"המשפט החוקתי לא מעניין את שופטי בג"ץ, נשארנו רק עם פוליטיקה"

החגיגיות הנעימה המאפיינת ראיונות עם מחברים לרגל צאת ספרם החדש לא נוכחת כמעט בפגישתי עם פרופ' גידי ספיר. במקום זאת אני פוגש אדם שמשדר בעיקר דאגה ותסכול. ספיר, שאת הקריירה האקדמית הפורייה והארוכה שלו הקדיש לחקר המשפט החוקתי הישראלי לא מסתיר את האכזבה ממה שקרה למושא מחקרו. "יש טענה שנדמה לי שזכות היוצרים עליה שמורה ליותם זמרי: 'אין דבר כזה משפט חוקתי, הכול פוליטיקה'. למרבה הצער, על פי המצב העובדתי כיום בישראל, זו טענה נכונה. הדור הנוכחי של שופטי בית המשפט העליון - ואני מדגיש שאני מדבר על הדור הזה, בניגוד לדור של אהרן ברק - לא מכבד את דוקטרינת המשפט החוקתי. חלק מהשופטים לא שולטים בדוקטרינה, ואצל אחרים אתה יכול להתרשם שהדוקטרינה לא ממש מעניינת אותם. במובן הזה, באמת נשארנו עם פוליטיקה פר־אקסלנס. מה שניסיתי לעשות בספר הזה הוא להגיד שלא מדובר בגזרת גורל. משפט חוקתי לא אמור להיות כזה".

"אתה רוצה להתנגד, אפילו בתוקף, למה שאנחנו מאמינים בו? בסדר. אבל לעשות לנו דה־לגיטימציה מוחלטת - מאיפה זה בא? וזה ממשיך גם לפעולה בדרכים אלימות כדי לסכל את היכולת של גוף מהצד השני להציג עמדה מסודרת. אם יש משהו שמסכן את הדמוקרטיה – זה זה"

זה באמת היה שונה בעבר? שופטים עירבו פחות את הפוליטיקה בפסקי הדין שלהם? ואולי זה היה סתם סיפור שסיפרו לנו, ובתמימותנו האמנו?

"צריך לדייק. בתחום של משפט חוקתי, שיקול דעת שיפוטי רחב יותר מאשר בתחומי המשפט האחרים. הוא פיצ'ר, לא באג. אכן, יכול להיות שתתנגד לרעיון של חוקה שבית המשפט פוסל לפיה חוקים, ובספר הזה אנחנו לא נכנסים לשאלה הזאת. אבל כל עוד אתה הולך בתוך המסלול הזה, יש למשפט החוקתי דוקטרינה, בניגוד לטענה שציטטתי קודם. הדוקטרינה נותנת מקום נרחב לשיקול דעת של בית המשפט, אבל זה לא מבטל את הדוקטרינה, והיא כן עושה עבודה. אתה יכול לראות את כל פסקי הדין שבהם בית המשפט ביטל חוקים על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו או חוק יסוד חופש העיסוק. בפסקי הדין הללו היה ברור באיזו דרך סלולה בית המשפט צועד, גם אם בסופה היה שמור לו שיקול דעת רחב. בפסק הדין בעניין הסבירות כל זה נזרק לפח (בית המשפט פסל תיקון לחוק יסוד השפיטה, שבו הגבילה הכנסת את יכולתם של השופטים להשתמש ב"עילת הסבירות" כדי לבקר החלטות של ראש הממשלה והשרים – ש"פ). השופט עמית אף כתב שם בפירוש כי אין משמעות לשאלה מה מקור הסמכות של בית המשפט העליון לפסול חוקי יסוד, 'באשר כל הדרכים מובילות לאותה נקודה', כלשונו.

