הרב אשר וייס הוא פוסק חרדי גדול ויוצא דופן. פעם סיפר בשיעור לתלמידיו החרדים על ביקור אצל פצוע, שאיבד במלחמה שתי רגליים ויד: "הוא שאל אותי מתי הוא יכול לברך שהחיינו על התותבות שיקבל. התחלתי לבכות, והוא אמר לי במבוכה: האם זה פחות מבגד חדש? הקהילה שלנו צריכה לפחות להכיר את הבנים הללו ולהעריך אותם. לקב"ה יש ילדים אהובים פה וגם שם".
הבעיה היא שהרב וייס הוא לדאבון הלב חריג מאוד בחברה החרדית, כמעט קול קורא במדבר. רבים ממנו בהרבה הגולדקנופפים, שמנהיגם רקד בשמחה לצלילי שיר התועבה "נמות ולא נתגייס", ואמר ל"מקור ראשון": "אל תביא לי את הכאב שלך ותעביר אותו אליי. בוא נחליט שכל אחד עם החבילה שלו". לשכות הגיוס הדלילות והפגנות הבריונים הגדושות מלמדות שרוב החרדים אינם רחוקים מדעותיו. האדישות המתנכרת הזו משפיעה לא רק על יחסי לחברה החרדית, אלא גם על היחס שלי לתורה החרדית. אני כותב זאת לא כדי לומר משהו לחרדים על אחריותם – הם הרי לא מקשיבים לאף אחד – אלא כדי לומר משהו לעצמנו על אחריותנו־שלנו.
מאז ומעולם החרימו החרדים את התורה של בתי המדרש הסרוגים, אך לא כדאי להחרים בחזרה את התורה שלהם. למה? בגלל דברי חז"ל: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג). יש כאן היגיון פשוט: מי שלומד הכול מצליח לגבש דעות חכמות יותר ממי שלומד רק את מה שאומרים בשטיבל שלו. לא רוצים ללמוד את הרב קוק והרב סולוביצ'יק? ההפסד הוא שלכם; אנחנו נמשיך ללמוד את החזון איש, הסטייפלר והרב עובדיה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
העניין הוא שהגדולים הללו נפטרו זה מכבר, ואני מתקשה לאתר את יורשיהם הספרותיים. אם נתמקד בישיבות ליטא, שנותנות את הטון בציבור החרדי, הרי שלמדו בהן לפני השואה רק כמה אלפי תלמידים. ובכל זאת הישיבות הללו וסביבתן הצליחו להפיק גאון אחרי גאון, ספר מופת אחרי ספר מופת: "חידושי הגר"ח", "אור שמח", "שערי יושר", "אבן האזל", "קובץ שיעורים", ועוד ועוד. בישיבות הליטאיות במדינת ישראל יש היום להערכתי לפחות פי עשרים תלמידים – ואיפה ספרי המופת היוצאים מהן? אילו ספרים התפרסמו בשלושים השנים האחרונות בענייני גמרא והלכה, שיהודים ילמדו אותם גם בעוד 300 שנה? "מי חכם ויבן אלה", אך בליבי אני חושב רק על שלושה ספרים שיש להם פוטנציאל כזה. אף אחד מהם לא נכתב בחוגי ישיבות ליטא.
בעולם החרדי יש הרבה תלמידי חכמים, ויש הרבה מה ללמוד מהתמדתם בלימוד. אך בסופו של דבר, קהילה לומדת נזכרת לדורות בזכות ספרי המופת שתרמה לעולם התורה. אם חברה שיש בה יותר לומדי תורה מאי פעם, ושמציבה לימוד תורה כערך עליון ובלעדי, לא מצליחה להפיק ספרי מופת תורניים – הפער הזה אומר דרשני.
| צילום: איור: תחיה קוטלרוב
יכול להיות שאני טועה לגמרי. אולי בעולם החרדי יש גאונים מופלאים ויוצאי דופן, שמשום מה סולדים כולם כאחד מכתיבת ספרים. אולי אפילו יושב היום הרמב"ם הבא באיזה ספסל אחורי בישיבת מיר וגומר לכתוב את המשפטים האחרונים של ספרו הגאוני. א־לוהינו ותורתו אינם כפופים לתאוריות שלי, ותורה יכולה לצמוח בכל מקום. אבל לעת עתה אפשר אולי להעלות בזהירות את ההשערה שלא סתם אמרו חכמינו "כל האומר אין לו אלא תורה... אפילו תורה אין לו" (יבמות קט). כאשר עולם למדני שלם מתעקש להתעלם מהמשנה "במלחמת מצווה הכול יוצאין" ומהפסוק "לא תעמוד על דם רעך", אולי יש לכך השלכות לא רק בנוגע לדמם של הרֵעים אלא גם בנוגע לתורתם של העומדים.
האם יש הרבה טוב בחברה החרדית? בהחלט כן. האם יש מה ללמוד מהחרדים? יש מה ללמוד מכל אדם. האם צריך להחרים ספרים חרדיים? חלילה. אבל ייתכן שתורה גדולה תתקשה לצמוח היום מבתי המדרש הללו. התודעה הזו מטילה עלינו אחריות מיוחדת. בתי המדרש שלנו קטנים, צנועים ושקטים בהשוואה לאלו החרדים – אך "לא ברעש ה'". הלוואי שנדע לטפח את לומדי התורה שלנו ואת ישיבותיהם, כדי שתוסיף ותצמח בהם התורה הגדולה, שנחוצה לנו כל כך.
עוד כתבות בנושא
