כל מי שראה אי פעם סרטי מאפיה יודע שאיומים הם אומנות. מלאכת מחשבת של בחירה ברמזים עדינים, דקים מן הדקים, כאלו שלעולם אינם אומרים דבר במפורש, אך הנמען יבין אותם היטב. יבין, יישמר לנפשו ויפעל בהתאם. והנה השבוע קיבלנו כולנו הדגמה לאיום מאפיוזי כזה היוצא מתחת ידי שופטי הערכאה השיפוטית הבכירה של מדינת ישראל. דווקא הם, במהלך שספק אם תסריטאי הוליוודי היה מדמיין, עשו שימוש מרהיב באומנות האיום המרומז, באופן שעשוי לעורר קנאה מצד מי שאיומים מאפיוזיים הם לחם חוקם. כל זה קרה בהחלטה קצרה, מנוסחת בלשון משפטית יבשה, הנוגעת לעתירות בנושא שנשמע משעמם וחסר חשיבות: מינוי חברי מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. נושא שבאופן משונה מאוד הביא לשיא חדש את המתח בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט, והציף במלוא עוזה את השאלה הפשוטה: מי פה הבוס?
עוד כתבות בנושא
בישראל פועלים שני גופים רגולטוריים שתפקידם לאסדר את פעולת שוק התקשורת המשודרת ולפקח על הגופים המשדרים הפרטיים: הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ומועצת הכבלים והלוויין. מקורו של הפיצול הוא במציאות הטכנולוגית ששררה בישראל ובעולם בשנות התשעים, אך לפני שנים הוא איבד את הרלוונטיות שלו והפך לגורם מסרבל ומזיק. כבר ב־2005 אישרה ממשלת שרון השלישית את מיזוגן של הרשות והמועצה, וקידמה הצעת חוק בנושא, אך זו לא הגיעה לקו הסיום. מאז ישבו על המדוכה כמה וכמה שרים. גם שר התקשורת הנוכחי, שלמה קרעי, הוביל מהלך דומה לאיחוד הרגולציה בתחום, במסגרת "חוק השידורים" שיזם. מאחר שהחקיקה לא התקדמה בקצב משביע רצון, החליט קרעי לפעול במקביל להחלפת מועצת הרשות, שמרבית חבריה מונו בידי "ממשלת השינוי", במועצה חדשה שתכהן עד להקמת רשות הפיקוח המיועדת.
מועצת השינוי
השאלה מי יאייש את המועצה, גוף שאיש לא שומע עליו דבר ביומיום, לא ממש הייתה מטרידה בימים רגילים. אבל בעת הנוכחית הרכב המועצה חשוב ביותר לגורמים חזקים מאוד בתקשורת, משתי סיבות - שהפכו בהמשך לשלוש.
הכי מעניין
ראשית, לפני כמה חודשים נחתם הסכם עקרוני להעברת השליטה ב"רשת", בעלת הרישיון להפעלת ערוץ 13, מאיש העסקים לן בלווטניק לקרן בשליטת קבוצת יזמי הייטק המזוהים עם מחנה השמאל. חתימת ההסכם גרמה לאנחת רווחה גדולה במחנה השמאל, משום שמי שהתמודד מול קבוצת הרוכשים הוא איש העסקים פטריק דרהי, בעלי ערוץ i24NEWS הנחשב לתומך נתניהו. ליו"ר הרשות השנייה ולמועצה תפקיד חשוב במתן אישור להעברת השליטה, והחשש בשמאל ובקרב עיתונאי חדשות 13, שחרדו לפרנסתם, היה שמועצה נאמנה לנתניהו תערים קשיים על אישור העברת השליטה לקבוצת ההייטקיסטים. כתוצאה מכך הערוץ ייפול כפרי בשל לידי דרהי, וזה ישנה ב־180 מעלות את הקו המערכתי שלו.
עוד כתבות בנושא
סיבה שנייה, משנית בחשיבותה, נוגעת להקלות הרגולטוריות הניתנות לערוץ 14 מתוקף מעמדו כ"ערוץ זעיר". אלא ש־14 כבר מזמן איננו הערוץ הקטנטן ונעדר ההכנסות שהיה בראשית הדרך. הרייטינג הנאה מול המתחרים הביא איתו גם חלק ניכר מהמפרסמים, ובקרוב תצטרך מועצת הרשות השנייה לקבל החלטה בנושא. המשך מתן מעמד של ערוץ זעיר ל־14 נתפס בקרב הערוצים הוותיקים כיתרון תחרותי בלתי הוגן, בשוק שגם ככה נמצא במצב לא פשוט.
