מעקידת יצחק עד עולי אתיופיה: המקום של אלה שנדחקו לשוליים

בפתח ספרה  החדש מתארת פרופ' טובה הרטמן דיאלוג שובה לב שקיימה עם אביה, הרב פרופ' דוד הרטמן. במהלך השנים התווכחו השניים בנוגע לשאלה מי הוא גיבור הסיפור המפורסם על "תנורו של עכנאי" – האם רבי יהושע שהכריז "לא בשמיים היא", או רבי עקיבא, שהתייצב לצד רבי אליעזר המנודה. ימים ספורים לפני מות האב, הם שוחחו על הסוגיה הזו שוב. "אמרתי לו, האם אתה מסכים איתי סוף סוף שרבי עקיבא הוא אחד הגיבורים  הגדולים של הסיפור, ולא רבי יהושע? אם אתה עדיין חולק עליי, ביקשתי, תלחץ חזק את ידי. אבא כבר לא יכול היה לדבר אבל לחץ את ידי בכל כוחו. ככה היינו, אני ואבא. יחד, במחלוקת. אם לא היה לוחץ, לא היה זה אבא. אם לא הייתי שואלת שוב ושוב ושוב, לא הייתי אני".

נדמה שהוויכוח הזה מבטא את הגיוון של המסורת היהודית על רגל אחת. אופייה הרב־קולי של המסורת מאפשר לפרופ' הרטמן להציג ריבוי עמדות ותמונה מורכבת של המציאות, תוך הקשבה עמוקה לרגישויות סביבתה, לעמיתיה ולמחשבותיהם – כולל מי שאוחזים בה בכוח.

הספר מציע קריאה ביקורתית במגוון טקסטים מהתנ"ך, המשנה, התלמוד ומדרשי חז"ל, תוך התמקדות בנקודת מבטם של מי שאינם הדמויות המרכזיות, ובמערכות היחסים שלהם עם בעלי הכוח התרבותי. בקריאתה של הרטמן, חז"ל היו מודעים לסכנה הרובצת לפתחם של גיבורי הקהילה ליפול בשחיתות מוסרית ולנצל את כוחם לרעה. הקאנון החז"לי מבטא מודעות זו דרך דמויות תומכות ומתנגדות הנמצאות במצב שבו הן עלולות להיפגע מגיבורים אלו, ולכן יש להן נקודת מבט חיצונית המאפשרת להן לצפות בהם מהצד ולהגיב על מעשיהם. הסתכלות זו, כפי שמציינת הרטמן, מעניקה לנו מתנה חשובה כחברה. היא מאפשרת להגביר את תשומת הלב לדרכים שונות של התנהלות אנושית, תוך הפניית הזרקור למוקדים שאינם דומיננטיים ושאינם נמצאים במרכז השיח והמיינסטרים.

מסירותה של הרטמן למסורת אינה מאפשרת לה להתעלם מהפערים בין האופן שבו ערכי היהדות אמורים לבוא לידי ביטוי, ובין הדרך שבה הם מתממשים בפועל. בהתבסס על קריאה מעמיקה בטקסטים יהודיים, הרטמן בוחנת כיצד המסורת הרבנית דחקה מסרים מסוימים לשוליים, אך בו בזמן בחרה לשמרם ובכך להבטיח את נוכחותם המתמדת.

מן הספר עולה דמותה של הרטמן כתלמידת חכמים המחויבת למסורת ולערכים השורשיים שלדעתה המנהיגים אמורים לייצג. היא אינה חוששת להציב מראה בפני החברה ולהצביע על הכשלים שבה, בשפה שאינה מאפשרת התנגדות פשוטה. הספר מציב אתגר אמיתי לכל מי שמחזיק בעמדת כוח, אך במעשיו מתרחק מערכי הליבה היהודיים.

נשים שאינן קורבנות

אחד הסיפורים המרכזיים שהרטמן מנתחת באמצעותם את הדינמיקה שבין סמכות לביקורת הוא עקדת יצחק. בעוד שבמסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית, הסיפור נתפס כהתגלמות הנאמנות המוחלטת לאל, הרטמן מציעה שאלה נוקבת: אם היהדות מגדירה את עצמה כמתנגדת לעבודה זרה, כיצד היא ממקמת במרכזה סיפור על אב המוכן להקריב את בנו בציווי אלוהי? כיצד ערך קדושת החיים, שאברהם היה אמור להנחיל, נסוג מפני חובה דתית?