"לכן, אם נחזור לטענה של יותם זמרי - שאני לא מכיר אותו, אבל נהנה לקרוא ולשמוע אותו - אני חושב שהאמירה הזו צודקת וטועה. היא צודקת במובן שנכון להיום, בית המשפט או לפחות חלק מהשופטים הסירו מעליהם לחלוטין את כל המגבלות הדוקטרינריות. זה לא שהם המציאו דוקטרינות חדשות, הם פשוט ויתרו על הרעיון של דוקטרינה, ואפשר לתת דוגמאות רבות לעניין הזה. הטענה שגויה במובן הזה שהמשפט החוקתי כפי שהיה קיים בישראל, היה בהחלט ענף משפטי, גם אם שונה מאחרים. ישראל היא דוגמת קצה למרחב שיקול דעת גדול מאוד של בית המשפט, אבל אפילו אצלנו, וקל וחומר במדינות אחרות, היה מקום משמעותי לדוקטרינה. ודווקא משום כך, כואב הלב כשאני רואה מה בית המשפט העליון הנוכחי עושה למשפט החוקתי הישראלי".

בספרו החדש "המהפכה החוקתית המתגלגלת", סוקר ספיר ציוני דרך מרכזיים בהתפתחות המשפט החוקתי הישראלי, מימיה הראשונים של המדינה ועד "פסק דין הסבירות" מינואר 24', שבו בית המשפט העליון פסל לראשונה תיקון לחוק יסוד. לכאורה מדובר בעוד חיבור אקדמי, אלא שכבר בעמודי הפתיחה מתברר שיש מאחוריו הרבה יותר. כמה מפרקי הספר הם מאמרים שעומדים בפני עצמם, פרי עטם של מחברים־אורחים שספיר הזמין להיות שותפים איתו בכתיבת הספר, ורשימת השמות אינה מקרית. תמצאו שם למשל את שמעון נטף, מתנאל בראלי, אהרן גרבר וגיל ברינגר - כולם חוקרים שנמצאים במהלך כתיבת הדוקטורט או שזכו לתואר דוקטור לא מכבר, וכולם מייצגים תפיסה שמרנית וקו לעומתי כלפי בית המשפט העליון.

"בשנת 99', כשחזרתי לארץ אחרי דוקטורט בשיקגו, אנשים כאן לא ידעו לדבר חוקתית", מתאר ספיר. "הם הרגישו שקורה משהו לא בסדר, שנעשה בחוקי היסוד שימוש שלא אליו התכוונו מי שחוקקו אותם. היו דיבורים על עשיית הכנסת למרמס או גנבת דעת של המחוקקים, אבל לא שמעת כמעט שום ביקורת שהתנסחה בשפה של המשפט החוקתי. גם לא היו כמעט אנשים שמתחו ביקורת על המגמה שהוביל בית המשפט העליון בראשות אהרן ברק. הייתה פרופ' רות גביזון, שהייתה לי הזכות להיות מתרגל אצלה, אבל היא כבר קצת עייפה מזה. לא היו פחד או רתיעה, אבל הייתה תחושה שהמשחק הסתיים, העמדה שלה הפסידה וצריך להמשיך הלאה. זכות הראשונים בנושא הביקורת על המהפכה החוקתית שמורה לה, אני לא רוצה לקשור לעצמי כתרים שלא מגיעים לי, אבל במשך תקופה לא מבוטלת הייתי חשוף בצריח, היחיד ששיחק את המשחק בתוך המערכת והיה מסוגל להבהיר את הכשלים וגם להציע אלטרנטיבות. לאורך כל התקופה הקפדתי לשחק בתוך המגרש הדוקטרינרי, ולהתייחס לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.

"עם השנים המסרים חלחלו, הציבור הבין את הבעיה ואנשים התחילו לדבר חוקתית. אבל באופן טבעי, אנשי הציבור או העיתונאים שמדברים - רובם הגדול לא משפטנים, ואם הם משפטנים, הם לא מתמחים במשפט חוקתי. הם יודעים להציג את הדברים 'מלמעלה', ובתחום הזה אני חושב שיש היום דוברים מצוינים, אבל עדיין יש מחסור בשחקנים שמסוגלים להיות על המגרש הדוקטרינרי, להכניס ידיים לשפיר ולשליה של המשפט החוקתי. למרבה השמחה, היום כבר מתגבשת קבוצה של חוקרים צעירים מוכשרים מאוד - לחלקם הייתה לי הזכות לשמש מורה או רבע מנטור – והם עושים זאת. וזה חלק מהסיפור של הספר, מכיוון שקיבלתי כאן החלטה אסטרטגית. מתוך הכותבים האורחים יש ארבעה חבר'ה צעירים שעושים עבודה מדהימה, והבקשה שלי מהם לכתוב כמה פרקים לא נבעה מעצלות, אלא נעשתה בכוונת מכוון".

