פסק הדין שניתן השבוע בבג"ץ בסוגיית מינוי נציב שירות המדינה הכריע לא רק בשאלה המשפטית הקונקרטית שהונחה על שולחנם של השופטים. אכן, עיקרו של פסק הדין עסק בדרך מינויו של נציב שירות המדינה הבא, ואם נדייק יותר: בשאלה מהם גבולות סמכותה של הממשלה לקבוע כיצד יתבצע תהליך המינוי. אולם להכרעה המשפטית בסוגיה העקרונית צירפו שופטי הרוב רכיב נוסף: ביקורת חריגה בחריפותה על הייעוץ המשפטי לממשלה. בכך הם הכריעו במחלוקת נוספת, עובדתית בעיקרה, בשאלה פשוטה: מה עומד בבסיס הקרע בין ממשלת ישראל ובין היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה? או, אם תרצו: מי אשם בקרע?
הנרטיב שמשרטטים בסביבת היועצת הוא שהממשלה איבדה את כל הבלמים והשחיתה כל נורמה מקובלת בזירה הציבורית במדינת ישראל. היועצת היא הילד ההולנדי הקטן שתוקע את האצבע בסכר, בניסיון נואש לשמור על שרידי תקינות המנהל ולמנוע התמוטטות מוחלטת של הדמוקרטיה. בממשלה, מנגד, הסיפור הפוך: היועצת היא שאיבדה את חוש הכיוון, ומבקשת לנכס לעצמה סמכויות שלטוניות שאפילו קודמיה בתפקיד, שגם הם החזיקו בתפיסה אימפריאליסטית, לא חלמו עליהן. לשיטתם, היועצת הפכה לשחקנית פוליטית לחלוטין, שבכסות של "חוות דעת משפטיות" מציגה עמדות אישיות שלה ושל אנשיה כדין המחייב, ומבקשת לכפות אותן על הממשלה.
עוד כתבות בנושא
בג"ץ לא הכריע במחלוקת הזו באופן מוצהר, אולם קריאת פסק הדין מלמדת ששופטי הרוב מאמינים שהאשם בקרע מוטל לפתחם של היועצת המשפטית לממשלה ואנשיה.
הכי מעניין
גבירתי, מהפך
במשך עשרות שנים הממשלה היא שבחרה את נציבי שירות המדינה, לאחר שמועמדיה עברו אישור של ועדת מינויים שבחנה את כשירותם. הפעם, בתום כהונתו של הנציב היוצא פרופ' דניאל הרשקוביץ ב־2024, החליטה היועצת שההליך הזה פשוט אינו חוקי. במקומו, דרשה היועצת, על הממשלה לערוך הליך תחרותי, ולהקים ועדת איתור בלתי תלויה שכל המעוניין בכך יוכל להגיש אליה את מועמדותו. הממשלה, קבעה היועצת, תהיה רשאית למנות את הנציב הבא רק מקרב המועמדים הספורים שהוועדה תמליץ עליהם.
לאחר גלגולים רבים החליטה הממשלה לא לקבל את דרישת היועמ"שית, ולבחור את הנציב הבא בדיוק כפי שנבחר הנציב הקודם. נגד ההחלטה הוגשו שלוש עתירות, וכפי שקורה לאחרונה יותר ויותר, בהרב־מיארה החליטה גם הפעם להתייצב לצד העותרים.
בדיון הראשון העתירות התקבלו ברוב של שני שופטים (יצחק עמית ודפנה ברק־ארז) נגד אחד (נועם סולברג), ונקבע שהממשלה אכן חייבת לבחור את הנציב באמצעות ועדת איתור. אולם בעקבות בקשה לדיון נוסף צורפו להרכב השופט דוד מינץ והשופטת יעל וילנר, ואלה תמכו בעמדתו של סולברג. כך, פסק הדין שפורסם השבוע הפך את התוצאה.
עוד כתבות בנושא
לצד הניצחון המתוק לממשלה, כלל פסק הדין סוכריה נוספת. סולברג ומינץ לא הסתפקו בקביעה שעמדת היועצת שגויה, אלא גם מתחו ביקורת ישירה ונוקבת על הייעוץ המשפטי, ביקורת שמבהירה היטב את אי הנחת שלהם מאופן הפעולה של בהרב־מיארה מול הממשלה. מינץ ציין בחוות דעתו שתוצאת פסק הדין "מטילה צל כבד" על עמדתו של הייעוץ המשפטי לממשלה בתיק, ואת התנהלותו הוא הגדיר כ"תקלה התנהגותית חמורה". השופט סולברג הוסיף וקרא לייעוץ המשפטי להפיק לקחים, וציין ש"גבולות הדין רחבים במידה ניכרת מאלה שהוצגו לממשלה על ידי הייעוץ המשפטי לממשלה".
