פתאום אני רואה בכל מקום עובדים זרים. במסעדות, במלונות, אפילו בסופרמרקט. מה קורה כאן? מתברר שמאז תחילת המלחמה נמנעת כניסתם של עובדים ערבים מיהודה ומשומרון, והממשלה החליטה להביא במקומם רבבות עובדים זרים. לא רק לסיעוד, לבניין ולחקלאות, שם הם עובדים כבר שנים רבות, אלא גם לענפים רבים אחרים.
הסכר נפרץ, והמעסיקים מתמוגגים. "יש אפס חוסרים כשהתאילנדיות עובדות", אמר אייל רביד, מנכ"ל רשת ויקטורי, בוועידת הקמעונאות השנתית, והוסיף: "הן עושות עבודה מושלמת. זה חלום". ורק קינן ממן, מנכ"ל קשת טעמים, העיר לחבריו: "בסוף נהיה דובאי, עם יותר עובדים זרים מתושבים".
פשוט מדהים עד כמה קצר הזיכרון שלנו. מדינת ישראל אכן ייבאה בעבר עובדים זרים בכמויות ענקיות, מתוך הנחה שהם יעשו את העבודה בזול – ואז יחזרו הביתה. וראה זה פלא: הם לא חזרו. לא כולם, לפחות. מתברר שגם פועלים הם בני אדם, ויש להם תוכניות משלהם. עובדים זרים ירדו למחתרת ועבדו בשחור, עובדות ילדו כאן ילדים או התחתנו עם ישראלים. פתאום מצאנו את עצמנו עם אוכלוסייה הולכת וגדלה של מהגרי עבודה זרים – בעיה דמוגרפית וחברתית גם יחד.
הכי מעניין
במשך שנים נאבקה הממשלה וניסתה להחזיר את העובדים הללו לארצם. הכנסת קבעה בחוק שכל עובד זר יפקיד חמישית משכרו החודשי בפיקדון מיוחד, שיוענק לו רק כאשר יחזור לארצו. כאשר בג"ץ ביטל ב-2020 את הסעיף הזה (עם דעת המיעוט הרגילה של השופט סולברג) – עלתה שוועת הימין הישראלי השמיימה. לפני שנתיים וחצי איימו שופטי בג"ץ לצמצם עוד יותר את הקנס המוטל על עובדים זרים שנותרו בארץ באופן לא חוקי (שוב היה סולברג בדעת מיעוט, כמנהג בג"ץ). הימין הגיב – בצדק – בזעם גדול. השר סמוטריץ' אמר: "בג"ץ חותר פעם אחר פעם תחת זהותה היהודית של המדינה", והשר לוין הצהיר: "אם למישהו היה ספק מדוע דרושה רפורמה עמוקה במערכת המשפט, הוא קיבל היום שוב את התשובה".
עוד כתבות בנושא
והנה, ממשלת הימין עצמה מזמינה לארץ בנדיבות רבבות עובדים זרים, בלי בג"ץ ובלי בצלם – כלומר, בלי התערבותם ולא בגלל דרישתם – ואין פוצה פה ומצפצף. מנכ"ל משרד הכלכלה מוטי גמיש אף הצהיר באחרונה שמשרדו "רואה חשיבות עליונה בהבאת עובדים זרים לענפי התעשייה, המסחר, השירותים והמסעדנות", וינסה להוריד עוד יותר את עלויות ההבאה וההעסקה שלהם, כדי שינהרו לארץ עוד ועוד עובדים כאלו.
איפה פה ההיגיון? אני מבין שאין תחליף לעובדים הזרים בטיפול בזקנינו. אני מבין גם שהמלחמה יצרה מצב חדש, ושצריך למצוא פתרון למחסור בעובדים פלסטינים. אבל אסור לייצר בעיה חברתית שתלווה אותנו חמישים שנה קדימה רק כדי לפתור בעיה עסקית נקודתית. אני מבין שקשה למצוא עובדים ישראליים שיסדרו את המוצרים על המדפים בסופר; אם כך, שיעלו לעובדים באופן משמעותי את המשכורת, ואז העובדים הישראלים יגיעו. ברורות לי ההשלכות: אם מגדילים מאוד את המשכורות לעובדי רשתות השיווק, ההעלאה הזו תתגלגל למחירים שאנחנו משלמים ברשתות הללו. זה מאוד לא רצוי, אבל אני מוכן לשלם בצער עוד כמה שקלים, ובלבד שלא אוריש לילדיי ולילדיהם בעיה חברתית עצומה, שפתרונה יהיה יקר הרבה יותר. כשאנחנו מייבאים לארץ רבבות עובדים זרים אנחנו מייצאים את הצרות שלנו לנכדינו; לא בטוח שהם יראו את המהלך הזה בעין יפה.
חשוב להדגיש שאין לי שום תלונה כלפי העובדים הזרים עצמם. רובם אנשים טובים וחרוצים, שאנחנו הזמנו לכאן כדי להרוויח את לחמם. זה לא הם, זה אנחנו. כל עוד בעיית העובדים הזרים הייתה באור הזרקורים – הפוליטיקאים שלנו עסקו בה במרץ. כל עוד אפשר היה לנצל אותה כדי לחבוט בבג"ץ – הם חבטו גם חבטו. אך ברגע שהזרקורים עברו למקום אחר – הפוליטיקאים החלו לנהוג גם בתחום הזה בהפקרות. אם לא נרסן את העבודה הזרה בישראל, כולנו נשלם את המחיר.