לדברי ספיר, אתגרים לא פשוטים ניצבים בפני חוקרים צעירים שאינם מתיישרים עם הקו השולט במערכת המשפט ובאקדמיה, ומבקשים להציף את הקשיים והכשלים. "המחשבה שלי הייתה שנגבש קבוצה, נתגבש וככה נעזור זה לזה. המציאות העגומה היא שקבוצת תמיכה כזאת נדרשת מאוד. כי קשה. מי שלא מתיישר עם התפיסות של 'פורום המרצים והמרצות למשפטים למען הדמוקרטיה' - ש־90 אחוז מהחברים בו לא מסוגלים לפתור בחינה במשפט חוקתי, אבל זה לא מפריע להם לחתום על עצומות ולהביע עמדות נחרצות - נפגע. מנסים לסכל אותך, מנסים לסכל את הכתיבה שלך. לכן זה היה לי חשוב כל כך. ממש כמו שהאמנתי בחשיבות תוכנית הדוקטורנטים של 'קהלת', שהייתה לי הזכות ליזום, להקים ולהוביל אותה במשך כמה שנים, עד שהיא נסגרה בעקבות סגירת ברז התרומות לפורום".

מסע איומים על איש העסקים שמימן באופן בלעדי כמעט את פורום קהלת הוא שהביא לפגיעה בפעילות, שמרתיחה את ספיר במיוחד. הוא רואה בה חציית קו אדום וניסיון להכריע את הוויכוח הדמוקרטי הלגיטימי באמצעים אלימים. "אני חושב שהימין צריך להית המבוגר האחראי בוויכוח הפוליטי, ובאופן כללי תמיד נכון להיות מהנעלבים ואינם עולבים, אבל יש דברים שהם פשוט בלתי נסבלים. אתה רוצה להתנגד, אפילו בתוקף, למה שאנחנו מאמינים בו? בסדר. אבל לעשות לנו דה־לגיטימציה מוחלטת - מאיפה זה בא? וזה לא נעצר בדה־לגיטימציה, אלא ממשיך גם לפעולה בדרכים אלימות כדי לסכל את היכולת של גוף מהצד השני להציג עמדה מסודרת. מה זה? אם יש משהו שמסכן את הדמוקרטיה הישראלית – זה זה".

"משמעות הפסיקה בנושא עילת הסבירות היא שיש לנו 'חוקה חיה' בדמות שופטי העליון, שמחזיקים בזכות המילה האחרונה על כל דבר במדינה. זה לא עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה. אפילו לפי ההגדרות המתוחכמות יותר של דמוקרטיה, מה נשאר פה?"

לא לפספס את הנס

הימים האחרונים הביאו לנקודת רתיחה את הדיון בשאלה אם תמיד יש לציית לפסיקות בית המשפט העליון, יהיו אשר יהיו. לפי כשבוע הודיעו שר המשפטים יריב לוין ושר התקשורת שלמה קרעי כי לא יכירו "בכל החלטה, אישור, מינוי או פעולה שתבצע מועצת הרשות השנייה, כל עוד אינה עומדת בתנאי הסף המפורשים שנקבעו בחוק". להודעתם קדמה החלטה של בית המשפט העליון, שהכשירה את פעולתה של המועצה אף שמספר חבריה המכהנים ירד מתחת לרף המזערי הקבוע בחוק – וזאת בניגוד לעמדת הממשלה, שמבקשת למנות חברים חדשים. "הממשלה קבעה כי שלטון החוק מחייב את כל רשויות השלטון ובכלל זה את בית המשפט. פסיקה הסותרת באופן חזיתי את לשונו הברורה של החוק אינה יכולה להקנות סמכות שלא קיימת בחוק, ולכן הממשלה לא תכיר בפעולות שייעשו מכוחה", נאמר בהודעתם של השרים.

