לפני כמה ימים נכחתי בהרצאה על מלאכת התרגום. המרצה דיבר על כך שהתכונה החשובה ביותר של מתרגם טוב היא אמפתיה. לפני מציאת המשמעות המדוייקת למילים, מי שמתרגם משפה לשפה צריך להיות מסוגל לקשב אמיתי לשפה האחרת, להערכה בסיסית אליה, להבנת ההקשר הכולל והלך המחשבה של דובריה, לכבוד לתרבותה. מלאכת התרגום נמשלה להעברת נוזל מכלי קיבול אחד לכלי קיבול אחר שונה בצורתו כשבכף המעבירה יש חור.
עוד כתבות בנושא
פרופ' גידי ספיר, מרצה למשפט חוקתי, יכול היה להיות מתרגם מצוין בין השפות שנבללו להן לגמרי מאז ההפיכה המשטרית, לו היה רוצה. הוא יכול היה להיות גשר על פני מים סוערים בין שתי גדות המתרחקות זו מזו, ו' חיבור או מקף בין היהודית לדמוקרטית. לו היה רוצה. הוא הרי מדבר באופן שוטף את כל השפות והניבים הרלבנטיים - "משפטית", ו"חוקתית", ו"אקדמית", ו"ציונית -דתית". אבל את כל העושר הזה הוא בחר שלא לנצל לחיבור, ובמקום להיות מתרגם הוא בחר להיות מתדלק. לשפוך עוד דלק על המדורה של הדיאלוג הקונסטיטוציוני בין הרשויות שגם ככה בוערת גבוהה ומאכלת, להטיל דופי של מקצועיות במרבית שופטי בימ"ש העליון, בקולגות אקדמיות ובארגוני חברה אזרחית הנאבקים על שימור הזכויות להיות עם חופשי בארצנו . מתרגם נטול אמפטיה. החמצה גמורה.
לפי התזה של פרופ' ספיר יש שלושה סוגים של שופטים בביהמ"ש העליון: או כאלו שאין להם מושג במשפט חוקתי, או כאלו שיש להם מושג במשפט חוקתי אבל הם "פוליטיקאים" ולכן הם פוסקים כפי שהם פוסקים. וכמובן יש את השופטים עימם הוא מסכים. האופציות שהוא משרטט ברמה הרעיונית של שופטי ביהמ"ש העליון שעל דעתם הוא חולק הן או של בורים או של רשעים. אלו האפשרויות בתפריט שהוא מציע ובילתן אין. האפשרות שיש משפטנים מעולים, שפשוט חושבים אחרת ממנו בתום לב ודווקא עמדתם הפרשנית היא שנטועה ומבוססת בפסיקה מסורתית של עשרות שנים, היא שהולכת בתלם של מסורת שיפוטית ליברלית, לא קיימת מבחינתו. ונכון שלחלק מהשופטים הללו אולי אין כיפה על הראש, אבל זה לא הופך אותם ל"פוליטיקאים" או לבורים במשפט חוקתי. זה עצוב שפרופ' למשפט חוקתי חושב ככה, בצבעי שחור לבן בתחום מקצועי שמשווע לראייה מורכבת של כל צבעי הקשת. זה עצוב שבעתיים שזו תמונת המציאות שהוא משרטט עבור ציבור שלם, שחי "מהתרגום" של פרופ' ספיר למציאות, תרגום שאיננו נאמן למקור, שמתווסף לאיבה עד כדי עלילות דם שממילא יש מי שטורחים לטפח כלפי מערכת המשפט.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
פרופ' ספיר יוצא חוצץ נגד פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין ביטול החוק לצמצום עילת הסבירות, שקבעה שלבית המשפט יש סמכות, במקרים חריגים וקיצוניים, לבקר ואף לבטל חוק יסוד אם הוא פוגע פגיעה קשה בגרעין הזהות של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ההתפלגות בשאלת הסמכות העקרונית הנתונה לבית המשפט לביטול חוק יסוד בתנאים הללו התקבלה ברוב מוחץ של 12:3, (אולי אפילו 13 מול דעה חולקת של 2 שופטים, תלוי איך מנתחים את פסק דינו של השופט אלרון). בשאלת הפעלת הסמכות על החוק הספציפי שנדון הוחלט בדעת רוב של 8:7 לבטל את התיקון לחוק יסוד: השפיטה שצמצם את עילת הסבירות.