במילים אחרות, לא הממשלה היא זו שהתפרעה, דרסה כל נורמה של מנהל תקין וביקשה לפעול בניגוד לדין. מי שנטלו לעצמם את החירות "לשים רגליים" לממשלה, שביקשה לקבל החלטה לגיטימית לחלוטין, היו דווקא אנשי הייעוץ המשפטי לממשלה, בראשותה של היועצת המכהנת. קריאתו של השופט סולברג לייעוץ המשפטי "להפיק לקחים" רומזת בבירור שלטעמו אין זו תקלה חד־פעמית.
האם בייעוץ המשפטי לממשלה ייקחו את הדברים לתשומת ליבם? ככל שניתן להעריך לפי התנהגותם בעבר במקרים שבג"ץ דחה את עמדת היועצת וביכר על פניה את עמדת הממשלה, זו כנראה תקוות שווא.
תגלית בלי תכלית
אבל לא רק הייעוץ המשפטי אשם בכך שהקריאה הזו תישאר כקול קורא במדבר. כאשר קוראים את חוות הדעת של השופט סולברג והשופט מינץ, קשה לא להיזכר בעובדה מטרידה. זו אינה הפעם הראשונה שפסק דין עוסק במערכת היחסים בין היועמ"שית ובין הממשלה. לפני פחות מחודשיים פסל בג"ץ פה אחד את החלטת הממשלה לפטר את גלי בהרב־מיארה. את פסק הדין כתב ראש ההרכב, השופט יצחק עמית, ועליו חתמו ללא כל הערה ולא כל הסתייגות כל ששת חברי ההרכב הנותרים, ובהם השופטים סולברג ומינץ.
טיב מערכת היחסים בין היועמ"שית ובין הממשלה ידוע זה זמן. מינץ וסולברג לא גילו רק זה עתה את אופיו של "הייעוץ המשפטי" שמעניקים בהרב־מיארה ואנשיה לממשלת ישראל - ייעוץ שאיננו ייעוץ אלא מאמץ עיקש לכפות עמדה ערכית ופוליטית על ממשלה שעמדתה שונה. כל העובדות שהיו ידועות להם בזמן כתיבת פסק הדין שפורסם השבוע התקיימו כבר ב־14 בדצמבר, אז ניתן פה אחד פסק הדין שפסל את ההדחה.
השופט דוד מינץ | צילום: פלאש 90
גם אם נניח שמבחינה משפטית "טהורה" פסק הדין שפסל את פיטורי היועמ"שית היה נכון, הוא לא היה יכול להתפרסם כפי שהוא. הביקורת הנכונה והראויה של סולברג ומינץ על התנהלותו של הייעוץ המשפטי הייתה חייבת למצוא את דרכה כבר לפסיקה ההיא, כתוספת או הערת אגב שהיו מעמידות את היועצת במקומה ומבהירות לה שלא לעולם חוסן, וגם אם פיטוריה לא צלחו – הייעוץ הלעומתי חייב להיפסק.
כאשר הביקורת על דרכו של הייעוץ המשפטי לממשלה מתפרסמת בפסק דין שעיקר עיסוקו בסוגיה אחרת, תוקפה מוגבל. השפעתה, למרבה הצער, לא צפויה להיות דרמטית. בייעוץ המשפטי לממשלה ילמדו כנראה את פסק הדין שניתן השבוע, אבל הסיכוי ש"הפקת הלקחים" תוביל לשינוי התנהגותי – קלוש.
אם אותה ביקורת הייתה מוצאת את דרכה לפסק הדין בנושא פיטורי היועמ"שית, לבהרב־מיארה היה ברור שמינץ וסולברג מוציאים לה "כרטיס צהוב". בלשונם הם היו יכולים להבהיר נחרצות שאף שהיא לא מפוטרת כרגע, עליה לעשות חשבון נפש ולשנות את התנהלותה. ענוותנותם של שופטי העליון השמרנים, המעדיפים "לבחור מלחמות" ולהמעיט במחלוקות, לא מוסיפה טוב בעולם אלא להפך - היא מחלישה את כוחם ופוגעת ביכולתם להסיט את הגה הספינה של המשפט הישראלי למסלול ראוי, כזה שמחזק את הדמוקרטיה ולא מרסק אותה.
עוד כתבות בנושא
