בשנים האחרונות נראה שכמעט כל מנהיג איראני בולט קיבל תואר שבאמצעותו ביקשה התקשורת ובכירים במערב לסווגו בקלות. אחמדינג'אד היה "תקיף" רוחאני היה "רפורמטור", ראיסי "תליין" וכן הלאה. בימים האחרונים נכנס לתמונה מנהיג חדש, שאומנם אינו נשיא אך תופס יותר ויותר מקום בדיונים על איראן ביום שאחרי המלחמה: מוחמד באקר קאליבאף, יו"ר הפרלמנט האיראני בשש השנים האחרונות, שזוכה בתדרוכים לתקשורת האמריקנית לתיאור "נוקשה אך פרגמטי".
לפי דיווחים בתקשורת, בין היתר בכתבת פרופיל נרחבת שפורסמה אתמול (ד') בוול-סטריט ג'ורנל, בארצות הברית הולכים ורואים בקאליבאף אדם שיוכל להשתלט על המערכת הפוליטית האיראנית ולהגיע להסכם עם האמריקנים שיסיים את המלחמה בתנאים נוחים.
כדי להבין מדוע וושינגטון תולה תקוות דווקא בבכיר במשטר, יש לחזור לאחור ולבחון את קורות חייו המגוונים ולעיתים גם סותרים. קאליבאף בן ה-64 הוא לא כוכב עולה במסדרונות השלטון בטהרן; למעשה הוא תמיד היה שם, מעין שורד סדרתי. הוא נולד סמוך למשהד (עיר הולדתו של ח'מינאי האב), התגייס למשמרות המהפכה במהלך מלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים וטיפס במהירות בסולם הדרגות. לאורך השנים הוא הספיק לכהן בין היתר כמפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה, כמפקד המשטרה הלאומית וכראש עיריית טהרן במשך 12 שנים.
הכי מעניין
החלק ברזומה שלו שקורץ כעת לאמריקנים הוא בעיקר כהונתו כראש עיר. במהלך התקופה הזאת טיפח קאליבאף תדמית של ביצועיסט וטכנוקרט: הוא הרחיב את הכבישים המהירים, פיתח את הרכבת התחתית בעיר הפקוקה, וזכה לפופולריות כשצולם רוכב על אופנוע ברחובות כאחד האדם. ב-2008 הוא אף הרחיק עד לפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, בניסיון למתג את עצמו כמנהיג בעל גישה פתוחה ועסקית יותר מזו של יתר בכירי המשטר.
עוד כתבות בנושא
אולם ישנה סיבה שקאליבאף הגיע לעמדות בכירות: מאחורי חזותו של המנהל היעיל והפרגמטי מסתתר מאמין אדוק במהפכה האסלאמית שלא בחל באמצעים כדי לקדם אותה. קאליבאף בעל קשרים קרובים למשמרות המהפכה וחב את הקריירה הפוליטית שלו לפטרונו, ח'אמנאי. גם כן כמו רבים במשטר, גם ידיו מגואלות בדם של המתנגדים למשטר. ב-1999 הוא היה בין החותמים על מכתב האיומים הידוע לשמצה לנשיא דאז, מוחמד ח'אתמי, שבו דרשו בכירי הצבא לדכא באלימות את הפגנות הסטודנטים. בהקלטה שדלפה ב-2013 הוא נשמע מתגאה בכך שהיכה בעצמו מפגינים באלת עץ במהלך אותן מהומות, ומתפאר בכך שבגל מחאות נוסף ב-2003 איים "לרמוס כל מי שיופיע הלילה" ברחובות.
קאליבאף גם לא חי רק על תהילת העבר; מאז שהחלה המלחמה באיראן, הוא דאג למצב את עצמו בלב העשייה. בוול-סטריט ג'ורנל ציינו שבמהלך ימי הלחימה של מבצע "עם כלביא" בשנה שעברה הוא היה מעורב עמוקות בתיאום התגובות של טהרן. בניסיון לטפח את תדמיתו הקשוחה (משקיפים אפילו השוו את הפרסונה שבנה לזו של ולדימיר פוטין), הוא סיפר בריאיון לתקשורת האיראנית כיצד התנייד ברחבי טהרן המופצצת על גבי אופנוע כדי לחמוק מגילוי ישראלי, וכך הפך לדבריו ל"בכיר הנייד ביותר" בהנהגה.
