מקום של כבוד בכותל המזרח של כל שיטת משפט, תהא אשר תהא, שמור לפרוצדורה, ל"כללי המשחק" של ההליך המשפטי. בלי כללים כאלה - ברורים, נוקשים וחד־משמעיים - לא תיתכן עשיית צדק.
עוד כתבות בנושא
לעיתים נדמה שהפרוצדורה היא אויבת הצדק, משום שהיא מכפיפה את המהות, את הדיון בסוגיות המונחות על שולחנם של השופטים, לכללים שאינם מתחשבים באופי הייחודי של כל מקרה ומקרה. אך חכמי המשפט יודעים היטב שההפך הוא הנכון. הכללים הברורים, סדרי הדין, הם הערובה העיקרית להגינות ההליך: כל צד ידע מהן זכויותיו הדיוניות, למה עליו לצפות וכיצד הוא יכול להתגונן מפני הסכנות. כאשר מערכת הכללים נרמסת, הראשון שנפגע הוא הצדק.
בין הכללים הבסיסיים של פרוצדורה משפטית תקינה הוא האיסור לעשות מה שמכונה בלעז "פורום שופינג" - כלומר, לבחור טקטית שופט מסוים בניסיון להשפיע על תוצאת ההליך. כאשר צד להידיינות משפטית עושה "פורום שופינג", הוא קונה בכך יתרון לא לגיטימי. כאשר בית המשפט משתף פעולה עם מעשה כזה, הוא חותר תחת כשרות ההליך המשפטי. אך מה קורה כאשר נשיא בית המשפט העליון עצמו נותן יד ל"פורום שופינג"?
הכי מעניין
מערכת המשפט רגישה מאוד לכל ניסיון לפגוע בכבודה ובמעמדה, אך מתברר שדווקא העומדים בראשה הם הראשונים לחתור תחת אמון הציבור בה וביושרתה
מינוי השופט בדימוס יוסף בן־חמו בידי שר המשפטים למילוי תפקידי היועצת המשפטית לממשלה בכל הנוגע לחקירת "פרשת פצ"רגייט" מעורר שאלות משפטיות אמיתיות. ספק רב אם סעיף 23א לחוק שירות המדינה (מינויים) מאפשר את הטלת התפקיד על מי שגויס לשירות המדינה במיוחד לשם כך. לכן אין פסול בעצם הניסיון לאתגר את המהלך של השר יריב לוין.
אולם מי שביקשו לבלום את מינוי בן־חמו לא הסתפקו בעתירה נגד החלטת השר. במקביל הם נקטו הליך משפטי מפוקפק שמטרתו אחת ויחידה: לוודא שהמינוי לא ייכנס לתוקף ולו לרגע.
לכן הם הגישו בקשה לדיון נוסף בפסק הדין מהשבוע שעבר, וצירפו אליה בקשה לעיכוב ביצוע. פסק הדין קבע, כזכור, שהשר מוסמך למנות ממלא מקום ליועמ"שית מחוץ לשורות הפרקליטות לצורך הפיקוח על החקירה, ומנגד פסל את מינוי השופט בדימוס אשר קולה. מינוי השופט בן־חמו כלל לא עמד אז על הפרק, וממילא ספק רב אם היה אפשר בכלל להגיש בקשה לבלום את המינוי במסגרת "עיכוב ביצוע".
הסיבה שהבקשה הוגשה בכל זאת הייתה פשוטה: לוודא שהיא תגיע ישירות לשולחנו של השופט יצחק עמית, נשיא בית המשפט העליון, שלפי הערכתם (שהתגלתה כנכונה) יהיה נכון להעניק את הצו המבוקש.
הם ידעו היטב שכל שופט אחר, למשל השופט התורן דאז דוד מינץ, עשוי לסבור שאין באמת סיבה להזדרז להוציא צו בנושא, כפי שאכן קרה כאשר הגיעה הבקשה לשולחנו של מינץ. הרי גם אם מינוי השופט בדימוס בן־חמו איננו "עובר בג"ץ", איזה נזק יכול להיגרם מכך ששופט מחוזי בדימוס ייחשף לחומרי חקירה כלשהי, ותהא זו רגישה ככל שתהיה?
לא צריך להיות משפטן בכיר כדי להבין שמדובר ב"פורום שופינג" גס ובוטה. ובכל זאת, עמית בחר לשתף פעולה עם המהלך. הוא הוציא את הצו אף שידע שהבסיס המשפטי לבקשה רעוע.
ראיה לכך שגם לכבודו היה ברור שהצו הוצא בהליך לא מתאים הגיעה בראשית השבוע, אחרי שלשכת עורכי הדין הגישה עתירה ממוקדת נגד מינוי בן־חמו. השופט התורן מינץ נמנע כאמור מהוצאת צו נגד המינוי, אך ממנו עבר התיק בתוך שעות לטיפולו של הרכב בראשות השופט עמית, ומיד הוצא צו נגד כניסת המינוי לתוקף.
מדוע היה דחוף לעמית להוציא צו המעכב מינוי שכבר עוכב? נראה שגם הוא ידע היטב שהצו הקודם ניצב על אדנים רעועים. מערכת המשפט רגישה מאוד לכל ניסיון לפגוע בכבודה ובמעמדה, אך פעם אחר פעם מתברר שדווקא העומדים בראש המערכת הם הראשונים לחתור תחת אמון הציבור בה וביושרתה.
עוד כתבות בנושא
