ללשכת עורכי הדין יש ביטאון, שנקרא כצפוי "עורך הדין". לפני עשרים שנה קראתי בו ריאיון עם שופט בית המשפט העליון מישאל חשין, לרגל פרישתו לגמלאות. אני נזכר בריאיון הזה בכל פעם שאני רואה קטעי סרטונים מתוך דיונים של בית המשפט העליון – ומיד תבינו למה.
עוד כתבות בנושא
"כבוד השופט גרוניס נכנס ללשכה ומוסר לשופט חשין פסק דין", תיאר הכותב בהתרגשות בכתבה ההיא, "'נו?' שואל השופט חשין. 'מה נו?' עונה השופט גרוניס". השופטים החליפו ביניהם עוד כמה משפטים בסגנון זה, והכתב הוסיף: "ניכר כי בהבנות שבשתיקה, בשיג ושיח הקצר ביניהם, יש יותר ידע מבהררי מילים של רבים אחרים". והוסיף עוד: "התחושה שהתעוררה הייתה – ויסלחו לי הציניקנים – כמו שהיה מרגיש יווני קדום, לו היה מזדמן לאולימפוס בעת שיחה בין שניים משנים עשר האולימפיים".
כאדם מאמין, קל לי לזהות את היחס הנפשי שמגלים לאורך השנים חסידי בית המשפט הישראלי אל שופטיו: זוהי הערצה דתית – ולא מהסוג המעודן ביותר. מה שהכתבה ההיא גילתה במפורש, מגלים רבים אחרים במרומז. אין מדובר רק במילות התואר ובעמדה הנפשית, אלא גם בטענות עצמן. העמדה הדמוקרטית הקלאסית, הדוגלת באיזונים ובבלמים, מתפוגגת ומתאדה אצל חסידי בית המשפט העליון כאשר עוברים לדון בסמכויותיו שלו. לשופטים אין מגבלות ואין גבולות, אין בלמים ואין ריסונים. הם יכולים לפסול תקנות על סמך החוקים, לפסול חוקים על סמך חוקי יסוד, ולפסול חוקי יסוד על סמך עצם אישיותם האולימפית. הם יכולים לדון בהוראות הפתיחה באש ובגדר ההפרדה, בהסכם הגז וביחסי החוץ. אין תחום העומד בפניהם ואין גבול לסמכותם. "מלוא כל הארץ משפט", כבר אמר האדמו"ר ברק – או שמא אבי האלים.
הכי מעניין
נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק (ימין) ושופט בית המשפט העליון לשעבר מישאל חשין ז"ל, 2006 | צילום: פלאש 90
כל זה עבד איכשהו מבחינה ציבורית כל עוד הקפידו השופטים על כלל פשוט ומקומם: לדרוש מכל גוף ציבורי אחר מקסימום שקיפות – מלבד בית המשפט עצמו. שקיפות נוטה לפוגג טענות לסמכות אלוהית. כשאתה רואה את חברי הכנסת מתקוטטים במליאה, מעווים פרצוף ואומרים שטויות, קשה לחשוב עליהם כעל בני אלים. וטוב שכך. בית המשפט העליון הקפיד בעבר להימנע מכל רבב שקיפות בכל הנוגע לבית פנימה. המינויים לבית המשפט נסגרו בישיבות פנימיות ובוועדות סודיות, בסגנון "ועדת השתיים", שעד 2015 נשמר בסוד עצם קיומה. צילומים, הקלטות וסרטונים נאסרו בבית המשפט, וכך איש לא נחשף מעולם לתמונתו של שופט מחטט באף או סתם מתפרץ בזעם. שופטי ישראל הצליחו לשמור על הדר אריסטוקרטי כשהם עטורים בגלימות שחורות עתיקות ובסודיות עתיקה עוד יותר – בעודם כופים על כל מוסד אחר לנטוש נהלים כאלו.
הכנסת מצלמות לבית המשפט הייתה טעות קשה ומשמחת של השופטים. טעות קשה – מנקודת המבט שלהם; משמחת – מנקודת מבטו של האינטרס הציבורי. הסופרת הפמיניסטית וירג'יניה וולף הייתה אישה פיקחית, ציניקנית ומתוחכמת. ובכל זאת, כאשר שמעה לראשונה ברדיו נאום של ראש ממשלת אנגליה סטנלי בולדווין, התפעלה וולף בעל כורחה. ביומנה כתבה כמה מרשים היה "לשמוע את קולו של ראש הממשלה עצמו, יורשם של פִּיט וצ'אטם!". אבל וולף הוסיפה שהנאום עצמו לא היה מרשים כל כך. ההתפעלות הזו עבדה רק פעם אחת: בפעם הראשונה. כל עוד נשמר הדיסטנס בין ראשי ממשלות לבין אזרחיהם – נשמרה גם יראת הכבוד כלפיהם. ברגע שהם החלו לדבר ברדיו ולהופיע בטלוויזיה, ברגע שהפכו לדמות מוכרת, שגם חולשותיה מוכרות – החלו אזרחיהם לבוז להם.
עוד כתבות בנושא
אזרחי המערב נוטים להגזים היום בבוז שהם רוחשים לפוליטיקאים שלהם, אך לשקיפות הזו יש גם יתרונות רבים. היתרונות הללו נשמרים כל עוד השקיפות נכפית על כל המוסדות הממלכתיים באופן שווה. כאשר בתי המשפט בישראל התרחקו משקיפות כמו מאש – הריחוק הזה העניק להם יתרון עצום ולא מוצדק בדעת הקהל. ככל שאנחנו רואים יותר את השופטים מקרוב, אנו מגלים שאף הם כאחד האדם. יש בהם חכמים וטיפשים, סובלניים וכעסנים, אצילים וגסי רוח. וככל שאזרחי ישראל נחשפים יותר לשופטיהם, כך יותר ויותר ישראלים ישאלו את עצמם למה הם אמורים להעניק לבית המשפט ולשופטיו פריבילגיות שאין לאף מוסד אחר במדינה דמוקרטית.
"מלוא כל הארץ כבודו" נאמר על בורא העולם, ולא על שום אדם בשר ודם. בבית המשפט, כמו בממשלה ובפרלמנט, לא יושבים אלים אלא בני אדם; וכבודם וסמכותם של בני אדם לעולם אינו ממלאים את כל הארץ.
עוד כתבות בנושא
