יום ו' בחשוון התש"ט, 8 בנובמבר 1948, היה יום מוזר מאוד במדינת ישראל בת החצי שנה. זה היה יום שני בשבוע, ועל כל האוכלוסייה הוטל עוצר כללי של 7 שעות, מחמש אחר הצהריים ועד חצות הלילה. זאת הייתה עדיין מדינה במלחמת שחרור. באותו יום ממש עמלו יצחק שדה וחייליו על "מבצע שמונה", שבו נכבשה סוף סוף, בניסיון השמיני, משטרת עיראק־סווידאן. אחרי שנה וחצי של מלחמה, האוכלוסייה האזרחית כבר הייתה מתורגלת בשעות עוצר עוד מימי המנדט, והוא נשמר בקפדנות בלי הפרות. אבל מי שפשטו על הבתים בשעות האלה היו הפעם דווקא פקידי הרישום של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הזעירה שרק הוקמה, בראשותו של הדמוגרף שעלה מאיטליה, פרופ' רוברטו בַּקִי.

זה היה האירוע שבו בוצע בפעם הראשונה סוג של מפקד אוכלוסין בישראל. פקידיו של בקי ניסו לבקר בכל בית, דירה, צריף או מקום עבודה שקיבל היתר לפעול גם בעוצר, ולרשום כל אחד מהתושבים, ולאחר מכן להעניק לו תלוש רישום ומספר זיהוי. האתגר היה עצום. התנועה בארץ לאיסוף הטפסים שובשה בשל הלחימה, ותושבים רבים היו מגויסים ונמצאו במרחק פיזי גדול מבתיהם, מה שחייב מערכת רישום נפרדת גם בבסיסי צה"ל. ובכלל – הלמ"ס התמודדה עם קשיים בלתי רגילים בגיוס כוח האדם למבצע הרישום, כי רוב האזרחים היו מגויסים למבצעים מסוג אחר. 14 אלף מתנדבים, חבושים כובעים ירוקים ועונדים סרט שרוול, אספו את הפרטים. רישום האוכלוסייה הערבית הושלם רק לאחר מכן, וחלקים נרחבים מהאוכלוסייה הבדואית בנגב כלל לא נרשמה, משום שהיו נוודים.

על בסיס מבצע הלמ"ס הזה התנהלו חודשיים וחצי לאחר מכן הבחירות הראשונות לכנסת, שבהן הצביעו כ־440 אלף בוחרים, עם שיא השתתפות של 87.8% שמעולם לא נשבר. זה גם היה בסיס הנתונים שלפיו יכלה הממשלה לדאוג לכרטיסי מזון, לחיסונים, לנהל מעקב אחר מספר התלמידים בבתי הספר, ולדאוג למשפחות מרובות ילדים. בהמשך, כל תושב היה יכול למסור את התלוש שניתן לו, ולקבל תמורתו "פנקס זיהוי", גרסת הבטא של תעודות הזהות המוכרות לנו כיום. מעניין לעקוב בדיעבד אחרי נתונים שהצטברו מהתקופה ההיא, ולבחון אותם ביחס למצב הנוכחי.

למשל, אוכלוסיית המדינה שמנתה אז 806 אלף תושבים, גדלה מִקום המדינה פי 12 וחצי ומונה כיום יותר מעשרה מיליון אזרחים. שטח המדינה גדל מאז 48', אבל צפיפות האוכלוסייה שעמדה על 43 נפשות לקילומטר מרובע תפחה כיום ל־455 נפש לקמ"ר. על פי התחזית הדמוגרפית של הלמ"ס, ביום העצמאות ה־100, בשנת 2048, צפויה אוכלוסיית ישראל להגיע ל־15.2 מיליון נפש. מבטיחים לעקוב, אם יישאר לנו סנטימטר על סנטימטר לדווח ממנו.

קצב גידול האוכלוסייה הממוצע לשנה מקום המדינה ועד היום עומד על 3.4%, נתון שמתאים למדינות מתפתחות ולא למדינות מפותחות. בשנים האחרונות הוא יותר קרוב ל־2% לשנה, ועדיין ישראל היא האוכלוסייה הכי צומחת במערב. התנודות קשורות לגלי העלייה. מאז קום המדינה הגיעו לישראל 3.46 מיליון עולים, כמעט מחציתם משנת 1990 ואילך. תהליך קריטי נוסף הוא העיוּר. ב־1948, כמעט מחצית מהיישובים בארץ ישראל היו קיבוצים, והם היו בית לכשמונה אחוזים מהאוכלוסייה. 77% מהישראלים גרו אז בערים וביישובים עירוניים. נשמע הרבה? היום זה עומד על 92%. והקיבוצניקים בדור הנוכחי הם רק שני אחוזים מהאוכלוסייה.

