"בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היינו כתובת למאות משפחות שלא היה להן לאן לפנות", מספרת איילת גולדין, אחותו של סגן הדר גולדין, מנופלי צוק איתן, שגופתו נחטפה בידי חמאס לאחר שנהרג בקרב רפיח ב-1 באוגוסט 2014. "למדינה לקח זמן להתאפס על עצמה, ובמשך כמה ימים משפחות רבות באו והצטופפו איתנו תחת האוהל הבלתי נראה של החללים והנעדרים. היינו בית למאות אנשים מהדרום שנפגעו".
למשפחה היה ברור שיש לה משימה בימים הללו. "נכנסנו מתחת לאלונקה לא רק למען החטופים אלא למען המדינה כולה", אומרת גולדין. "בתי הגדולה הקימה מערך של מתנדבים, ההורים שלי יצרו חיבור של משפחות לעמותות של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, בת אחרת שלי הביאה את החבר שלה שישלח מתנדבים לבתים כדי לסייע להם". כשהוקם מטה החטופים, כעבור כמה ימים, העבירה אליו המשפחה כ-600 שמות של חללים וחטופים שכבר נצברו אצלה.
בעוד כשבועיים יצוינו 11 שנה לנפילתו וחטיפתו של הדר גולדין, בן 23 במותו. איילת, אחותו הגדולה, הייתה אז בת 35, נשואה ואם לשלושה. בקול חנוק מדמעות היא מספרת על הדר, שהיא הייתה לו מעין אמא מיום שנולד, ועל ילדיה, שהדוד האהוב נעלם להם מהנוף. "התאומים צור והדר היו דודיהם הצעירים, בגיל תיכון ובמכינה", היא אומרת. "אחרי שהתחתנתי עברנו לגולן, והבית שלנו היה מקום שהם נהנו להגיע אליו לחופשה או להתנדב בו בחקלאות. הם היו לוקחים איתם את האחיינים למעיינות ולסיורים, והילדים שלי הרוויחו דודים שידעו להשתולל ולהשתטות אבל גם הנחילו להם ערכים כמו חיבור למסורת ולימודי ציונות והיסטוריה. בהשפעת הדר, הבן שלי התגייס לסיירת גבעתי".
הכי מעניין
שמחה ולאה גולדין. | צילום: גדעון מרקוביץ'
במבצע עופרת יצוקה, נזכרת גולדין, שני התאומים פנו למורה שלהם בתיכון כפר בתיה, ואמרו לו שלא ייתכן שברעננה יושבים ולומדים, בעוד כל הדרום יושבים במקלטים. "הם שכנעו אותו ואת תלמידי הכיתה, וארגנו שבוע התנדבות בשדרות כדי לשמח את ילדי המקלטים", אומרת גולדין. "שאלתי את ההורים שלי איך הם נותנים להם לנסוע לדרום תחת טילים, וההורים שלי אמרו שאי אפשר לחנך את הילד שלך לערכים מסוימים כל חייו, וכשהוא מממש אותם להגיד לו 'עד כאן'.
"אחרי שחזרו הם רצו להמשיך בעשייה. הם יצרו קשר עם בעלי מאפיות בשדרות, וארגנו את כל החבר'ה שלהם מרעננה וכפר-סבא להזמין חלות ועוגות משדרות במקום לקנות בשכונה. במהלך החודש של הלחימה הגיעה משאית משדרות לצומת רעננה, והם היו אוספים ממנה את המאפים ומחלקים את ההזמנות. מנהיגות כזאת, בשקט, בלי המון מילים והצהרות. ילדים בכיתה י"א, עם רעיון פשוט ויצירתי, פרנסו מאפיות בשדרות בזמן מלחמה".
עצרת מחאה להשבת הנעדרים בירושלים, מאי 21'. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
4,004 ימים חלפו מאז נפילתו של אחיה. "לצד המאבק והשכול, ולצד כל האתגרים והמורכבות בין האבל האישי והמשפחתי לבין המאבק להחזרתו, יש המון חיוּת", היא מספרת על השכול. "כל השנים החיינו את הדר. הוא היה אמן, כתב וצייר הרבה, אבל בסוף גם היה אדם של עשייה. אני מגדלת ילדים לצד העניין הזה, מעין צוואה בלתי כתובה של הדר והערכים שהלך לאורם. היה ברור לי שאני חיה את הערך של משפחה מאושרת ושלמה, למרות הטרגדיות שעברו עליה, שמחנכת לציונות ושמחת חיים, ומנחילה אותו לילדים שלי. הם גדלו כשהדר חי בליבם ולצידם".
לאחר נפילתו חלמה איילת לקרוא לאחד מילדיה על שמו של הדר. "אנשים יכולים להרים גבה על הרצון לקרוא לילד על שם אדם שנהרג בנסיבות טרגיות, אבל מבחינתי הדר הוא אח שלי, ואני רואה רק את הטוב והאור שבו. השם שלו משמח אותי ומעלה בי חיוך. מבחינתי הדר הוא לא הסוף, הוא המהות, הבן אדם", היא אומרת. אבל לפני כשמונה שנים נולדו לה דווקא תאומים ושיבשו את התוכניות: "לא יכולתי לקרוא להם הדר א' והדר ב'", היא צוחקת, "אז חיפשנו שמות בעלי משמעות שתקושר להדר. לאחד התאומים קראנו נטע, כי הדר נטוע בליבנו, באדמת הארץ הזאת ובערכיה; והילד השני הוא יאיר - תפילה שהחיוך של הדר יאיר לנו את הדרך, כי השמחה והחיוך היו המאפיין שלו.
"זה מתבטא גם בתמונות, קשה למצוא תמונות שלו שהוא לא מחייך בהן. החיוך שלו היה מבפנים החוצה. היום אנחנו נוהגים לקרוא לזה 'ראיית הטוב', יכולת ייחודית לראות את האחר, להיות ער לצרכים שלו ולהאיר בו את הפן החיובי".