איך צריך להתייחס לפסיקות מופרכות־לכאורה, אני שואל את פרופ' ספיר - האם פשוט לא לציית, או שמא מוראה של מלכות והצורך לשמור על סדר מחייבים להישמע גם להן? "אני בקבוצה השנייה", אומר ספיר, "ולא רק משום ש'אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו'. אני ציוני־דתי, לא משנה אם אני קוקניק או שאני הולך בדרכו של הרב סולוביצ'יק או באיזו גרסה ציונית־דתית אחרת, ואני חושב שמה שאנחנו רואים מול העיניים שלנו זה נס. אני גם קצת יותר סולוביצ'יק, כי אני חושב שזו שעת כושר. הקדוש ברוך הוא עשה לנו וממשיך לעשות לנו שרשרת של ניסים, אבל הניסים האלו מטילים עלינו חובה. יש לנו אחריות כבדה למפעל הציוני, ואנחנו יכולים גם להפסיד, אנחנו יכולים גם לפספס. יש לזה השפעה גם על הבחירות שאני עשיתי בחיים שלי. לא אגיד שאני בכל בוקר שואל את עצמי מה אני יכול לעשות בשביל עם ישראל ומדינת ישראל, אבל זה בהחלט אחד מהדברים שמניעים אותי, מתוך התפיסה העמוקה הזאת של ניסים גדולים וגלויים שנעשו לנו. אם כך אנחנו מבינים את הדברים, בכל סוגיה שעומדת על הפרק אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם זה מקדם אותנו, או לחלופין מעמיד את המפעל בסכנה. לא רק כי אני רוצה לשמור על המדינה מתפקדת, אלא כי אני רוצה לשמור על ההזדמנות המדהימה הזאת שהקדוש ברוך הוא נתן לנו".

ספיר מדגיש שהוא לא מזלזל במחיר הכבד שעשוי להתלוות לציות לכל פסיקה. "מעורבות בג"ץ בסוגיית גיוס החרדים היא דוגמה טובה. אני בכוונה לא בורח לדוגמאות הקלות, אלא לוקח את הנושא הזה, שבו העמדה המוסרית וההלכתית שלי ברורה מאוד. השנתיים וחצי האחרונות חידדו אותה, אבל ההתנגדות שלי להשתמטות החרדית הייתה נכונה גם קודם. מצד שני, ברור לי לחלוטין שחוסר היציבות השלטונית שמאפיין אותנו בעשור האחרון וגם לפני כן הוא פועל יוצא מכך שבית המשפט מתנהל בנושא הזה כמו פיל בחנות חרסינה, וגורם לנו נזקים נוראיים. שוב, אני בכוונה מביא דווקא את העניין הזה, ולא סוגיות ביטחוניות כמו הוראות פתיחה באש ונהלים וכדומה, שגם שם שילמנו מחירים. אני מדבר על עניין גיוס החרדים משום שאפילו שם, המערכת הפוליטית לא יכולה לספק את מה שבית המשפט דורש, ובית המשפט לא מוכן לאשר את מה שהמערכת הפוליטית יכולה לספק, והוא מכניס אותנו ללימבו מטורף. לדעתי הוא גורם נזק, אבל אם נגיע לאי ציות, אנחנו עלולים להחריב את המפעל הציוני".

