ה"פצצה" שהטילו שופטי המחוזי בירושלים בדיון שנערך ביום שני השבוע, כששבו והמליצו לתביעה לסגת מהאשמתו של ראש הממשלה נתניהו בשוחד, לא הייתה צריכה להפתיע. לא את הציבור הרחב, ובוודאי לא את העוקבים אחר המשפט ואת קוראיו הנאמנים של הטור הזה. כבר בשבוע שעבר, בתום עדותו של ראש הממשלה, הערכנו כאן שנכזבה תקוות התביעה להקים לתחייה את האישום בשוחד באמצעות חקירתו הנגדית של ראש הממשלה.
אף שהתביעה כן רשמה במהלך החקירה הנגדית כמה הישגים קטנים, התמונה הגדולה נותרה כשהייתה גם אחריה. האישום המרכזי והחמור נגד נתניהו - קבלת שוחד מאיש העסקים שאול אלוביץ' - קרס. כעת, לאחר ששלושת שופטי ההרכב הבהירו שגם הם סבורים שהתביעה כשלה בניסיון להוכיח את האישום בשוחד, עולה במלוא עוזה השאלה מדוע הפרקליטות לא מכירה בכישלונה.
בימים האחרונים נשמעו ההערכות שהפרקליטות אינה ממהרת לקבל את ההצעה (אף על פי שנכון לרגע זה טרם התקבלה החלטה רשמית בעניין) בשל התקווה להפוך את התוצאה בערעור לעליון. לפי הפרשנות הזאת, בפרקליטות חולקים על השופטים וסבורים שלבית המשפט הוצגו די ראיות המבססות את אשמתו של נתניהו מעבר לכל ספק סביר. מכיוון שכך, הם מאמינים שגם אם שופטי המחוזי לא השתכנעו באשמתו של נתניהו, הם יוכלו לשכנע בכך את שופטי בית המשפט העליון שידונו בערעור.
הכי מעניין
כדי לאפשר לה לערער על זיכויו של ראש הממשלה מעבירת שוחד אסור לפרקליטות לקבל את הצעת השופטים: התביעה חייבת להתעקש על האישום בשוחד עד הסוף, ולאחר שתינתן הכרעת דין מזכה בניגוד לעמדתה היא תוכל לערער על כך לעליון.
עוד כתבות בנושא
הולדת החשד
אלא שאם זו אכן הסיבה לסרבנות התביעה להצעת השופטים, עומדות מאחוריה הנחות מוצא שצריכות להטריד מאוד כל אזרח ישראלי. ראשיתה של החקירה בתיק 4000, או בשמה השני "פרשת בזק־וואלה", לא נגעה בכלל לראש הממשלה נתניהו. החקירה, שהתנהלה אז ברשות לניירות ערך, התמקדה בעסקאות בין חברת בזק ובין בעל השליטה בחברה, איש העסקים שאול אלוביץ'. העסקאות היטיבו לכאורה עם אלוביץ' על חשבון בזק ובעלי מניות המיעוט בה, ועל פי החשד שנחקר אז נעשתה השפעה בלתי הוגנת, במרמה, על הגורמים בחברה שהיו אמורים לבדוק ולאשר אותן.
בטרם הגיעו ההליכים המשפטיים בפרשת בזק לקו הגמר, התעוררו אצל החוקרים חשדות נוספים. החוקרים זיהו את מה שנראה בעיניהם כהתגייסות חריגה וחשודה של מנכ"ל משרד התקשורת דאז שלמה פילבר, מקורבו של ראש הממשלה נתניהו, לטובת אלוביץ'. במוקד החשד עמדה חברת הטלוויזיה בלוויין yes, שכמחצית ממניותיה הוחזקו בידי בזק והמחצית הנותרת בידי חברת יורוקום, חברה פרטית בבעלות אלוביץ', שהנפיקה אגרות חוב ונזקקה לכסף נזיל לצורך תשלומי החוב. אלוביץ' ביקש שהחברה הציבורית, בזק, תרכוש את חלקה של יורוקום ב־yes, וכך למעשה תזרים ליורוקום את המזומנים הדרושים לה. אלא שלצורך השלמת העסקה נדרש אישורו של הרגולטור, שר התקשורת נתניהו. להבנת החוקרים, מנכ"ל המשרד פילבר קידם את מתן האישורים באופן אגרסיבי ובניגוד לעמדת בכירים בדרג המקצועי במשרד.