מעבר לפוזה, יש כאן מהות כוחנית: קאליבאף היה בין הבודדים שזכו להיפגש פנים אל פנים עם המנהיג העליון ח'אמנאי בעיצומה של המלחמה בשנה שעברה. לא פלא שגורמים בסעודיה ובעומאן, כך לפי הדיווח, כבר סימנו אותו כפוליטיקאי העוצמתי ביותר שעשוי לצמוח מתוך המשבר הנוכחי אם איראן תיקלע למערכה ממושכת.
אגב, העובדה שקאליבאף הוא בסופו של דבר בריון בחסות המדינה, אינה נעלמת מעיניהם של הבכירים בממשל האמריקני, ובוודאי לא מעיניו של דונלד טראמפ. להפך, נראה שבראייה האמריקנית הנוכחית אלה בדיוק התכונות שהופכת אותו לאטרקטיבי. האמריקנים לא מחפשים כעת רפורמטור ליברלי שיצעיד את איראן אל האור, אלא פשוט מה שהם יכנו "איש חזק" ("strongman"): מנהיג שיהיה אכזרי מספיק ובעל בסיס כוח צבאי כדי לשמור על יציבות פנימית, אך גם פרגמטי מספיק כדי לנהל משא ומתן ולספק את הסחורה המדינית.
ההיגיון הזה מזכיר במידה רבה את המודל האמריקני בוונצואלה, כשחטפו את הנשיא הרודן ניקולאס מדורו: נכונות להשלים עם שלטון דיקטטורי ומושחת, כל עוד הוא מסוגל לחתום על עסקאות שישמרו על השקט בשווקים ולעמוד בהתחייבויותיו.
נקודת העיוורון
אך כאן בדיוק עלול להיחשף העיוורון של וושינגטון, שמורגלת בניתוח מערכות פוליטיות דרך משקפיים מערביים. נראה בשלב הזה שהממשל האמריקני מניח שקאליבאף פועל בוואקום – ואם רק יקבל את המפתחות ואת התמריץ הכלכלי הנכון, הוא יוכל לנווט את הספינה האיראנית לכיוון של פשרה היסטורית. המציאות בטהרן, כמובן, מורכבת ואכזרית הרבה יותר.
קאליבאף הוא אולי "איש חזק", אבל כוחו שאוב כולו מהמערכת שבתוכה הוא פועל ושאותה הוא משרת. הוא חב את מעמדו לחסותו של המנהיג העליון, ובמידה רבה תלוי בתמיכה – או לפחות בהסכמה שבשתיקה – של משמרות המהפכה. כאן טמון הפרדוקס שיכשיל כל ניסיון אמריקני להפוך אותו – או כל בכיר אחר במשטר – לקבלן הביצוע של הסכם חדש: כדי להגיע להבנות עם ממשל טראמפ – הבנות שידרשו בהכרח ויתורים משפילים בסוגיית הגרעין או נטישה של "ציר ההתנגדות" הקורס – קאליבאף ייאלץ לצאת למלחמה חזיתית מול הפלגים האידיאולוגיים הניצים והחמושים ביותר בתוך המערכת האיראנית.
יו"ר הפרלמנט של איראן, מוחמד באקרר קאליבאף, לבוש במדי משמרות המהפכה | צילום: ICANA NEWS AGENCY / AFP
האם יש לו את עמוד השדרה הפוליטי לעשות זאת? פרשנים שמכירים את קורות החיים שלו מטילים בכך ספק רב. עלי ואעז, מומחה לאיראן שצוטט באותו פרופיל בוול-סטריט ג'ורנל, היטיב לנסח את עמדתו כשאמר שקאליבאף הוכיח את עצמו בעבר כאדם זהיר, שמשתדל לחמוק מסיכונים פוליטיים מיותרים. כדי להיות מי שיחתום על הסכם כניעה דה-פקטו מול "השטן הגדול", הוא יצטרך להפנות עורף לחבריו לנשק לשעבר. בסביבה הפוליטית הרעילה והפרנואידית של טהרן, במיוחד אחרי שנה של חיסולים וחדירות מודיעיניות, מהלך כזה עלול לעלות לו לא רק בכיסאו, אלא גם בחייו.