חז"ל ניסו להתמודד עם השאלות הללו באמצעות מדרשיהם. ניתן לראות בעקדה סיפור של ציות עיוור ולשבח את אברהם כאביר האמונה, אך הרטמן מזהה במדרשים גם ביקורת על הנאמנות הדתית הקיצונית. ישנם פרשנים המזהים את שיא הסיפור דווקא בביטול הציווי על ידי המלאך, ומכאן שהניסיון האמיתי של אברהם לא היה לשחוט את בנו, אלא דווקא לא לשלוח את ידו אליו.

הרטמן מפנה זרקור אל דמותו הפסיבית של יצחק. במדרש מתואר כיצד כאשר יצחק מבין שאהבת אביו אליו מותנית בציות דתי, הוא מזכיר לו את אימו, בניסיון נואש להחזיר לזירה את החיבור המשפחתי ואת האנושיות. על פי מדרשים מסוימים, מותה של שרה התרחש בעקבות הבשורה על העקדה, מה שמחדד את הביקורת על ההקרבה כמעשה הרסני לא רק כלפי יצחק אלא גם כלפי המשפחה כולה.

סיפור מקראי נוסף שהרטמן מנתחת הוא סיפור יהודה ותמר. על פי הניתוח שלה, תכונת הנאמנות מונעת מתמר, כלתו של יהודה, לחשוף אותו בפומבי, אף שיש לה הזכות המוסרית, הסמכות החוקית וההזדמנות הטקטית לעשות זאת. כאשר היא שולחת את הסימנים שבידה ליהודה באופן פרטי, תמר מסכנת את חייה – שהרי הוא יכול היה לשמור את המידע לעצמו, לקבור את האמת ולאפשר את המתתה בשריפה. תכונות אלו הן שהופכות את תמר לדמות ארכיטיפית של זהירות בצער הזולת. מנגד, יהודה מייצג את דמות המנהיג המסוגל להביט במראה, להכיר בטעותו ולהצהיר "צדקה ממני". זוהי דוגמה לערבות הדדית, הכרה עצמית ואחריות מוסרית, המדגישה את חשיבות הכנות והשקיפות במנהיגות וביחסים בין־אישיים.

הדינמיקה שבין סמכות לביקורת נבחנת בספר גם באמצעות הסיפור התלמודי שבו פתחנו, על "תנורו של עכנאי". המסורת הדומיננטית רואה בסיפור זה הכרעה לטובת קביעת ההלכה בידי הרוב, תוך דחיקת ההתגלות האלוהית. החכמים מרחיקים את רבי אליעזר מבית המדרש, ובכך מבטיחים שההלכה תיקבע לא על פי נבואה אלא על פי רוב חכמים. אולם הרטמן מבקשת להביט על הסיפור מזווית אחרת – דרך עיניה של אמא שלום, אשת רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל. היא מתוארת כאישה המאזנת בין נאמנות לבעלה ובין ביקורת על אחיה, שהוביל את הדחתו. היא יודעת שכל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, מזהירה את הסובבים אותה מפני אונאת דברים, ומזכירה שבין השורות של הניצחון ההלכתי מסתתרת פגיעה אישית עמוקה.

הרטמן מתמקדת גם בדמויותיהן של חנה וברוריה, המדגימות כיצד נשים במסורת היהודית אינן בהכרח קורבנות פסיביים, אלא דמויות ביקורתיות הפועלות בתוך מערכת הגמונית. ברוריה, תלמידת חכמים מזהירה, מזהה את הפער בין ערכי המסורת ובין התנהלות הרבנים בפועל, ואת הצביעות של "אחד בפה ואחד בלב". בבית המדרש מדברים על ערכים נעלים, אך במציאות היומיומית הערכים הללו לא תמיד מיושמים.