החשד המתבקש היה שפילבר עצמו קיבל דבר מה תמורת קידום האינטרסים של אלוביץ', אך כאשר אפיק החקירה הזה הוביל למבוי סתום עלה חשד נוסף, חמור יותר. מקורו של החשד בסמיכות הזמנים בין התקופה שהעסקה אושרה בה, בשנת 2015, ובין תחקיר שפרסם באותה עת העיתונאי גידי וייץ בהארץ. לפי התחקיר, אתר וואלה, שהיה אז בשליטתו של אלוביץ', הפך לכלי תקשרת מגויס לטובת האינטרסים של ראש הממשלה נתניהו ומשפחתו. בראשם של החוקרים הצטיירה תמונה של עסקת שוחד קלאסית. המתת היא הדאגה של אלוביץ' לאינטרסים התקשורתיים של נתניהו ובני המשפחה באמצעות אתר וואלה. התמורה היא קידום האישורים הרגולטוריים על ידי פילבר בשליחות נתניהו – אישורים שאלוביץ' נזקק להם ושהיו שווים לו מאות מיליוני שקלים. זהו חשד חמור, לכאורה, וגם אם לא כל תומכיו של נתניהו יסכימו עם זאת, הוא מצדיק פתיחה בחקירת משטרה.
עוד כתבות בנושא
בין סיפור לראיות
אלא שגם אם פתיחת החקירה הייתה מוצדקת, מהרגע הזה והלאה דומה שלא הייתה שגיאה שרשויות החקירה והתביעה לא עשו. אם נבוא למנות ולהסביר את כולן לא יספיקו גם כמה טורים, אז לצורך העניין נתמקד בשגיאה אחת עיקרית שננסה לתמצת להלן.
סיפור טוב הוא רק נקודת התחלה. בשביל כתב אישום נדרשות ראיות מוצקות. מטרת החקירה איננה לשכנע את החוקרים בנכונות הסיפור שרקמו, אלא לאסוף ראיות מוצקות שיבהירו מה באמת קרה, וזה לא נעשה. הנפילה הגדולה ביותר הייתה כמובן עדותו של עד המדינה שלמה פילבר בדבר "פגישת ההנחיה". זוהי החוליה שהאישום בשוחד נגד נתניהו נשען עליה, ובלעדיה אי אפשר להוכיח את מודעותו לפעולותיו של פילבר לטובת אלוביץ'. אם אין מודעות אין תמורה, וממילא אין עסקת שוחד. אילו בדקה המשטרה לעומק ובזמן אמת את הגרסה שמסר פילבר, היא הייתה עשויה לחסוך לפרקליטות מבוכה רבתי בבית המשפט. קריסת פגישת ההנחיה מצטרפת לכשלים נוספים שנחשפו במארג הראיות, והביאו את השופטים להמליץ לתביעה לחזור בה מהאישום בשוחד.
בניגוד למה שנדמה לעיתים, במוקד המלצת השופטים לא עומדת קביעה משפטית, למשל בשאלה אם סיקור אוהד או היענות חריגה לבקשות סיקור עשויים להיחשב בנסיבות מסוימות למתת שוחד. בלב ההמלצה עומדות שאלות של מהימנות העדים, משקל הראיות והממצאים העובדתיים המאפשרים לקבוע מה באמת קרה. בשיטת המשפט הישראלית ערכאת ערעור איננה מתערבת לעולם כמעט בשאלות של מהימנות עדים וממצאים עובדתיים. מיעוט הערעורים שמתקבלים קשורים כמעט תמיד בשגיאות משפטיות של הערכאה הראשונה שדנה בתיק. ההנחה היא שלשופטי הערעור אין שום יתרון על פני הערכאה הראשונה בקביעת העובדות, משום שרק לשופטי הערכאה הראשונה הייתה ההזדמנות להתרשם באורח בלתי אמצעי מהראיות והעדויות.
עוד כתבות בנושא
למעשה, הקביעות העובדתיות של המחוזי אמורות להיות סוף פסוק. אם בפרקליטות מאמינים שיוכלו להפוך אותן בערעור, הם למעשה מניחים שהעליון יחרוג מאחד הכללים הכי בסיסיים של המשפט הפלילי הישראלי, חריגה אפשרית אך נדירה מאוד, וזאת רק כדי להרשיע בשוחד את ראש הממשלה נתניהו. המחשבה הזו, שכמובן לא נאמרת במפורש אבל נמצאת בבסיס הדברים, צריכה להטריד מאוד את אזרחי ישראל. האם בפרקליטות מבקשים לכופף את כללי המשפט כדי להגיע לתוצאה שהם מייחלים לה - הרשעתו של ראש הממשלה בעבירה פלילית חמורה?