אתחיל "באופן המטעה" שבו הצגתי את העובדות: "בניגוד לטענת פרופ' אדרעי, הדו"ח שניסחנו לא תמך בהארכת החוק אלא להפך", מאשימים אותי פלסנר ומלאך. ובכן, בסעיף 17 לפסק דינה של הנשיאה ביניש נאמר:

על אף המסקנה כי יישום החוק נכשל, עמדת צוות פלסנר הינה ש"אין לבטל את החוק אלא לבצע שינויי מדיניות וחקיקה שיאפשרו להתאים את המנגנונים הקבועים בו לתהליכים החיוביים שעוברת החברה החרדית וללקחים אשר הצטברו עד כה באשר לתנאי גיוסם של החרדים לצה"ל"

בהמשך מצוטטת גם עמדת ועדת החוץ והביטחון והיו"ר שלה, הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, התומכים במסקנה זו, וכן עמדת הכנסת הגורסת:

נוכח ההתפתחויות החיוביות המובאות בדו"ח הביניים של צוות פלסנר, נוכח המורכבות של השינוי החברתי העמוק הכרוך בחוק, והזהירות והריסון הראויים ביחס לסוגיה כה רגישה ושנויה במחלוקת בחברה הישראלית, אין להורות על בטלות החוק ואי חוקתיותו.

לא הייתה מחלוקת על כך שהחוק לא הביא לתוצאות הרצויות, וגם לא על כך שמתחולל שינוי מסוים שלא כדאי לקטוע אותו אלא לעודדו, ושכדאי לערוך התאמות ושינויים בחוק אך לא לבטלו. זו טענתו של פלסנר עצמו בדברים המצוטטים לעיל. היה, ועדיין, נכון וראוי וצודק להוסיף על החוק סנקציות כלכליות, אך לשם כך לא היה צריך לבטל את הפלטפורמה שהחוק יצר. שלא לדבר על כך שאיש לא שאל את שאלתי הבסיסית: האם ביטול החוק הועיל במשהו? והאם על בית המשפט לשאול שאלה זו בבואו לבטל חוק?

אכן, היעדר גיוס החרדים הגיע לממדים מפלצתיים, והדבר מרתיח ומקומם. את המפלצת הזו יצרו ממשלות ישראל ללא יוצא מן הכלל, שנהנו לשלם את האתנן הזה למפלגות החרדיות, ורמטכ"לי צה"ל ללא יוצא מן הכלל, שלא רצו לגייס חרדים מטעמי קונספציה ומצ'ואיזם.

לפיכך על החברה הישראלית האחריות לפתור את הבעיה, ומתוך הכרה שהיא לא תיפתר ביום אחד. המחשבה שניתן להביא לפתרון הבעיה במהלכים כוחניים רק תעצים אותה, תלכד את החברה החרדית ותאדיר את הנהגתה. כוח חד־צדדי ואבחת סכין הם פתרון, או אשליה, ישראליים קלאסיים: כוח. אך מה לעשות שבדרך כלל זה לא עובד, והגישה הזו היא מקור להרבה מצרותינו. כל זה לא סותר כמובן מקלות וגזרים כלכליים משמעותיים. אך מעצרים ומאבקי כוח מוחצנים, והאשליה שמוכרים לציבור כאילו ניתן להביא עשרות אלפים לבקו"ם בכוח, תפעל בכיוון ההפוך, לא תקדם אלא תבטל את המועט שהושג ואת התהליך המתהווה.

אמנה שניים מעקרונות היסוד שלעניות דעתי צריכים להנחות את העוסקים בדבר: א. להפסיק להתדיין עם ההנהגה החרדית, הפוליטית או הרבנית. הדיונים הללו אינם מובילים לשום מקום, ורק מעניקים להם לגיטימציה וכוח. ב. לפנות ישירות אל הנוער החרדי ולשכנעו שהצבא באמת ובתמים לא מעוניין לפגוע בזהותו החרדית, וכי היא לגיטימית וראויה בעיניו.

צעד קטן בכיוון הסעיף הראשון עשה חוק טל. טענות מבקריי המתבססות על דברי רבנים שונים, חוזרות על אותן טעויות. יש לאטום אוזניים ולהתעלם, לא הם הכתובת. התפלמסות איתם מלכדת את החברה החרדית; מספיק להיות מומחה קטן לחברה החרדית כדי להבין זאת. צעד קטן בכיוון הסעיף השני עושה היום הצבא בחטיבת חשמונאים. הנח"ל החרדי עשה את ההפך, ולכן עודד תוצאות הפוכות, כפי שעולה מדברי פלסנר על כך שהצבא גייס חרדים לשעבר ויצר את הרושם שמדובר בחרדים.

מגבלת המקום לא מאפשרת לי להתדיין עם כל טענותיו של ראם עמינח, שעם חלקן אני מסכים. חבר פורום מטכ"ל מספר לנו איך ומדוע הצבא לא רצה לגייס חרדים, ואיך זרוע אחת של הצבא מבלפת זרוע אחרת. טענותיו הכלכליות חשובות: אכן חייל חרדי יקר יותר, ואם הצבא לא רוצה אותו בשל כך - שלא יתלונן על כך שהוא לא מתגייס. בחברה ליברלית מותר גם להיות חרדי. עלינו להיות מפוכחים ולזכור שלחייל חרדי שישרת בשירות כזה או אחר ויצא מכך נשכר, יהיו שמונה ילדים וחתנים שילכו בעקבותיו, שלא לדבר על שכנים ובני משפחה. קצת חזון לא יזיק.

החברה הישראלית כולה יצרה את התופעה בעיניים פקוחות, ועליה לשאת באחריות ולקדם פתרון מושכל. משיח לא יבוא עכשיו וגם לא מחר; החרדים לא יבואו ביום אחד ויעמדו בתור לבקו"ם.