אחד המונחים החביבים על המשפטנים בישראל הוא "אמון הציבור" במערכת המשפט. עותרים מצד שמאל, כמו גם הייעוץ המשפטי המצטרף אליהם שוב ושוב בניגוד לעמדת הממשלה, משתמשים תדיר בצמד המילים. כך למשל, בתגובתה על הרפורמה המשפטית, נזקקה היועמ"שית לביטוי השחוק 15 פעמים. גם בדרישתה לבטל את ועדת דרורי לחקירת הרוגלות, חוזרת היועמ"שית על מטבע הלשון עשר פעמים, וטוענת כי ועדה כזו תביא ל"כרסום", איך לא, באמון הציבור במערכת המשפט. האמת היא שכבר בנאום הכתרתה, אי אז בראשית 2022, הבהירה היועמ"שית כי היא "מתכוונת לשים את אמון הציבור בראש סדר העדיפויות" שלה.
אלא שאת המונח "אמון הציבור", יש לפרק למרכיביו. כדאי אולי להתחיל בחלק השני, ב"ציבור". כל ילד בחינוך הדתי מכיר את ראשי התיבות המפורסמים, המיוחסים לאר"י, ולפיהם ציבור הוא קיצור של "צדיקים, בינוניים ורשעים". אולם נראה שכשהיועמ"שית משתמשת בביטוי "אמון הציבור", היא מתייחסת רק לתת הקבוצה עליה היא נמנית, ובה בעת היא מוציאה את כל היתר, מגדר הקהל שבאמונו יש לזכות.
עוד כתבות בנושא
סקר שנערך לאחרונה בידי מכון "תכלית" הראה כי האמון הממוצע בבית המשפט העליון הוא 47%. זה נתון גבוה יחסית ביחס לאמון במוסדות המדינה, אלא שהנתון הוא מטעה. אכן, ממוצע הוא דרך טובה בהרבה מקרים לתאר תוצאות של מדגם גדול, אלא שזה נכון כאשר המדגם מפוזר סביב הממוצע. לעומת זאת, כשההתפלגות היא דו מוקדית מובהקת, השימוש בממוצע הוא ממש פשע נגד מדע הנתונים. כאשר מפרקים את התוצאות של מכון "תכלית", רואים שאמון השמאל בערכאת השיפוט הרמה הוא 76%, ואילו בימין הוא 10% בלבד. תוצאות קיצוניות אף יותר רואים בענין היועצת המשפטית לממשלה: השמאל מאמין בה בהמוניו, ב-74%, ואילו הימין נותן בה אמון של 4% בלבד (!).
הכי מעניין
האמון במוסדות המשפטיים שלנו, של כולנו, הוא מפלגתי באופן מובהק: שופטינו ופרקליטינו נהנים בתמיכה בסדר גודל של אסד בימיו היפים בצד שמאל של המפה הפוליטית, אך מגרדים את האפס כאשר מדובר על תמיכה מימין. עדיף אמון נמוך אך אחיד יותר, מאשר אמון מפלגתי וחד צדדי גם אם הממוצע שלו גבוה יותר.
כל זה לא הפריע למערכת המשפט להתרברב בהודעה רשמית, ביחס לסקר של המכון לדמוקרטיה מ-2024 שחשף נתונים דומים מאוד, כי "אמון הציבור במערכת בתי המשפט מבוסס על היותה עצמאית, מקצועית וא-פוליטית. העלייה בדירוג המדד של בית המשפט העליון למקום השני מצביעה על האמון הרב שרוחש לו הציבור, זאת בפרט על רקע התקופה הקשה בה מצויה המדינה".
עוד כתבות בנושא
את גאוות המערכת בנתונים העגומים, היטיבה להמחיש נשיאת העליון בדימוס, דורית ביניש, בהרצאה שנשאה לפני כמה שנים, כאשר טענה ש"כל מי שמסתובב בקרב הציבור הרחב שאיננו מוסת" ואיננו מקבל את התוכן ברשתות החברתיות, נוכח לראות "עד כמה גם היום יש אמון ברחוב הישראלי למערכת המשפט". הנה כי כן, קודם מדירים מהציבור הישראלי את החלק הלא נכון, ואז נחים על זרי הדפנה של התוצאות בניכוי החלק ה"מוסת".