מאותה הסיבה, ספיר מזועזע כל כך מהרעיון שקידם לאחרונה פרופ' משה כהן־אליה, לפנות לממשל האמריקני בבקשה שיטיל סנקציות על בכירים במערכת המשפט הישראלית, ובראשם נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. "פרופ' כהן־אליה אף פעם לא נמנה על מבקרי המערכת, הוא 'חזר בתשובה' רק לפני כמה שנים. בשיחה בינינו שאלתי אותו איפה היה במשך כל השנים כשאני נאבקתי כמעט לבד, והתשובה שלו הייתה משהו בסגנון 'פחדתי'. לכן קצת מצחיק אותי שהוא תוקף היום את מי שהוא מגדיר 'לפלפים' ו'פחדנים'. הלו? סליחה? במשך שנים היית לדבריך סופר־פחדן, אז תירגע. האמירה 'אני בא מהשמאל ולכן אני מכיר את כללי המשחק' היא מגוחכת. גם אני לא נולדתי אתמול, ואם אני מחליט לא לנקוט צעדים כאלו זה לא כי אני תמים, אלא כי אני מבין מה המחיר של הליכה אל הפריץ. לא צריך להרחיק עד לדוגמאות מההיסטוריה היהודית כדי להבין את תוצאות ההישענות על משענת קנה רצוץ, די בשכל ישר. אתה לא יכול מצד אחד להגיד שההתערבות של מדינות זרות במה שמתרחש כאן היא לא לגיטימית, להתנגד לפעילות של ארגוני מגזר שלישי שהם מעין פרוקסי של מדינות אחרות, ואז לקרוא לטראמפ להטיל סנקציות על ישראלים. תגיד לי, אתה התחרפנת?"

​מי שיקרא את הספר כולו - ובפרט את הפרק האחרון, שכתב אהרן גרבר - לא יוכל שלא לשאול את עצמו אם מדינת ישראל שאחרי פסק דין הסבירות היא עדיין דמוקרטיה.

"זה נכון. בית המשפט הרי אומר בפסק הדין הזה שיש ממבו־ג'מבו כלשהו - ולא משנה איך תקרא לו: עקרונות יסוד, מגילת העצמאות או מה שזה לא יהיה - שעומד מעל לכל הדברים האחרים. כלומר, זה כבר אפילו לא טקסט של חוקה, אלא משהו אמורפי שפשוט גובר על כל דבר אחר. אני חושב שמהרגע הזה חדלנו להיות דמוקרטיה. הרי מה התשובה שחסידי בית המשפט העליון נותנים לכל ביקורת? 'אם זה לא מוצא חן בעיניכם, אתם יכולים ללכת על חקיקת חוקה מלאה'. אבל אם אתם אומרים עכשיו שיש משהו מעל החוקה, והמשהו הזה אבסטרקטי לחלוטין, בלתי ניתן לשינוי, ובית המשפט יכול למלא אותו בכל תוכן שירצה ומכוחו לפסול כל הסדר חוקתי - איזו משמעות יש לתשובה הזאת?

"צלצלתי ליריב לוין וסיפרתי לו על המהלך שגיבשתי בנושא בחירת השופטים. אמרתי לו: 'אתה מוציא את לשכת עורכי הדין ואת שופטי בית המשפט העליון המכהנים, המערכת הפוליטית מקבלת את מרב המשקל'. אבל הוא סירב. כשהרפורמה כבר שכבה בלי דופק ובלי נשימה, הוא יצא עם הצעה כמו שלי"

"קח את עמדתו של השופט אלכס שטיין בפסק דין הסבירות. חשוב לי להדגיש שאני מכבד את השופט שטיין. בעיניי הוא איש מבריק, הגון, ציוני גדול, הכול נכון. אבל מה שהוא אומר פשוט מופרך. לפי עמדתו לא ניתן לכלול בחוקה או בחוק שום דבר שסותר כביכול את מגילת העצמאות – אף שהיא כוללת לכל היותר אוסף של היגדים כלליים מאוד. המשמעות של דבריו היא שיש לנו בעצם 'חוקה חיה' בדמות שופטי בית המשפט העליון, והם מחזיקים את זכות המילה האחרונה על כל דבר ועניין במדינת ישראל. למיטב הבנתי זה לא עולה בקנה אחד עם ההגדרה הבסיסית של דמוקרטיה, גם אם אתה אומר שדמוקרטיה היא לא סתם הכרעת הרוב, ואתה מוסיף לה עוד רבדים. אפילו לפי ההגדרות המתוחכמות יותר של דמוקרטיה, מה נשאר פה? איזו דמוקרטיה יש כאן?"