לגיטימי שפרופ' ספיר יצדד בעמדת השופטים שסברו שאין סמכות לביטול חוק יסוד. לא לגיטימי בעליל להכתים את 12 השופטים שסברו שיש סמכות כזו כבורים או כפוליטיקאים. הם פשוט חשבו אחרת ממנו. זה כל חטאם. זה לא מוריד מהמשפטנות שלהם, מהמקצוענות שלהם, משפיטתם ביושרה ותוך נאמנות לחוק ולפסיקה.
פרופ' ספיר ממקד את הזכוכית המגדלת שלו רק בשופטים ובפסקי הדין "חסרי התקדים" שהם נותנים. אולי ישר יותר להרים את הראש מהמסקנה שאיתה באים מהבית, ולספר לקוראים שהטריגר לפסיקות אלו של השופטים הוא החלטות לא חוקיות של השלטון ושימוש מבזה ואינסטרומנטלי בכל דבר שמשרת צורך פוליטי רגעי, לרבות חוקי יסוד. פעם ראשונה שבית המשפט פסל חוק יסוד, אבל מתי היה שימוש כזה בחוקי יסוד כדי לפגוע בזכויות? אם מה שמבשל השלטון הוא תערובת רעילה ולא כשירה למאכל בני אדם, והשופטים קובעים "מדובר בפיגול", למי צריך לבוא בטענות - לטבח הזדוני או למי שמונע מבעדו את הפצת התבשיל המקולקל? אולי נכון לא לדבר בנוסטלגיה רק על "השופטים מפעם" אלא גם על "הפוליטיקאים מפעם" שהיו אחרים לגמרי ועשייתם לא התמצתה בתדלוק המדורה שבין הרשויות כעשייה בלעדית? איך אפשר להתעלם מההקשר המלא?
ואם כבר צוללים בחדווה לאוקיינוס החוקתי, האם פרופ' ספיר עצמו יכשיר כל שרץ שמעטרים את ראשו בעטרת מלכות שכותרתה "חוק יסוד", כמו טבעת של גזר על ראש של חזיר? האם לדידו אפשר לעקור את ליבה הפועם של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לקרוא לכריתת האיבר הזו שמשנה את מהותה של המדינה מיסודה "חוק יסוד" ולזרום עם זה?
לו היה פרופ' ספיר שופט בביהמ"ש העליון, מעניין איך הוא היה פוסק אם מחר היו מחוקקים חוק יסוד: ביטול יהדותה של המדינה, או אם היו מבטלים את חוק השבות, אם היו קובעים שירושלים איננה עוד בירת ישראל, שאין יותר זכות הצבעה לנשים או אם היו קובעים בחוק יסוד שאסור ליהודים להסתובב עם כיפה. האם לשיטתו מספיק שיקבעו את כל אחת מהקביעות הללו בחוק יסוד והדבר יקנה להן חסינות מפני ביקורת שיפוטית? אם תשובתו היא שלילית לאיזו מהדוגמאות, אז גם הוא כנראה מכיר בכך שיש ליבה חוקתית שלא ניתנת לשינוי, גם לא בחוק יסוד, ושבה לא ניתן לפגוע ואותה לא ניתן לשנות כי בלעדיה ישראל חדלה להיות ישראל. ואז הוויכוח כבר יורד מדרגה: לא על עצם קיומה של ליבה כזו ועל עצם האפשרות להתגונן מפני שינוי כזה בליבה, גם אם הוא נעשה בחוק יסוד אלא מה נכלל באותה ליבה. זו סוגיה שלגיטימי להתווכח עליה אפילו בלהט אבל לא לגיטימי להשמיץ או לזלזל באלו שפשוט משרטטים את אותה ליבה חוקתית באופן שונה מהשרטוט של פרופ' ספיר.
אולי במקום למחזר עלילות שווא נגד השופטים, שרק מבצעים את תפקידם ושופטים ללא מורא וללא משוא פנים, אולי נכון יותר לבוא בטענות לפוליטיקאים שנמנעים מאז קום המדינה מלכונן חוקה מלאה ושלמה עם איזונים ובלמים פנימיים בתוכה? ככל שאין כזו חוקה ואנו חיים במציאות חוקתית קטועה וחסרה, מה לנו כי נלין על בית המשפט שעושה שימוש בעקרונות פרשניים ומבצע את תפקידו - לפרש ולשפוט בצדק וביושר?
מרסל פרוסט אמר ש"שירה היא מה שהולך לאיבוד בתרגום". במה שהלך לאיבוד ב"תרגום" של פרופ' ספיר למציאות החוקתית, אני אישית לא שמעתי שום שירה.