חנה, שהתלמוד רואה בתפילתה מודל לתפילה יהודית, מתגלה בקריאה מעמיקה כדמות של מחאה. היא יוצאת נגד עלי הכהן, שמפרש את תפילתה כשכרות ואינו מבין את מצוקתה. עלי מייצג את דמות המנהיג האטום והמנותק מהעם, שאינו מסוגל לזהות את כאבם של מי ששופכים את ליבם בפניו. הוא רואה בחנה שיכורה, בעוד שהיא מייצגת את האדם הכואב והמתפלל מתוך עומק ליבו. בניו של עלי מושחתים, אך הוא כמעט אינו מודע למעשיהם. דווקא מתוך המפגש הזה למדו חז"ל את דיני תפילת הלחש. חנה הפכה לדמות מופת של תפילה, ואילו עלי נותר סמל למנהיגות שאינה קשובה למצוקת העם.

בעיוניה מזמינה אותנו פרופ' הרטמן לחשוב מחדש על האופן שבו אנו מבינים את היהדות, את מקומנו בתוכה, ואת האתגר שבהחזקת אמונות מרובות ומורכבות בו־זמנית. זו לא רק פרשנות מחודשת, אלא גם אופק לתפיסה דתית גמישה ופתוחה יותר, המאפשרת מקום לקולות שונים ומגוונים.

הקשר האתיופי

מתוך הדברים הללו אני מבקש להתבונן על המפגש המאתגר בין המסורת הרבנית למסורת יהודי אתיופיה. מאז עלייתם לישראל ביקשו יהודי אתיופיה הכרה וכבוד כמי שנושאים מסורת יהודית עתיקה, אך פעמים רבות נדחקו לשוליים בידי חלקים מהממסד הדתי בישראל. הקהילה האתיופית חוותה לראשונה שלילה של הלכתה וספק ביהדותה.

זו הייתה תחושת ניכור ואובדן מקום – בדומה לתחושת יצחק מול אביו שאינו מקשיב לו, לתחושת ברוריה שפגשה בהתנשאות גברית, ולתחושת חנה בתפילתה כאשר עלי הכהן מביט בה מלמעלה. המסורת של עולי אתיופיה נתפסה כפולקלוריסטית ולא כיהדות "אמיתית", דבר שהוביל לתחושת ספק בזהותם היהודית. המנהגים והמסורות שהועברו מדור לדור במשך אלפי שנים הוגדרו כלא לגיטימיים או כנחותים בהשוואה למסורות אחרות.

הפתיע אותי במיוחד להיווכח כיצד כמה מאותם אנשים שהביעו הערכה למסורת יהדות אתיופיה, היו הראשונים להתנגד להכללתה בפסיפס היהודי הרשמי. מתוך דאגה לערכים אחרים, כפי שעשה בזמנו רבן גמליאל, הם זנחו את הערך של שילוב מסורות שונות בתוך מארג היהדות. בהזדמנויות שונות שמעתי את פרופ׳ הרטמן אומרת שעלינו לדרוש שינוי יסודי ביחס החברה למסורת יהודי אתיופיה. לדבריה, השילוב של הקהילה האתיופית כחלק אינטגרלי יאפשר לחברה הישראלית ללמוד הן על יהדותה ותרבותה של היהדות המקראית, והן על הדרך להבריא את השסעים הפנימיים וליצור שוויון חברתי אמיתי.

מסר זה נכון לא רק לגבי הקהילה האתיופית, אלא לכל הקבוצות המגוונות שמרכיבות את החברה הישראלית. הפגיעה במעמד הקסים היא תזכורת לכך שהממסד הרבני צריך ללמוד כיצד לקבל ולהכיל גוונים שונים של יהדות, ולכבד את הדרך הייחודית שבה קהילות כמו יהודי אתיופיה שמרו על זהותן במשך אלפי שנים.

בין דפי הספר מותחת הרטמן ביקורת תובענית על הממסד, אך זוהי ביקורת מלאת תקווה וחתירה לשינוי. אנו חיים בתקופה של בלבול ערכים. אינספור קולות נשמעים, וקשה לשים את המיקוד על מה שחשוב לנו כחברה. הגבולות בין אמת לשקר מטושטשים, והמציאות מלאה בצביעות. בעולם כזה, המסורת מזכירה לנו שהקולות השונים התקיימו תמיד בתוך הטקסטים שלנו. הרטמן קוראת לנו, ובעיקר להנהגה, לקחת אחריות, להציב מראה מול עצמנו, לשאול מהו הדבר הנכון לעשות, ולהפסיק לחיות בשקר כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

הרב שרון שלום הוא ד"ר לפילוסופיה, רב קהילת "קדושי ישראל" בקריית גת וראש הקתדרה ללימודי יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו