המדינה מחזקת את הממסד החרדי במקום לעודד זרמים אלטרנטיביים

הכישלון במיזמי שילוב החרדים נבע מהשקעה במקומות הלא נכונים. תגובה לראיון עם שמואל רוזנר

תוכן השמע עדיין בהכנה...

שמואל רוזנר | אריק סולטן

שמואל רוזנר | צילום: אריק סולטן

בעקבות "קו העימות" מאת שלמה פיוטרקובסקי, גיליון פרשת בהר־בחוקותי

טעות אסטרטגית / בצלאל כהן

ספרו החדש של שמואל רוזנר, "בעניין החרדים...", שזכה לבמה נרחבת במוסף זה, הוא מסמך קולח, מרתק ומטריד כאחד. קשה שלא להסכים עם אבחנת היסוד של רוזנר: אם הקהילה החרדית תמשיך להתנהל כפי שהיא כיום, עתידה של מדינת ישראל – כלכלית, ביטחונית וחברתית – נתון בסכנה ממשית. רוזנר צודק גם בקביעתו שהמציאות לא תשתנה מאליה, וכי דרושים צעדים דרסטיים מצד המדינה. ואולם דווקא בשל חשיבות הנושא, האכזבה ממסקנותיו עמוקה.

הבעיה המרכזית בתיאור של רוזנר היא ראיית החברה החרדית כמקשה אחת, תוך התעלמות מהמחקרים המצוינים של ד"ר לי כהנר ושל ד"ר נחומי יפה. מחקרים אלו מראים שהמציאות רחוקה מהצגתה הבינארית על ידי רוזנר – או שהחרדים יישארו כפי שהם, או שיעברו תהליך "חילון". רוזנר מפספס את האפשרות של "חרדיות אחרת", כזו שכבר קיימת בשטח ונושאת מסורת ארוכה של שילוב ושותפות. חוסר ההבחנה הזה מוביל אותו לטענה המקוממת, לפיה מי שבוחר בהשתלבות ובשירות – כמוני וכמו חבריי – אינו באמת "חרדי". זוהי טענה ששומטת את הקרקע תחת פעילותה של החרדיות הממלכתית.

הכי מעניין

רוזנר טוען שמיזמי השילוב נכשלו. לטענתי, הכישלון אינו נובע מחוסר רצון של הציבור, אלא מטעות אסטרטגית של המדינה והפילנתרופיה. לאורך שנים, הממסד הישראלי העדיף את "המיינסטרים" החרדי ואת המנהיגות השמרנית, תוך שהוא דוחה שוב ושוב שיתופי פעולה עם אקטיביסטים חרדים נון־קונפורמיסטים. במקום לחזק את מי שמבקש שינוי, הם ניסו "לקנות" את הסכמת הממסד הישן במיליארדים.

המציאות הזו דומה לחקלאי שלא היו לו מספיק זרעים ומים. מה עשה? החליט לזרוע את הזרעים בחצי אחד של השדה, ואת המים המעטים שהיו לו שפך דווקא בחצי השני של השדה, שם לא נזרע דבר. אחר כך הוא עוד התפלא מדוע שום דבר לא צמח. המדינה והפילנתרופיה השקו במים (תקציבים ומשאבים) את הממסד החרדי שלא רצה לזרוע שינוי, והשאירו את ה"זרעים" (האקטיביסטים והכוחות הממלכתיים) להתייבש ללא תמיכה.

בשלושים השנים האחרונות נעשו אינספור "ניסויי מעבדה" מוצלחים, אך המדינה כשלה במעבר ל"פס ייצור". הסיבה היא שהמדינה עדיין לא השכילה להבחין בין המנהיגות הפוליטית והרבנית ובין זרמי העומק בקהילה. המנהיגות אומנם שולטת היטב, אך היא אינה משקפת נאמנה את הלכי הרוח של ציבור רחב המבקש אחריות ושותפות.

על כריכת הספר מופיע איור של חמור. האם זהו חמורו של משיח? או שמא המדינה היא החמור העלול לקרוס תחת המשא? כך או כך, הפתרון לא יבוא מ"חילון" כפוי או מהפעלת כוח חיצונית בלבד כפי שמציע רוזנר. הוא יבוא דרך העצמת החרדיות הממלכתית – אותה קבוצה שזקוקה לייצוג ולגיבוי. השינויים הנדרשים הם אכן מפליגים, אך הם לא יוכלו להתרחש בלי שיתוף פעולה של אלו מאיתנו שרואים בטובת המדינה אינטרס דתי וקהילתי עמוק. הגיעה העת שהמדינה תפסיק להשקות את האדמה הלא נכונה ותתחיל להשקיע בזרעים של השינוי.

הרב בצלאל כהן הוא איש חינוך ויזם חברתי חרדי, מייסד בית המדרש "אנשי חיל" למנהיגות תורנית וראש "מכון חרדי לדמוקרטיה"

הסחת דעת מסוכנת / שמואל רוזנר משיב

בצלאל כהן, ועוד כמה כמותו, ראויים לכל שבח על מאמץ הירואי לשנות את דרכיה של החברה החרדית - וראויים לשמש כאות אזהרה מפני דרך שתמשיך ותוביל לכישלון. הדברים החשובים והטובים שאנשים כמותו מנסים לעשות הם הסחת דעת שיש איתה סכנה. הם מאפשרים למחזר את התקווה ואת האשליה שהחברה החרדית מתקדמת בכיוון הנכון, או יכולה להתקדם אליו בלי לוותר על חלק מיסודות הזהות החרדית כפי שעוצבה בישראל (אכן, בעידוד וסיוע של המדינה). אני כמובן תומך עקרונית במה שהם עושים; אני גם רואה את האופן שבו המהלכים שלהם מובילים את ישראל למסלול של דחיית הכרעות הכרחיות. ואחרי כל זה, נדמה לי שבסופו של דבר לשנינו יהיה קל למדי להסכים על סל נרחב של צעדים מעשיים שיש הכרח לבצע, גם אם היעד לא מוסכם.

ג' בסיון ה׳תשפ"ו19.05.2026 | 17:15

עודכן ב