הדיווח של אתר הקול היהודי בשבוע שעבר על כך שהמשטרה ניתקה את קשריה עם הווקף הירדני השולט בהר הבית הוא לא פחות מהיסטוריה. הווקף מושל בהר הבית קרוב ל־800 שנה. גם אחרי מלחמת ששת הימים מיהרה המדינה להשיב את ההר לידיו. בעיניי ראיתי שם בעשור הקודם את מפקד משטרת ההר דאז מתנשק עם ראשי הווקף – שבלעדיהם לא הרים איש את ידו ואת רגלו באתר. באוזניי שמעתי את אחד ממפקדי המרחב הקודמים מספר לפי תומו שכחלק מתפקידו הוא נסע לרבת־עמון להידבר עם בעלי השליטה במקום, ולמעשה לקבל מהם הוראות. והנה מתהפך הגלגל.
באתרים הערביים מרבים בימים האחרונים להספיד את הווקף וטוענים ששיתוף הפעולה רב השנים בין המשטרה לבינו – בפועל פירושו הכפפת משטרת ישראל אל הרשויות האסלאמיות – בוטל סופית. לפי הדיווח באתר הקול היהודי, המשטרה דרשה שהפגישות בין המשטרה לווקף ייערכו בתחנת המשטרה בקישלה, בניגוד לעבר שבו נהגו קציני המשטרה "לעלות לרגל" לפגישות תיאום עם המופתי ועם מנהלי המסגד והווקף. ומכיוון שהמוסלמים הבינו היטב את משמעות הדרישה הזו – הכרה מצד הווקף הירדני בסמכות ישראל בהר הבית - הם סירבו להגיע לתחנה, ומאז לא מתקיימות פגישות בין אלה לאלה.
לאחר שראש מחלקת ההקדשים האסלאמיים בירושלים עזאם אל־חטיב סירב להגיע לתחנת המשטרה, זו הענישה את הווקף בביטול סעודות שבירת צום רמדאן ההמוניות שהתקיימו בהר במשך שנים רבות. השנה גם לא הוקמו בהר לקראת רמדאן ציליות רחבות ידיים לטובת הצמים כפי שנעשה בכל השנים הקודמות, ונמנעה פעילות המרפאה במקום. כמו כן נעצרה פעילות "מנהלת השיקום" של הווקף הממונה על עבודות התחזוקה והשיפוץ במתחם – ובמילים פחות מכובסות, הממונה על הרס העתיקות המתמשך בהר. לפני שלושה שבועות גם ביטלה המשטרה את אישורי הכניסה להר של עשרות עובדי וקף, וביניהם מורים בבתי הספר של ההקדש האסלאמי במתחם.
הכי מעניין
מסגד אל אקצה. | צילום: AFP
זו היסטוריה. בית המלוכה ההאשמי הולך ומאבד את מעמדו במקום הקדוש ביותר ליהודים, ומדינת היהודים מתירה לעצמה להדק את אחיזתה במפתחות המקום. המשך יבוא, ללא ספק.
"מדוע אי אפשר לשלול מירדן את משמורת אל־אקצה", זעקה רטורית זו הייתה כותרת מאמרו של מוסטפא אבו־סוויי באתר האינטרנט מידל איסט איי לפני שבועיים, כשבקרב בכירים בממלכה שממזרח לנו – שההר בלב ירושלים הוא בבת עינה והצדקת קיומה – הלכו וגברו השמועות שישראל בדרך לנקוט את הצעד הזה. אבו־סוויי הוא חבר מועצת הווקף ופרופסור ללימודי אסלאם באוניברסיטת אל־קודס. "פגיעה בסטטוס־קוו ההאשמי באתרים הקדושים בירושלים תעמיד את האזור והעולם על מסלול התנגשות", הזהיר־איים הכותב. עד כאן אין הפתעה מיוחדת. זה סגנון האזהרות בכל מאה השנים האחרונות. אלא שריבוי זעקות השבר והגברת עוצמתן בשבועות האחרונים, וגם שינויים ממשיים בשטח כפי שתואר לעיל, יוצרים תחושה שהפעם זה אחרת. בווקף ובירדן מתוסכלים מאוד מהאדישות בעולם המוסלמי לנוכח התמורות ההיסטוריות במעמד האסלאם בהר הבית שעוברות ממש בדממה, לכל היותר בגינויים רפים שמשמיעים מנהיגי ערב כדי לצאת ידי חובה. יש להם דאגות אחרות בימים אלה.
"למרות ההכרה ארוכת השנים של וושינגטון בירדן כאפוטרופוסית של אתרים קדושים למוסלמים ולנוצרים בירושלים, ארה"ב וישראל פועלות לפירוק ההסדר הזה", נכתב במאמר, והכותב מתאמץ בכל כוחו לשדל את הקורא לתמוך בנוכחות ההאשמית בהר: "ההאשמים עשו מאמצים מתמשכים להגן על המקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים בירושלים. חשוב לזכור את מורשתה של משפחת המלוכה ההאשמית. משפחה אצילית ורחומה זו דאגה לאתרים הקדושים במכה ובמדינה במשך אלף שנה. בשנת 637 נכרתה ברית עומר, הסכם בין־דתי המיוחס לח'ליף עומר בן אל־ח'טאב ולפטריארך סופרוניוס, כדי להגן על המקומות הקדושים לנצרות בירושלים ולהבטיח את חופש הפולחן. לפני הגעת האסלאם במאה השביעית, נאסר על יהודים להתגורר בירושלים. עומר הוא שהרשה ליהודים לחזור לעיר הקדושה, דבר זה עולה בקנה אחד עם השקפת העולם האסלאמית. הקוראן קורא במפורש להגנה על כל בתי התפילה.
"אהבתם של ההאשמים למסגד אל־אקצה מעולם לא דעכה. משרד הווקף הירדני הוא המעסיק הגדול ביותר במזרח ירושלים הכבושה, ותורם משמעותית לכלכלה הפלסטינית. ירדן הדגישה זה מכבר את ערכי הסובלנות, המתינות והיציבות".
תקיף יותר הוא איסמעיל פאתל, יו"ר ארגון ידידי אל־אקצה שיושב בבריטניה, שכתב בשבוע שעבר באותו האתר את המאמר "אל־אקצה: רגע הסכנה הגיע. האם העולם המוסלמי יפעל?". "זהו המעשה הסופי של הקולוניזציה", טען במאמר. "זהותה האסלאמית של ירושלים תימחק, שמה ומשמעותה ישרתו את הסדר הקולוניאלי הישראלי. זה איננו תמרון דיפלומטי. זה שיאו של קמפיין שיטתי למחיקת הנוכחות האסלאמית בירושלים הכבושה וקריאה למוסלמים ברחבי העולם להתעורר משינה. כשתגיע ההודעה (על ביטול סמכות הווקף הירדני בהר, א"ס), היא תלבש שפת הפלורליזם כמסכה.
"האיום הגדול ביותר על העולם המוסלמי הוא האדישות, הפילוג והשיתוק המוסדי של אלו הטוענים שאל־אקצה שייך להם. השעה ה־11 כבר הגיעה. העולם המוסלמי, וכל מי שמתנגד למחיקה קולוניאלית, חייב לגייס את כל הכלים הדיפלומטיים, המשפטיים, הכלכליים והמוסריים באופן מיידי. אם לא נפעל עכשיו במלוא משקל המצפון וההכרה, שפת הדו־קיום תשמש להשלמת נישול ציוני שנמשך עשרות שנים".