הסיבה השלישית לדאגה התבררה כאשר נחשף מי היא המועמדת של השר קרעי לתפקיד יו"ר מועצת הרשות: ד"ר יפעת בן־חי־שגב. היא לכאורה מועמדת טבעית, בעלת ניסיון רב ברגולציה בתחום. אלא שהיא חטאה חטא כפול. ראשית, בעלותה לדוכן העדים כעדת תביעה במשפט נתניהו התעקשה למסור גרסה שתומכת בראש הממשלה. לאחר מכן, הגדילה לעשות והגישה תביעת דיבה (שנדחתה) נגד חדשות 12, ולטענת הערוץ ההפסד עשוי לגרום לה לרצות לנקום בו ולעשות לשם כך שימוש בסמכויות יו"ר מועצת הרשות השנייה.
ואכן, כאשר החליטה הממשלה על מינוי חברי המועצה החדשה, הוגשו מיד עתירות נגדה. חלקן התמקדו בד"ר בן־חי־שגב לבדה, ואחרות נגעו לשני חברי מועצה חדשים שהעותרים טענו שהם מזוהים אישית עם ראש הממשלה: עו"ד כנרת בראשי וד"ר חיים שיין. בג"ץ החל לטפל בעתירות והוציא צו ביניים שימנע את כניסתו לתוקף של מינוי המועצה החדשה. בינתיים, כך נקבע בהחלטת המשך שנתנו השופטים, תמשיך לכהן המועצה היוצאת, ובראשה מרדכי מרדכי, מנכ"ל משרד הפנים לשעבר. ההחלטה עוררה תקווה, בקרב גורמים בערוץ 13 ובשמאל בכלל, שאישור העברת השליטה ייחתם בידי המועצה היוצאת, וכלל לא יעבור למועצה החדשה, שהם סמכו עליה פחות.
עוד כתבות בנושא
הכעס והכיס
אלא שאז כמה מחברי המועצה היוצאת, כנראה בעידודם של השר קרעי ואנשיו, החליטו לא לשחק את המשחק, והגישו את התפטרותם מהמועצה כדי שמספר חבריה ירד מתחת לרף המינימום. סעיף 21 לחוק הרשות השנייה קובע באופן הברור ביותר: "קיום המועצה, סמכויותיה ותוקף החלטותיה לא ייפגעו מחמת שנתפנה מקומו של חבר המועצה, או מחמת ליקוי במינויו או בהמשך כהונתו, ובלבד שמספר חברי המועצה לא פחת משני שלישים". הנה כי כן, אם פחת המספר מתחת לשני שלישים – המועצה חדלה מלהתקיים.
הניסיון לרוקן מתוכן את צו בג"ץ באמצעי חוקי כשר למהדרין הכעיס את השופטים עד כדי כך שהחליטו לצפצף בתגובה על החוק: הם קבעו כי אף שמספר חברי המועצה היוצאת פחת משני שלישים, החברים הנותרים ממשיכים לכהן ולהחלטותיהם יהיה תוקף מחייב. הממשלה מצידה לא נותרה חייבת והודיעה את המובן מאליו: היא לא תכיר בתוקפן של החלטות שהתקבלו בניגוד לחוק, וגם בית המשפט איננו ניצב מעל החוק.
עוד כתבות בנושא
כאן הגיע העימות בין הרשויות לשיאו המזוקק, כשהשופטים לבשו את חליפת האיומים והצהירו שהם־הם החוק. "לא למותר להעיר כי פעולת עובדי ציבור בניגוד להחלטות שיפוטיות עלולה להוביל, במקרים המתאימים, לכך שהסדר החסינות האישית המוקנה מפני תביעות נזיקין – לא יחול", כתבו כבודם בהחלטה הקצרה, בעודם כותבים מחדש לא רק את חוק הרשות השנייה אלא גם את פקודת הנזיקין.
האיום המאפיוזי המסתתר מאחורי המילים היבשושיות הוא בלתי נתפס. השופטים מבהירים שיפגעו בכיסו של כל עובד ציבור שיציית לחוק במקום להם, ושינצלו את מעמדם כשופטים לשם כך. דון קורליאונה לא היה מתבייש בתלמידים כאלו. האם זו דרכה של מערכת המשפט להשליט את רצונה על הדרג הנבחר - באמצעות איומים כלכליים על הדרג המקצועי? דומה שקו אדום נוסף נחצה השבוע בתהליך ההתפוררות של הדמוקרטיה הישראלית והתדרדרותה ליוריסטוקרטיה חסרת מעצורים.