את היחס המיוחד של המשפטנים למונח "אמון הציבור", ניתן היה לראות גם בדיון בבג"ץ על הקמת ועדת חקירה לחקר אירועי שמחת תורה. כזכור, הממשלה דורשת ועדת חקירה שתורכב בידי הקואליציה והאופוזיציה כאחד. היועמ"שית, המסרבת שוב לייצג את הממשלה, דורשת ועדת חקירה "ממלכתית", כלומר כזו שתמונה בידי השופט עמית. בשלב מסוים חרג השופט סולברג מן השורה, ושאל, באומץ ולתדהמת חבריו, את נציג היועצת, האם הוא לא חושש שציבורים גדולים לא יתנו אמון, בוועדה שמוקמת באמצעות צו שיפוטי. נציג היועצת השיב שהשאלה איננה לגיטימית. לדברי הפרקליט, אסור בכלל להעלות על הדעת ולתת לגיטימציה לטענה ולפיה יש כאלו שאין להם אמון במערכת המשפט. זו תיבת התהודה: נציג היועצת ושולחיו לא סופרים, ספק האם מכירים בכלל, את החלקים בעם שאינם חושבים כמוהם.
חוץ מרכיב ה"ציבור", כדאי להגיד משהו על ה"אמון". מהו אותו אמון שאמור לתת הציבור במערכת המשפט? עוזי פוגלמן היטיב להגדיר כי "אמון הציבור הוא אמונו של כל פרט ופרט כי השופטים שהושמו עליו חפים מכל דופי ומבצעים תפקידם נאמנה". במילים אחרות: על המידיינים להאמין שהשופטים פועלים לפי החוק. ברור מהנתונים לעיל, שלימין אין אמון כזה, אלא שהאמת היא שגם היועצים המשפטיים עצמם, ממש לא מאמינים שהשופטים חפים מכל דופי.
עוד כתבות בנושא
הבה ניקח לדוגמה את הניסיון הכוחני והמתמשך של היועמ"שית לסכל את מינוי רומן גופמן לראשות המוסד. בתיק טיפלו אישית שלושת בכירי משפטני השירות הציבור: היועצת המשפטית בהרב מיארה, בכיר המשנים גיל לימון, וראש מחלקת הבג"צים ענר הלמן. במהלך ההליך, מסרה השלישייה, בשלושה מקרים שונים, נתונים שאינם אמת לבג"ץ: כאשר אמרה שמסמך ראש המוסד היוצא, דדי ברנע (המתנגד למינוי גופמן), הוא חסוי ויש לדון בו בדלתיים סגורות; כאשר אמרה שהמידע המכפיש החדש נגד גופמן, זה שהגיע מהיועץ המשפטי של המוסד, הוא חסוי; וכאשר טענה שכל מה שנמסר לגרוניס נמסר לכל הועדה, וזאת למרות שהיועמ"שית העבירה, לטענת הרוב בוועדה, מכתב לגרוניס תחת הכותרת "סודי למכותב בלבד".
בכל שלושת המקרים, שלישיית המשפטנים אמרה דברים שאינם אמת לבג"ץ, מתוך מטרה לפגוע בפומביות הדיון ובזכויות הדיוניות של גופמן, ממשלת ישראל והציבור הישראלי. הטענות עם הסילופים נמסרו לבג"ץ, למרות שמיארה-לימון-הלמן ידעו היטב שלא רק שהאמת עתידה להתגלות, אלא שהשופטים עצמם יידעו מיידית, מתוך הטענות עצמן, שהטענות רחוקות מלהיות מדויקות. ידועים דברי קדמונינו כי ה"רוצה לשקר ירחיק עדותו", וכן ש"מילתא דעבידא לאיגלויי, לא משקרי אינשי" (בדבר שעשוי להיגלות, לא משקרים אנשים). מי שמגיש לבית המשפט מסמך לא סודי כלל, טוען שהוא חסוי, ודורש ניהול דיון בדלתיים סגורות, מן הסתם מבין היטב שבית המשפט יידע שהוא לא אמר אמת.
אלא שלשלישייה המובילה, אין באמת אמון בבית המשפט. הם ממש לא חושבים שהשופטים ישפטו משפט אמת. הם פשוט בטוחים, ובצדק, על סמך ניסיון העבר, שבית המשפט יחליק להם את הכזבים הידועים לכולם.
יש אמנם להצר שבג"ץ נמנע מלנזוף בשלישיית המשפטנים המובילה, על חצאי האמיתות בדיון על ראש המוסד ועל התנהלותם הלעומתית מול ממשלת ישראל הנבחרת, אך לשמוח שעקב נחישות הממשלה ולחץ בוחריה, בג"ץ אישר בסוף את מינויו של גופמן. אם אכן יש דבר כזה "אמון הציבור", הוא רק ייצא נשכר מכך.