במוצאי השבת האחרונה, כמעט שתי יממות לאחר פרוץ המלחמה עם איראן, התפרסם ב"טהרן טיימס" מאמר מעניין, שביטא בצורה כנה את עמדת משטר האייתולות כלפי המלחמה.

המאמר, המכנה אותנו "הכיבוש רוצח התינוקות" (הרפרנס מוכר?), מביע אופטימיות באשר לתוצאותיה הסופיות של המערכה. הוא טוען שתגובת איראן למתקפה הישראלית משקפת "כבוד וסבלנות אסטרטגית", חוגג את הפגיעות המדויקות של הטילים האיראניים ב"אתרים הרגישים ביותר של הצבא הציוני", מכריז שהשגת נשק גרעיני היא ערובה חיונית להישרדות איראן, ומזלזל בסיכול הממוקד של בכירי משמרות המהפכה. הוא מתאר את הבכירים האלו "קשישים" שממילא עמדו על סף פרישה לגמלאות והעברת המקל לקצינים צעירים יותר. לטענתו, ישראל רק זיכתה אותם בכבוד העליון להיות שהידים בדרך לירושלים.

ללב העניין מגיע המאמר כשהוא מעלה את מה שהוא מכנה "שאלה יסודית", והיא: "האם לישות הציונית יש את החוסן הפנימי לשרוד עד 2040?". בתשובה לכך, המאמר מפנה למאמרו של עורך "הארץ" אלוף בן, מלפני ימים אחדים, ששאל בדיוק את אותה שאלה. מתברר שדוברי האייתולות שואבים עידוד מהשאלה שהעלה עורך "הארץ", אותה הם מתארים כ"עדות פנימית מהעיתונות העברית, שזורה בפחד ובהודאה".

"אפילו הלבנונים, התימנים או האוקראינים לא שאלו שאלות קיומיות כאלה"

בהמשך המאמר, מסתבר שהאיראנים שואבים עידוד מכך שישראל היא, לפי מסקנתם, "המשטר היחיד בעולם שבו המתנחלים עצמם דנים בפומבי כמה זמן עוד נותר לו. אין עוד מדינה בעולם שבה האזרחים שואלים בגלוי 'מתי תקרוס מדינתנו?', או 'כמה זמן עוד נישאר על המפה?', אפילו במלחמות אזרחים עקובות מדם, הלבנונים, התימנים או האוקראינים לא שאלו שאלות קיומיות כאלה".

וכך, על סמך רוחות הנכאים והייאוש הנושבות מדפי "הארץ" בפרט והעיתונות הישראלית בכלל, המשטר האיראני מסיק שישראל "במצב של קריסה צפויה... מתפוררת מבפנים, קרועה בין פלגים לוחמים, נטולת אמון, ומלאת אזרחים מיואשים".

"לסיכום", קובע המאמר, "דבריו של אלוף בן מאשרים את צדקת דבריו של האימאם חמינאי, שאמר שוב ושוב שהישות הציונית לא תשרוד עד שנת 2040".

והנה לנו, ישר בפרצוף, נזקה של התקשורת הישראלית ותוצאותיה החמורות של המלחמה הפסיכולוגית חסרת הרסן שהיא מנהלת נגד החברה הישראלית. תמונת המציאות הכוזבת שהיא מפיצה, מציגה אותנו כחברה חלשה, כקורי עכביש, מפיחה עזוז באויב. הוא תוקף אותנו כי הוא מקווה לשבור אותנו. הוא מקווה לשבור אותנו כי הוא חושב שהשבירה בהישג יד. הוא חושב שהשבירה בהישג יד כי אנחנו מצטיירים בעיניו בתקשורת שלנו כשבירים וחלשים.

אבל אנחנו לא. למעשה, ההיפך הגמור מזה הוא הנכון. כל מדדי האושר והשגשוג האנושי ממקמים את ישראל בצמרת העולמית של האופטימיות באשר לעתיד. וכשבודקים את מצב הרוח בקרב הצעירים, מגלים שהדורות הצעירים בישראל הם במקום השני בעולם כולו באופטימיות ובביטחון שהם חשים כלפי העתיד. כלומר, המציאות שמתוארת בתקשורת פשוט שקרית. היא אולי משקפת את הלך הרוח בקרב הקומץ הפוסט-ציוני הזועם והמתוסכל ש"הארץ" הוא בטאונו, אבל כלל לא את הלך הרוח הישראלי הרחב.

איזו טרגדיה. אנחנו אומרים על עצמנו שאנחנו חלשים, האויב מאמין, תוקף ומסב לנו אבידות, ואז מגלה שההיפך הוא הנכון. מי יחזיר לנו את כל בנינו ובנותינו המשלמים בנפשם, גופם וחייהם על האשליה הזו שהתקשורת מטפחת אצל האויב?