אז למה בעצם לשמור על ריסון, אם הדמוקרטיה הישראלית מתחסלת לנגד עינינו?

"גם בגלל מה שאמרתי לך, וגם משום שברמה הרעיונית, התיאורטית, חדלנו אומנם להיות דמוקרטיה, אבל להגיד שאנחנו לא מתנהלים כמדינה דמוקרטית בשוטף, ביומיום - זו כבר הפרזה שאין לה בסיס. אז זה לא רק משום שהעלות של האלטרנטיבה תהיה בלתי נסבלת, ושזו הרפתקה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לצאת אליה. לא נכון לשבור את הכלים, כי אנחנו לא במצב הקיצון של 'ייתנו הוראה להרוג את כל הג'ינג'ים'. לא קורה כאן משהו בלתי אפשרי מבחינה מוסרית, וגם אין נטרול מוחלט של היכולת להתנהל באופן דמוקרטי. אבל זו שערורייה. הספר שלי לא עוסק בפתרונות, אבל במקומות אחרים הצעתי לוותר לחלוטין על האפשרות של ביקורת שיפוטית על חקיקה. אם לא מקבלים את ההצעה הזאת, אין מנוס מפוליטיזציה של בחירת השופטים".

היועץ צריך גם לייעץ

לא רק פסק הדין בנושא הסבירות הוא שערורייה, מדגיש פרופ' ספיר. ממש לא. "סיכול פיטורי היועצת המשפטית לממשלה, למשל, הוא מגה־שערורייה".

מכל מקרי ההתערבות של בג"ץ במינויים ופיטורין, דווקא זה חמור כל כך בעיניך?

"תראה, משום מה היועצת המשפטית הזמינה אותי כמה פעמים להתייעצויות. ברמה האישית השיחה הייתה תמיד נעימה מאוד. האמת היא שלא כל כך הבנתי למה היא מזמינה אותי, כי בסוף היא עשתה בדיוק ההפך ממה שיעצתי לה, אבל נראה שהיא באמת מקשיבה. אבל לפי התרשמותי, משפט חוקתי הוא לא התחום הבולט שלה, בלשון המעטה. העוזר המסוים שישב לידה מבין אומנם יותר, אבל יועץ משפטי לממשלה אמור להיות מסוגל להציג עמדה מקצועית ורצינית, וחוסר שליטה בתחום כזה הופך אותה ללא רלוונטית. היה לי ברור שמבחינה מקצועית, אין לה אפשרות לתרום לדיון בתחום החוקתי. אבל זה לא לב העניין. העיקר לדעתי הוא - וכך גם אמרתי לה בפגישתנו האחרונה - שהיא זו שצריכה להניח את המפתחות. היא שאלה אותי למה. עניתי לה שגם אם נקבל את התפיסה שרואה ביועץ המשפטי לממשלה 'שומר סף' וכיוצא בזה, ברור לחלוטין שבנוסף לכל הדברים האחרים, הוא גם היועץ המשפטי לממשלה. אם קיים אי אמון מוחלט מצד הממשלה ביועץ המשפטי לממשלה - לא מחלוקת בעניין כזה או אחר, אלא היעדר מוחלט של אמון - זה הרגע שבו את צריכה ללכת. הממשלה לא רוצה לשמוע מה יש לך להגיד, לא מאמינה למילה אחת שיוצאת לך מהפה, וכרגע זה לא חשוב אם הממשלה צודקת או שאת צודקת. מציאות שבה את יועצת לממשלה, והממשלה לא מוכנה ולא מעוניינת לשמוע אותך, זה דבר שלא יכול להיות.

