התמונות המזעזעות של האוטובוס הדוהר קדימה כשילד חרדי תלוי על גחונו לא ייתלשו מזיכרוננו עוד זמן רב. פניו המתוקים של יוסף איזנטל, קורבן רך שאיבד את חייו באירוע נורא ומיותר כל כך, ילוו אותנו עוד ימים רבים. אפשר לחקור מדוע לחץ הנהג על הדוושה, ולתהות מדוע בחר להתחיל בנסיעה דווקא ברגע הזה, ולשאול מה ראה ומה נסתר מעיניו. אבל כל השאלות החשובות הללו, שיצטרכו לקבל את פתרונן בחקירת המשטרה, אינן אלא קושיות שמטרתן היחידה לברוח מהסוגיות האמיתיות שהציף מולנו הערב הקשה הזה ברחובות ירושלים. מנהיגי החרדים יכולים להאשים את המשטרה או את נהג האוטובוס או את הערבים, ולגרד מתחת לאדמה אלף ואחת כתובות להטחת ביקורת. אבל מאחריותם שלהם לא יוכלו לחמוק, ומאשמתם שלהם לא יוכלו להינקות, כי את דמו של הילד הזה - ידיהם שלהם שפכו. הם שהלהיטו את היצרים, הם ששלפו את הצעירים הללו מבין דפי הגמרא ושילחו אותם להתפרע כמו אספסוף ברחוב, הם שנעלמו מן השטח והותירו אותם להידרס לבדם, כעדר ללא רועה.
אז נכון, זו לא הייתה ההפגנה של המיינסטרים החרדי, אבל המיינסטרים הזה, גם בהיעדרו, היה חלק בלתי נפרד ממנה. בתחילת השבוע הופיע יצחק גולדקנופף בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ונזכר, אפרופו חוק הגיוס, בטלאי הצהוב. יום אחד אחריו שמענו את הרב ברלין, ראש ישיבה ליטאית חשובה, אומר על מדינת ישראל: "הם לא טובים מהיטלר יימח שמו, הם רוצים לעקור אותנו מהעולם". עוד יום עבר, ועל במת ההפגנה הגדולה עמד אחד הרבנים, וכשהוא משווה את הגיוס לשואה הסביר: "גם אז לא העלו על הדעת השמדה המונית כזאת. הם לא האמינו, ורחמנא ליצלן אנחנו יודעים מה התרחש. יחידים ניצלו. השלטונות, כמו אז גם היום, בסיוע משתפי פעולה מבפנים, מדברים ברור על שואה".
עוד כתבות בנושא
אני כבר לא מדבר על כך שהמגזר הגדול והחשוב הזה הפך למוביל עולמי של הכחשת שואה. אני גם לא מדבר על יחסם כפוי הטובה של מנהיגי ציבור וגדולי תורה אל מי שמוסרים את נפשם, פשוטו כמשמעו, כדי להגן עליהם, על משפחותיהם ועל בתי המדרש שלהם. אבל מה אפשר לצפות שיעשה ילד בן 14 כשהרבנים שלו מסבירים לו שהיטלר כבר כאן? שישב וילמד? שיתעמק ב"שור שנגח את הפרה"? הרי מול היטלר לא בוחלים בדבר. ואם משטרת ישראל או צה"ל או נהג האוטובוס הם שליחיו של הצורר הנורא, פלא שילדים אוחזים מולם באבנים ובמקלות, ונתלים על אוטובוסיהם ואולי אף מוכנים למות כדי לעצור אותם?
הכי מעניין
שנים מסבירים לנו מנהיגי החרדים שבניגוד לשלל העגלות הריקות שסביבם, להם עצמם אין עניין בדבר חוץ מחינוך הילדים ולימוד התורה. בשם שני אלה הם מסרבים להתגייס לצה"ל, שמא ייפגע חינוכם, ושמא ייפגם לימודם. ואני תוהה, אם כך, מה עבר בראשם של ראשי הישיבה של אותם תינוקות של בית רבן שהם מופקדים על חינוכם, כשראו אותם משליכים אבנים, ויורקים, ומכים במקלות, ומקללים, ומעלים באש פחי אשפה? האם התמלאו גאווה? האם חשו שהצליחו? ומה בכלל שווה כל לימוד התורה הזה אם אלה פירותיו? איפה אפשר למצוא אישור הלכתי לכל האלימות הזו?
נכון, בכל חברה - כן, גם בציונות הדתית - יש נוער שוליים. אבל הנוער הזה שאנחנו רואים בהפגנות החרדים - עם ההשתוללות, עם האלימות, עם היעדר הגבולות - איננו נוער שוליים. כי במקום שבו המרכז והשוליים מדברים באותה לשון, אין מרכז ואין שוליים. ובמקום שבו הנוער הזה מקבל חיבוק ממנהיגיו על כל גווניהם, והוא יודע שהוא יכול להתפרע ולהתפרחח ברחובה של עיר, ועדיין, כשצה"ל יעצור אותו על השתמטות, יכריזו עליו הרבנים "אסיר עולם התורה" - הוא זה הם, והם זה הוא.
יוסף אייזנטל ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
וכשאתה רואה את ההשתוללות ההמונית הזו של צעירים לבושי חליפות ועטורי פאות, שציציותיהם משתלשלות להם מחגורתם, אתה לא יכול שלא לתהות מי, לעזאזל, מנהיג אותם. כי בניגוד לקבוצות אחרות ברחוב הישראלי, החברה החרדית היא קבוצה שבה ההנהגה מסודרת, היררכית וברורה יותר מבכל קבוצה אחרת. לכל נער יש את ראש הישיבה שלו, ולכל קהילה יש את הרב שלה, ואת מנהיגיה הרוחניים ואת נבחריה הפוליטיים. והנה, רגע אחרי שילד תם נהרג סתם, מתברר שאין בגזרה אחראים. לא הרבנים ולא מורי ההוראה, לא הפוליטיקאים ולא האדמו"רים. כל מי ששיגרו את הילדים האלה אל הרחובות, עם אזהרות בדבר השואה שבפתח, נעלמו כלא היו.
מלחמה שהתחילה בהתעלמות מוחלטת של המגזר החרדי מצרתה של החברה הישראלית, והמשיכה בסירוב עיקש שלו להושיט יד, מגיעה אחרי שנתיים להשוואות של המפעל הציוני לגדולי צוררי היהודים, ולהתפרעויות רחוב של נוער אלים שאיבד את הדרך. משהו רע עובר על אחינו החרדים.
עוד כתבות בנושא
