיל.
מעבר לרגעי ההקלה שנתנו לנו הפינוקים הללו במציאות הפיזית הלא פשוטה שהתמודדנו איתה בשטח, ומלבד הסיוע הממשי שניתן באמצעותם לבני המשפחות שבעורף, היה בכך גם עוד דבר מה, חשוב לא פחות: הם העניקו לנו בשטח, וגם למשפחות שנותרו בבית, תחושה חד־משמעית שכל העם מאחורינו, ומעריך מאוד את המאמץ וההקרבה שלנו - שבהחלט לא היו קלים.
היה אומנם גם משהו מעט מביך בזה, כאשר למשל ניגשתי יום אחד במהלך יציאה קצרה הביתה לדוכן קפה בעיר וביקשתי לקנות כוס קפה עם עוגייה, ובעל הדוכן סירב לקבל ממני תשלום. אבל כל אירוע קטן כזה גם העצים את תחושת החיבוק הכללית.
גם מרבית מקומות העבודה יצאו אז מגדרם כדי לסייע לעובדים שגויסו, והעניקו בכך למגויסים תחושה של גיבוי מוחלט והבנה מלאה של הצורך להתייצב ולהגן על כולנו.
אבל ממש כמו השחיקה שעוברים חיילי המילואים בשלוש השנים האחרונות, נדמה שגם החיבוק הישראלי למשרתי המילואים הלוחמים ובני משפחותיהם נשחק מאוד.
חשוב להדגיש: החיבוק הזה קיים עדיין במידה מסוימת, בעיקר בחלק מאגפיה של החברה הישראלית. לרגעים הוא אף מורגש מאוד. אבל בסך הכול יש הרבה פחות הבנה של צורכי המשרתים, וגם פחות נכונות של החברה כולה להתגייס למענם - ועוד בזמן שההתגייסות הזאת נדרשת הרבה יותר, אל מול הקושי המתעצם והשחיקה הגוברת.
יצאת פראייר?
לא הכול תלוי בממשלה ובצמרת הצבא, וחשוב להגיד שהם משתדלים לעשות הרבה, אף אם לעיתים זה יוצא להם גמלוני וקצת עקום. זה אתגר שמונח לפתחה של החברה הישראלית, והיא פחות ופחות נענית לו.
זה מתחיל בשדר החברתי הסמוי והגלוי למילואימניקים. קלמן ליבסקינד, עורכו הראשי של העיתון הזה, כתב לפני שבועות אחדים שנטל המילואים במערך הלוחם לא מתחלק באופן שווה בין חלקי האוכלוסייה. אם שאלתם את עצמכם מדוע זה כך, הרשו לי לפתור בשבילכם לפחות באופן חלקי את החידה. חייל מילואים שסביבתו המיידית משדרת לו בצאתו למילואים שהוא עושה שליחות עצומה למען עם ישראל יחזיק מעמד בממוצע יותר סבבים מחברו שמקבל שדר מהסביבה האישית שלו שהוא "פראייר".
עוד כתבות בנושא
כן, כמה שזה יישמע נורא, בחלקים גדלים והולכים של החברה הישראלית מי שממשיך לצאת מהבית לסבב ועוד סבב נתפס כפראייר שיצא מדעתו במקרה הטוב, או מי שמשרת אינטרסים לא לגיטימיים של מנהיג מושחת במקרה הרע. זו הרוח שהמילואימניק פוגש בבית, בין חברים, בלימודים ולא פעם גם במקום העבודה.
הצ'ופרים הכלכליים המיידיים שמעניק שירות מילואים ממושך אינם קטנים. אבל כאשר המילואימניק רואה חברים שממשיכים להתפתח ולהתקדם מקצועית בעוד שהוא נותר מאחור, ברור לו שבטווח הבינוני והארוך הנזק הכלכלי שהוא סופג גדול מכל מענק, שובר חופשה ונקודות זיכוי במס, נדיבים ככל שיהיו.
דווקא היום, בשעה שהקושי מתעצם וגובר עם כל סבב נוסף, כשגם החיילים וגם סביבתם התומכת הולכים ונשחקים, החיבוק הציבורי הדרוש לנו כל כך נשחק גם הוא. השחיקה הזו מאיימת איום ממשי מאוד על חוסנו של מערך המילואים, וגם על חוסנו של צה"ל. בניגוד לצעדי מדיניות גדולים, האתגר הזה ניצב לפתחו של כל ישראלי בכל מקום שהוא.