השבוע ליוויתי מסע טיפולי בבולגריה. אחד ממסעות רבים שעמותת משפחה אחת מקיימת לנפגעי טרור ובני משפחותיהם לאורך השנה. אני חלק מהעמותה כבר שנים, ובכל פעם מחדש נדהמת להבין שלמרות שכבר חוויתי לא מעט מסעות כאלה, הלב עדיין לא מתרגל.

הפעם היו אלו שתי קבוצות מיוחדות במינן. האחת של אלמנות צעירות, נשים שהתאלמנו לפני שהספיקו להפוך לאימהות, לפני שהחיים שהן תכננו הספיקו להתחיל. האחרת של נשים שילדיהן כבר בגרו ועזבו את הבית, וההתמודדות עם השכול נעשית מול בית שקט, מול ימים ארוכים שאין בהם את ההכרח לקום ולהמשיך בשביל ילדים קטנים.

הייתי שם בתפקיד רכזת המסע. דאגתי שנעמוד בזמנים, השתדלתי להחזיק את הפרטים הקטנים, את ההווי הכללי בנסיעות ובין הפגישות הטיפוליות, יצאתי איתן לדרינק פה ושם. ובתוך כל זה הייתי גם אלמנה. לא כחלק מהקבוצה, או כמי שעוברת בעצמה את התהליך, אבל מהצד. מבינה כמעט כל דמעה וכל מבט, ובכל זאת נשארת מתבוננת. וזה אפשר לי בעיקר להתפעל. התפעלתי מהאומץ.

יש לי וידוי אישי קטן בעניין הזה. עברתי לאורך השנים לא מעט טיפולים אישיים וקבוצתיים. כל טיפול בתקופתו היה משמעותי בשבילי, אין ספק. אבל מעולם, בכל ימי האלמנות שלי, לא חוויתי את עצמי באמת כחלק מקבוצה של שווים לכאב. תמיד הייתי במקום קצת אחר, זו שבתפקיד, שאומנם דוברת את השפה אבל מעדיפה להתבונן בה מהצד יותר מאשר להשתמש בה. זו שמבינה מבפנים, אבל לא מאפשרת לעצמה להיטמע בתוך המעגל.

בשבוע הזה הבנתי מחדש כמה אומץ נדרש דווקא להשתייכות כזו. לא רק לדבר או להרגיש, אלא להסכים לתת תוקף לנוכחות של האחרים בחדר, להקשיב באמת, להזדהות, לשאת את הסיפורים בלי לברוח אל הסיפור שלי בלבד. יש בזה ויתור מסוים על החוויה האישית, ובחירה אחרת, להיות נוכחת. להסכים שהכאב לא יעבור רק דרך העיניים שלי.

אני לא חושבת שאנחנו באמת מבינים כמה אומץ נדרש כדי לעלות על מטוס ולצאת למסע כזה. כמה אומץ צריך כדי להניח בצד לכמה ימים את כל מנגנוני ההגנה שאת עמלה על בנייתם. כמה אומץ נדרש כדי להיכנס לחדר מלא נשים זרות ולהסכים לדבר על מה שהכי כואב בעולם.

ויותר מזה, כמה אומץ צריך כדי לתת לאנשים זרים להוביל אותך פנימה. להסכים שמנחות שלא הכרת עד לפני כמה ימים ייגעו במקומות הכי רגישים של הנפש. להסכים שהן ישאלו שאלות שאולי נמנעת מלשאול את עצמך. להסכים ללכת בעקבותיהן לתוך הסיפור שלך, אל המקומות שבהם האובדן עדיין חי ונושם. זה לא מובן מאליו.

לפגוש את הכאב

יש לנו נטייה לחשוב שכל טיסה לחו"ל היא חופשה. שמטוס, מלון ונופים יפים הם בהכרח בילוי ונופש. מי שמביט מבחוץ אולי אפילו יניח שנשים שמגיעות למסע כזה יחפשו הזדמנויות לחמוק מהעבודה הפנימית, להחליף מעגלי שיח בבריחה למתחם קניות, להמיר תרגיל רגשי בהברזה לקפה ונוף של הרי רילה. וברור שכן, היו גם רגעים כאלה. היה קצת שופינג, היו טיולים יפים בטבע, היו נשימות של אוויר צלול ורגעים של קלילות. אבל הם היו הפוגה, לא המטרה. המטרה הייתה אחרת. היא הייתה לשבת בחדר ולפגוש כאב שרבות מאיתנו עושות הכול כדי לא לגעת בו ביומיום.

היא הייתה להסכים להישיר מבט אל האובדן, לפתוח מגירות סגורות בנפש ולתת מקום למה שמבקש כבר שנים להישמע. ודווקא משום שהיו שם גם חנויות, גם נופים וגם כל האפשרויות לברוח, הבחירה החוזרת של הנשים להיכנס שוב אל המרחבים הטיפוליים, להישאר, להעמיק ולהתמסר לתהליך נראתה לי כמו מעשה של אומץ יוצא דופן.

המילה "חוסן" נפוצה מאוד בשנים האחרונות. אנחנו אוהבים להתבונן בהערכה והערצה על נשים חזקות שעומדות מול משברים שהחיים מזמנים להן, על מי ש"מתגברת", או "ממשיכה הלאה". אבל השבוע ראיתי סוג אחר של כוח. כוח שנמצא דווקא בהסכמה להישבר. בהסכמה להפסיק להחזיק הכול לבד. בהסכמה לומר: זה כואב לי, אני מתגעגעת, אני כועסת, אני מפחדת.

ראיתי נשים שמספרות את סיפורן מחדש, כאילו הן מניחות אותו בפעם הראשונה על השולחן. ראיתי נשים שמעזות לבכות מול אחרות. ראיתי נשים שמקשיבות זו לזו ומגלות פתאום שהבדידות שלהן קצת פחות בודדה.

לא שהייתי זקוקה לאישור הזה, אבל היה מפעים לראות ולהבין שוב ששכול לא באמת עובר. הוא לא נעלם ואי אפשר לרפא אותו. ושעיקר העבודה בחיינו היא ללמוד לשאת אותו אחרת. לאפשר לעוד ידיים להחזיק איתך את המשקל.

זה לא היה מוצלח כל כך בלי צוות המנחות שיצרו, באמנות כמעט־מכשפת, מעגל בטוח להניח בו את הלב, הכואב והמדמם, בידיעה שיהיה מי שיטפל בו כראוי.

אני לא יודעת מה כל אחת מהנשים לקחה איתה מהמסע הזה. אני רק יודעת שחזרתי ממנו עם תחושת כבוד עמוקה. כבוד לנשים שבחרו להגיע. כבוד לנשים שבחרו לפתוח את הלב למרות הסיכון להיפגע שוב. כבוד לנשים שהסכימו להסתכל לכאב בעיניים ולא לברוח ממנו. וכבוד לנשים שהזכירו לי שאומץ לא תמיד נראה כמו מעשים גדולים ומפוארים. לפעמים אומץ הוא פשוט להסכים לפתוח דלת שהייתה נעולה בבריח איזו תקופה.

לפעמים, אחרי שאיבדת את האדם הכי יקר לך בעולם, עצם ההסכמה לפתוח את הלב מחדש, אפילו רק לסדק קטן, היא מעשה הגבורה הגדול ביותר שיש.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il