לכן, ההנחה שקאליבאף – שניסה בעבר לרוץ לנשיאות איראן ללא הצלחה – מסוגל להיות מנהל העיזבון של איראן המודרנית היא במקרה הטוב משאלת לב מנותקת. במקרה הרע מדובר בחוסר הבנה מסוכן של מאזן האימה הפנימי במשטר האייתוללות. קאליבאף יכול לנהל את המערכת ביד ברזל כל עוד היא שומרת על הסטטוס-קוו, אך כרגע נראה שאין לו המנדט, וכנראה גם לא האומץ, לפרק אותה.
סכנה או תרגיל מתוחכם?
רגע לפני שאנחנו פוטרים את התוכנית המסתמנת של האמריקנים בביטול ומאשימים אותם בנאיביות או בעיוורון מערבי קלאסי, כדאי לעצור ולשמור על מידה של יושרה אינטלקטואלית. רב הנסתר על הגלוי, וקיימת אפשרות סבירה שהממשל האמריקני לא כל כך תמים – או מסודר – כפי שהוא עשוי להצטייר. לא מן הנמנע שטראמפ, שר ההגנה פיט הגסת', ואנשיהם מפעילים כאן תוכנית סדורה, והדלפת שמו של קאליבאף כ"פרטנר" פוטנציאלי היא למעשה מהלך טקטי. ייתכן שמדובר בלוחמה פסיכולוגית מחושבת שנועדה לזרוע פרנויה וסכסוכים בצמרת משמרות המהפכה – הרי אין דרך קלה יותר לעורר חשדות בתוך הנהגת משטר דיקטטורי מאשר לסמן את אחד מבכיריו כאיש שיחה לגיטימי של המערב. מנגד, ייתכן באותה מידה שזהו תרגיל הונאה מצידו של קאליבאף עצמו, שרוכב על הציפיות האמריקניות כדי להוריד את הלחץ ולקנות למשטר זמן יקר להתאוששות ולהמשך דהירה לגרעין.
ובל נשכח את האפשרות ששמו של קאליבאף עלה פשוט משום שבאמת ישנה תוכנית סדורה בדרך להפוך אותו למנהיג, או לפחות בעל השפעה אמיתית על ההנהגה, ושהחששות שעלו כאן עלו גם בוושינגטון ובירושלים וטופלו כהוגן.
אז מה אנחנו, כצרכני חדשות ישראלים, צריכים לקחת מהחדשות האלה? קודם כול, לנשום עמוק ולהתעלם מרעשי הרקע. קל מאוד להישאב לתבהלה ולראות בכתבות הללו סימן לכך שהאמריקנים כבר סגרו את הבסטה; שהם להוטים לסיים את המלחמה בכל מחיר ושכבר מצאו את איש הקש שלהם בטהרן כדי לחתום על הניירת.
האמת היא שייתכן שביום מן הימים, אם המשטר יתערער מספיק ומאזן האימה הפנימי ישתנה, קאליבאף אכן יתגלה כדמות שניתן לעשות איתה עסקים, או לכל הפחות, פרגמטיסט שמעדיף את הישרדותו האישית על פני התאבדות שיעית קולקטיבית. אם המערכת תגיע לנקודת קריסה, התכונות שלו עשויות להיות בדיוק מה שיידרש כדי לכפות מציאות חדשה על שרידי משמרות המהפכה.
אבל אם לנקוט בקלישאה, עוד ארוכה הדרך, ומוקדם מדי להכתיר אותו כקבלן הביצוע של המזרח התיכון החדש. במקום להיבהל מכל בלון ניסוי שמופרח מוושינגטון ומכל תרחיש על עסקאות אפלות מעל ראשה של ישראל, מוטב להתמקד במה שקורה בפועל על הקרקע באיראן: בכלכלה הקורסת, במאבקי הירושה בצמרת שניצבת בפני חילופי דורות, וביכולות הצבאיות של המשטר שישראל וארה"ב הולכות ומשמידות. כרגע קאליבאף הוא פשוט עוד שם בבורסת ההימורים של מחלקת המדינה האמריקנית.