נתוני מבצע הרישום החפוז של 48' מספקים מידע גם על מצבו הקשה של הפרט. תמותת התינוקות עמדה על 37.3 לכל אלף לידות, וכיום היא עומדת על פחות מ־3, תודה לא־ל ולרפואה המודרנית. פחות מרבע מהנשים היו מועסקות בעבודה כלשהי, וכשישית מהאוכלוסייה היהודית לא ידעה עברית. קצת פחות מ־50 אלף איש לא ידעו קרוא וכתוב. רק 1,635 סטודנטים היו רשומים בפנקסי הממשלה, בשני מוסדות להשכלה גבוהה. לשם השוואה, כיום ישנם כ־350 אלף סטודנטים ב־63 מוסדות.

אף שהנתונים המפורטים כללו רק את האוכלוסייה היהודית, העשירה יותר, תוחלת החיים בלידה עמדה ביום העצמאות הראשון על 66.25 שנים. 77 שנים אחר כך תוחלת החיים בישראל עומדת על 82.8 שנים, וממקמת אותה בעשירייה הראשונה של המדינות המפותחות. המשמעות של הנתון הזה היא שבכל עשור שחלף נוספו לישראל קצת יותר משנתיים של חיים. אומנם קצב העלייה פוחת עם הזמן - בעשור האחרון זכינו "רק" בשנה אחת נוספת, אבל לנתון הזה עדיין יש משמעויות נרחבות ביחס לשאלות כמו גיל הפרישה מעבודה, רמת העומס בבתי חולים, כמו גם השאלה המוסרית המטרידה ביחס להמתות חסד.

גם הרכב ההוצאות של כל משק בית לצריכה השתנה באופן שמצביע על שיפור ברמת החיים. בשנות החמישים, יותר מארבעים אחוז מהוצאות משפחה ישראלית היו עבור מזון, והוצאות הדיור עמדו על קצת יותר מעשרה אחוזים. כיום המזון תופס בממוצע פחות מעשרים אחוז מהוצאות של משפחה ישראלית, אבל הדיור תופס לנו בערך רבע מההוצאות. גם ההוצאה על ביגוד נחתכה מאז ימי הצנע העליזים בשני שלישים, ואילו היקף התשלומים על "תחבורה ותקשורת" זינק פלאים. עם קום המדינה, נרשמו כ־30 אלף יציאות ישראלים לחו"ל (במטוס, באונייה או דרך היבשה). כיום נספרות מדי שנה למעלה משמונה מיליון יציאות.

בשנת 1951, כשכבר חיו כאן מיליון וחצי אזרחים, נרשמו בכל הארץ 34,103 כלי רכב. למרות זאת, נרשמו 228 הרוגים בתאונות דרכים. זה אולי נשמע מעט יחסית ל־436 הרוגי 2024, אבל בל נשכח שכיום יש במדינה כשלושה וחצי מיליון כלי רכב. בשנות השבעים ובתחילת שנות האלפיים כבר היו כאן יותר מ־700 הרוגים בשנה אחת, ומאז המספרים העצובים הצטמצמו. בסך הכול, מאז קום המדינה נהרגו בתאונות דרכים יותר מ־33 אלף ישראלים.

יממה לפני אותו מפקד אוכלוסין ציוני ראשון מסוגו, התחוללה דרמה קטנה סביב משטר ההאפלה. הפוקדים המתנדבים ביקשו לקבל פנסים שכן העוצר הוטל בשעות הערב והלילה, אז היו אמורים לבצע את הרישום. אלא שיום אחד קודם התברר לפרופ' בקי ולאנשיו שמשרד הפנים פשוט לא מצליח להשיג כל כך הרבה פנסים. הפתרון היה פשוט ביטול ההאפלה, למרות המלחמה וסכנת ההפצצות מהאוויר. וכך, כבר בהופעתו הראשונה במדינה הצעירה, השיג איסוף הנתונים את אחת ממטרותיו העיקריות: לשפוך אור על המציאות.