"לשופט נעם סולברג נעשה עוול מצד חוגים רחבים בימין, והביקורת שמוטחת בו אינה הוגנת. אומרים 'הוא התקרנף פה והתקרנף שם'. זה, במחילה, קשקוש. הוא שופט סופר־מקצועי, סופר־רציני וסופר־הגון. האם אני מסכים עם כל פסק דין שיוצא מתחת ידו? לא. אבל האם סולברג מציג אלטרנטיבה רעיונית לקו השולט בבית המשפט העליון? חד־משמעית כן"

"היא טענה שהיא כמעט לא אמרה לממשלה 'לא', ושהרבה פעמים היא אמרה לממשלה 'כן' ועזרה לה ליישם מדיניות. גם העוזר שישב לצידה ניסה לתת לי רשימה. אמרתי לה - אני לא נכנס איתך כרגע לספירה, אבל מה שאת אומרת לא תואם את המציאות. המציאות בלתי נסבלת".

ויש עוד סיבה טובה שאמורה לשיטתו לגרום ליועמ"שית להתפטר: "יועץ משפטי לממשלה שפעם אחר פעם מציג עמדות שאין להן אפילו התחלה, והעמדה שלו נדחית בידי שופטי בית המשפט העליון, כלומר הוא נכשל שוב ושוב בתפקידו - לא יכול להמשיך לכהן. אני מבין שהיום אנחנו נמצאים בקרב, ונושא הייעוץ המשפטי הפך אצל חלק מהציבור ל'שעת השמד' שבה גם על 'ערקתא דמסאנא', על צבע השרוך של הנעל, אתה מוכן להיהרג. ובכל זאת צריך להיות ברור לכל אדם אחראי שמציאות כזאת לא יכולה להימשך. המשך הכהונה של היועמ"שית גורם לחורבן מוסד הייעוץ המשפטי".

לא קשה להבחין בקרבה הרעיונית שלו לרפורמה המשפטית שיזם שר המשפטים יריב לוין, ואולי דווקא משום כך גדולה כל כך אכזבתו של ספיר. בנושא של בחירת השופטים, הוא אומר, היה אפשר לגבש הסכמה רחבה סביב מתווה שאינו שונה מאוד מזה שחוקק לבסוף. ספיר עצמו אף פעל להשיג הסכמה כזאת, אך כאשר הזדמנה שעת הכושר - לוין סירב לתת את ברכתו למהלך. התוצאה היא שהחקיקה נעשתה בסופו של דבר ללא הסכמה רחבה, וכעת היא נתונה בסכנה.

לדברי ספיר, אנשי אקדמיה ואישי ציבור בכירים ממחנה השמאל תמכו במהלך שיזם. "אחרי שארגנתי את הקבוצה, הייתי צריך 'להביא את הכלה'. הרמתי טלפון ליריב וסיפרתי לו על המהלך. הוא ענה מיד: 'אני לא הולך על זה'. אמרתי לו: 'יריב, תראה מה אני מציע לך פה, אילו הישגים. אתה מוציא את לשכת עורכי הדין, אתה מוציא את שופטי בית המשפט העליון המכהנים, אתה מייצר מנגנון שבו המערכת הפוליטית מקבלת את מרב המשקל'. אבל הוא התעקש שהוא לא מוכן ללכת על זה. זמן לא רב אחר כך, כשהרפורמה כבר שכבה בלי דופק ובלי נשימה, הוא יצא עם הצעה שהייתה ב־95 אחוז כמו שלי. לא יכולתי להתאפק, הרמתי אליו טלפון ואמרתי: 'לפני שלושה חודשים זה היה אפשרי, ואתה אמרת לא. תסביר לי מה השתנה'. הוא ענה לי תשובה שלא הבנתי".

למי יש יותר כבוד

ספיר (60), נשוי לשרית ואב לחמישה, מתגורר ביישוב אלון־שבות בגוש עציון. הוא למד בישיבת הר עציון, את התואר הראשון במשפטים השלים באוניברסיטת בר־אילן, ואת התואר השני והדוקטורט עשה באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. כבר קרוב לשלושים שנה הוא אחד הקולות הבולטים בקרב מבקרי בית המשפט העליון בישראל, אבל חשוב לו למתוח גבול ברור בין ביקורת מקצועית להתנכלות אישית. כשאני מזכיר את המתקפה על ביתו של השופט נעם סולברג, שכנו ליישוב, נדמה שהאירוע כואב לו באופן אישי. "אני מכיר את השופט סולברג כבר הרבה שנים. מה שעשו לו ולמשפחתו היה ממש נורא. אבל בזה אני לא אומר שום דבר חדש. כן חשוב לי להגיד שלדעתי נעשה לו עוול גם מצד חוגים רחבים יותר בימין, והביקורת שמוטחת בו חדשים לבקרים אינה הוגנת.

