בכיתת בית ספר ברחוב צדדי בעיר חריש, רחוק מהכותרות אך קרוב לשאלות של זהות, מסורת ושייכות, נפתח לאחרונה המניין הייחודי "בְּרְהָן סּרְקּה לְצָדְקָּנה". זהו מהלך מודע, עמוק ואפילו מתריס, שמבקש להשיב לקדמת הבמה את מנהגי יהדות אתיופיה כפי שנשמרו בגלות במשך דורות. "המניין לא נולד מרצון לחדש", אומר משה אברהם, מיוזמי המניין וגבאי בית הכנסת, "אלא מהרצון להפסיק לוותר על מה שהוא שלנו".
הרעיון לא צמח בחלל ריק. בחריש פעלו בעבר מניינים של יוצאי אתיופיה, אך לדברי אברהם הם לא נהגו לפי המסורת המקורית. "הכניסו הרבה מנהגים מקהילות אחרות", הוא מסביר, "ופחות הקפידו על המנהגים, ההלכות והמסורות שלנו, של בית ישראל". במקום להמשיך להתפשר, קבוצה קטנה של מתפללים החליטה לעשות מעשה ולהקים מניין עצמאי, שפועל במדויק לפי מסורת יהדות אתיופיה. "אמרנו שאם אף אחד אחר לא עושה את זה, נעשה את זה בעצמנו", מסביר אברהם.
ביתא ישראל היא קהילה יהודית ותיקה, שחבריה עלו מאתיופיה בגלי עלייה משנות השמונים ואילך. לפי נתוני הלמ"ס, אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בישראל מונה ב־2025 כ־177.6 אלף נפש, כ־1.7 אחוזים מכלל אוכלוסיית ישראל. כ־93.4 אלף מהם נולדו באתיופיה ועלו לישראל, והשאר, כ־84.2 אלף, הם ילידי הארץ שהוריהם נולדו באתיופיה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
בית הכנסת הקטן בחריש - שפירוש שמו באמהרית הוא "אור זורח לצדיקים", ביטוי המופיע בפיוטי ראש השנה של יהודי אתיופיה - פעיל כבר כחודש. בכל שבת מתכנסים בו כמה עשרות מתפללים, כולם מקהילת ביתא ישראל. המניין פועל כיום רק בשבתות, אך המייסדים מתכננים להתרחב גם לימות חול, לפתוח חוג ללימוד קריאה וכתיבה בגעז, שפת הקודש של יהודי אתיופיה, ואולי אף להחזיר את הקריאה מן הכתבים המקוריים של העדה.
בחריש חיים כיום כמה מאות יוצאי אתיופיה, כך שהפוטנציאל גדול. "זה תהליך", אומר אברהם, "אנחנו רק בתחילת הדרך".
אחד המאפיינים המעניינים ביותר של "ברהן סרקה לצדקנה" הוא ההקפדה המחודשת על דיני טומאה וטהרה – ובראשם מנהג טומאת היולדת המקראי, דיני נידה קפדניים יותר ואיסור על בעלים של נשים שילדו להיכנס למתחם הקדוש.
בתקנון בית הכנסת, שהמתפללים חותמים עליו, נקבע במפורש שבית הכנסת פועל לפי מנהגי יהדות אתיופיה, ובהם "שמירת טהרה... לפי מסורת ביתא ישראל, ובכללם: יולדת בן – 40 יום: האישה ובעלה אינם נכנסים לבית הכנסת, והבעל נמנע ממגע עם הציבור במקומות תפילה. יולדת בת – 80 יום: האישה ובעלה אינם נכנסים לבית הכנסת, והבעל נמנע ממגע עם הציבור במקומות תפילה".
"המנהג הזה היה טבעי לחלוטין באתיופיה", מסביר אברהם, "אבל בארץ אמרו שזה מרחיק, שזה לא מתאים, שאין מקדש. בפועל פשוט הזניחו את המסורת שלנו".
עוד כתבות בנושא
לדבריו, רבים מבני העדה המשיכו לקיים את המנהגים גם בארץ, אך "מתחת לרדאר". "אצל ההורים בבית זה עוד התקיים. מי שאשתו ילדה ידע שהוא לא מתקרב לבית ההורים במשך 40 או 80 ימים". בית הכנסת פתוח לכל המתפללים, גם בני עדות אחרות, ובלבד שיקפידו על מנהגי הטומאה והטהרה: "זה לא משהו ששואלים עליו כל אחד שנכנס, אנשים פשוט יודעים. מי שחי לפי זה מבין את המשמעות".
גם נוסח התפילה וצורתה בבית הכנסת שונים מהמקובל בבתי כנסת אחרים. התפילות נערכות בעברית ובאמהרית לסירוגין, ובשבת בבוקר קוראים את התורה תחילה בעברית ולאחר מכן באמהרית, כמו מסורת התרגום המקובלת עד היום בקרב יוצאי תימן.
למי שנכנס לראשונה לבית הכנסת, החוויה עשויה להיות מבלבלת מעט ושונה. "לכל תפילה יש ניגון משלה והתפילה דינמית וחיה מאוד. החזן אומר חלק, הציבור משיב, ויש תנועה של קריאה ותגובה". יש גם קטעים ייחודים למניין, כמו קטע שנקרא "בלתך", שמדבר על גדולת הקדוש ברוך הוא ונאמר בתפילת ערבית של שבת.
עוד כתבות בנושא
האם המניין הזה רק מבטא געגוע לעבר? אברהם דוחה את ההגדרה הזו. "זאת לא נוסטלגיה אלא מהפכה רוחנית", הוא אומר. בעיניו זהו תהליך תיקון אישי וקהילתי, שמבקש להשיב לכל חלק בעם ישראל את קולו הייחודי, וזה לא מקרי שדווקא הדור הצעיר של העדה הוא שמוביל את המהלך. "הדור הקודם לפעמים הרכין ראש, ניסה להשתלב", הוא טוען.
"אנחנו אומרים שאפשר להשתלב גם בלי למחוק. המסר שלנו פשוט: אל תוותרו על המסורת שלכם בשביל שום דבר בעולם. לכל שבט בעם ישראל יש ייחודיות משלו, והתפקיד שלנו הוא להוציא את זה לאור".
איך מגיבים המבוגרים בעדה? "הם מברכים על זה. כשהם מגיעים לתפילה ויודעים שהיא מתנהלת לפי המנהג שלנו, רואים את החיוך על הפנים שלהם. זה משהו שהם חיכו לו שנים".