הרעיון הראשוני שניצב בבסיס השיטה הדמוקרטית הוא שכדי לשנות את מערכת הערכים השלטת אין צורך להעמיד גיליוטינה בכיכר העיר ולערוף את ראשו של המלך או הקיסר. במקום השיטה הברברית הזו של חילופי שלטון אישיים ואידאולוגיים, הדמוקרטיה מציעה לנו דרך שונה, מתונה בהרבה. דרך שעיקרה בחירות חופשיות, שבהן האזרחים משלשלים פתק לקלפי וכך מעצבים את דרכה של המדינה, בלי דם ואש וללא תמרות עשן. אולם אם אזרחי המדינה מקבלים את הרושם שאין להם יכולת ולו תיאורטית להביא לשינוי מערכת הערכים השלטת בדרך הדמוקרטית, הם עלולים להתחיל להרהר בשיטות חלופיות להשגת מטרתם.

הדיון שנערך השבוע בשלל העתירות נגד תיקון חוק יסוד השפיטה המשנה את שיטת בחירת השופטים במדינת ישראל חשף עד כמה חרדים שופטי העליון לגורל אמון הציבור במערכת המשפט. 11 השופטים הביעו פעם אחר פעם את החשש שהחדרת ה"פוליטיקה" לתהליך בחירת השופטים תפגע באמון הזה פגיעה קשה, והניחו כאקסיומה שאכן כך יהיה. איש מהם אפילו לא העלה במחשבתו את האפשרות ששינוי שיטת הבחירה דווקא יגביר את האמון. אלא שאמון, בניגוד לרושם שעלה מדברי השופטים, איננו מונח מופשט אלא נתון אמפירי שניתן למדוד, והוא אכן נמדד, למשל בסקרי "מדד הדמוקרטיה הישראלית", שעורך המכון הישראלי לדמוקרטיה מדי שנה כבר יותר מעשרים שנה. תוצאות המדידה לכל הפחות מרמזות שבקרב חלק ניכר מהציבור הישראלי, כמחציתו על פי תוצאות הבחירות, שינוי שיטת בחירת השופטים עשוי דווקא להגביר את האמון בבית המשפט העליון.

לפי נתוני המדד (לשנת 2025), בקרב מצביעי השמאל והמרכז עומד שיעור האמון בבית המשפט העליון על 83 ו־68 אחוזים (בהתאמה). רק 21.5 אחוזים ממצביעי הימין נותנים אמון במוסד הזה. הפער בין המחנות הפוליטיים מעיד כאלף עדים על תפיסת בית המשפט העליון בקרב מצביעי גוש הימין. קשה לראות צעד כלשהו שיגרום לאמון הציבור בבית המשפט העליון בקרב גוש הימין לרדת מעבר לשפל הזה – נדמה שאפשר רק לעלות, בין השאר באמצעות שינוי שיטת בחירת השופטים. מנגד, כך נדמה, כאשר שופטי העליון מדברים על ירידה באמון "הציבור", הם מתייחסים בעיקר למצביעי השמאל והמרכז, המחזיקים בעמדות פוליטיות מסוימות ואוחזים במערכת ערכים ליברלית מובהקת. בקרבם עלולה באמת לפחות מידת האמון בבית המשפט העליון ככל שהאיזון האידאולוגי בתוכו ישתנה, כפי שאנחנו רואים שקורה בפועל בארצות הברית. שם, השינוי במאזן האידאולוגי בבית המשפט העליון שהנשיא טראמפ הוביל בכהונתו הקודמת, הביא דווקא את המחנה הליברלי להרהר ברצינות ברפורמה משפטית ששר המשפטים לוין היה חותם עליה בשמחה.

העיוורון של בית המשפט מול חוסר האמון הגורף כל כך של מחצית מהציבור מסמא את עיני שופטיו מלהבחין בגודל הסכנה שהם מביאים על המוסד הזה בעצמם. באחד מהרגעים המטרידים ביותר במהלך הדיון הארוך בבג"ץ הציג מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות, עו"ד ענר הלמן, את עמדת היועצת המשפטית לממשלה בנוגע לחלוקת הכוח בין הכנסת לבית המשפט העליון. "הקביעה שתיקון חוקתי הוא לא חוקתי משמעו שגם אם 61, 68 ואפילו 120 חברי כנסת יתמכו בו, הכנסת בכובעה כרשות המכוננת לא מוסמכת לחוקק אותו. זו המשמעות של סמכות", טען הלמן. הוא הבהיר שגם חקיקת חוק יסוד שתקבע מנגנון תיקון מסודר לחוקי היסוד לא תשלול מבית המשפט את הסמכות לקבוע שתיקון חוק יסוד איננו "חוקתי". הקביעה הזו של הלמן, שהתבססה על פסק דין הסבירות, לא גררה מחאה מצד השופטים, ודומה שמרביתם הסכימו שזו הפרשנות הנכונה לפסק הדין. משמעות האימוץ של הגישה הזו בידי מרבית שופטי העליון בלתי נתפסת.

התחושה ההולכת וגוברת בימין שאין טעם לחוקק חוקים שאינם לרוחם של שופטי בג"ץ היא לא ניצחון לבית המשפט, אלא להפך. פסילה סדרתית של חוקים עלולה לדחוף ציבור רחב מאוד לפעולה רדיקלית בהרבה נגד בית המשפט, כזו שתערער לחלוטין את מעמדו, אך גם תסכן את העתיד המשותף של כולנו, ימנים ושמאלנים גם יחד, במדינת היהודים.