"דבר ראשון שצריך להגיד הוא ששופט, אין עליו אלא מרות השפיטה ומרות הדין כפי שהוא מבין אותו. אם מישהו חושב שסולברג עובד אצלו, הוא פשוט מתבלבל. יש שיגידו, 'הוא לא עובד אצלי, אבל הוא התקרנף פה והתקרנף שם'. זה, במחילה, קשקוש. לדעתי, בתחום החוקתי שהוא התחום שלי, סולברג הוא השופט הבולט ביותר היום. פסקי הדין שלו יסודיים ומעמיקים. לפחות בנושא אחד הייתה לי עמדה מסוימת ופרשנות מסוימת לחוק, ופסק דין שסולברג נתן הוכיח לי שאני טועה ושהוא צודק. הוא שופט סופר־מקצועי, סופר־רציני וסופר־הגון. האם זה אומר שאני מסכים עם כל פסק דין שיוצא מתחת ידו? התשובה היא לא. אבל האם סולברג מציג אלטרנטיבה רעיונית לקו השולט בבית המשפט העליון? חד־משמעית כן. פסק הדין שלו בעניין הסבירות, שקבע שאין לבית המשפט סמכות לפסול חוקי יסוד, הוא בעיניי קב ונקי. פסק הדין שלו בעניין פסילת החוק השני של גיוס בחורי הישיבות, נקרא לו חוק שקד לצורך העניין, שבו הוא הסביר שאין מקום לפסול את החוק מאחר שהמהלך עודנו בראשיתו – הוא מלאכת מחשבת. אלה פסקי דין מבוססים, רציניים ביותר, והוא מציג בהם אלטרנטיבה עקרונית.

"נכון, לאחרונה היו פסקי הדין שלו בעניין האכיפה על החרדים, ובמקרים האלה אני לא חושב שהייתי פועל כמוהו. אבל מכאן ועד להציג אותו כאדם שהפך את עורו ונהיה 'עבד', כמו שטוענים נגדו, המרחק עצום. הוא מציג עמדה שמרנית, והוא עושה זאת בצורה מעמיקה. חד־משמעית".

בסופו של דבר סולברג לא שובר את הכלים גם מול האירועים הכי קיצוניים.

"הוא לא היה צריך לשבור את הכלים. יש פה עוד טעות. נכון שהשפיטה היא בדידות. ונכון שדיבורים מסוג 'זה הבית שלי, ומי שירים את היד על ביתי, אני אגדע את ידו', הם הבל הבלים", מתייחס ספיר לאמירה של מישאל חשין, שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון. "אבל בסופו של דבר אתה עובד עם אנשים בשיתוף פעולה, וזה מחייב גם כבוד הדדי וריסון. בלי לדעת מה מתרחש מאחורי הווילונות הסגורים והדלתות הסגורות, אני חושב שבתוך המסגרת הזאת, המכובדות והכבוד ההדדי הם חיוניים.

"במובן הזה צריך לשבח את סולברג, שלמרות כל המחלוקות שיש לו עם חבריו לכס השיפוט, הוא מתנהל בצורה מכובדת. זה לא היה מביא תועלת לאף אחד - לא לסולברג, לא לעמדה שלו ובוודאי לא לבית המשפט העליון - אם הוא היה מתבטא בצורה קיצונית. אני מחכה לרגע שבו סולברג יהיה נשיא בית המשפט העליון. אין לי ספק שבית המשפט יתנהל אז בדרך הרבה יותר מוצלחת מכפי שהוא מתנהל היום".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il