מחקר שפורסם לאחרונה הציג את ההשלכות הפחות מוכרות של מצב המלחמה המתמשך בו כולנו מצויים מאז שמחת תורה ה'תשפ"ד. אחד מכל חמישה ישראלים מפגין סימפטומים של פוסט-טראומה; 7% מהאוכלוסייה סובלים מ-OCD, פי 4 מאשר בשאר העולם; עלייה חדה בהתמודדות עם דיכאון, חרדה והתמכרויות ועוד. אזרחי מדינת ישראל סובלים ממצוקה נפשית חריפה ומתמשכת. אזרחים רבים חוו, ועדיין חווים, טראומה מהמאורעות, ולעיתים גם החמרה בסימפטומים - ורבים נזקקים לטיפול ברמות שונות. אלא שבניגוד לאזרחי ישראל דוברי העברית, שיכולים לקבל טיפול וסיוע בשפתם (כולל טיפולים מסובסדים הנכללים בסל הבריאות) - העולים החדשים שזקוקים לעזרה מופקרים.
הסיבה לכך מקוממת. פסיכולוגים מנוסים שעלו לישראל ממדינות שונות, בהן צרפת, בלגיה ואחרות, שעברו תהליך הכשרה מפרך במדינת המוצא, כולל תואר ראשון, תואר שני ותקופת התמחות, עולים לישראל - ומגלים שהמדינה מקשה עליהם לעבוד במקצוע שלהם. הם יכולים לעשות זאת רק אחרי 4 שנים של התמחות מקומית בישראל ומבחן שהם נאלצים לעבור בשפה העברית שאינו מותאם לעולים חדשים ולעובדה שמדובר בפסיכולוגים מוסמכים בעלי ניסיון וידע. בנוסף, הם נדרשים להתמודד עם מחסומים בירוקרטיים שמעמידה בפניהם המדינה, לרבות השגת מסמכים ותעודות מעברם הרחוק. כל זאת על אף המחסור בפסיכולוגים בישראל ולמרות המצוקה הברורה הקיימת כיום בנושא בריאות הנפש.
עוד כתבות בנושא
וכך, אנו נמצאים בימים אלה במצב מתסכל ומתמשך של "הפסד כפול". מחד, למרות שברור לכל הצורך הדחוף בטיפול נפשי ובהתמודדות עם הטראומות הלאומיות, ישנם עשרות אלפי עולים חדשים הנמצאים במצוקה ועדיין אינם דוברי עברית שוטפת, רבים מהם לוחמים בסדיר ובמילואים ואנשי כוחות הביטחון, שמתקשים למצוא מטפל/ת שדוברים את שפתם ואינם יכולים לקבל שירותים פסיכולוגיים. מאידך, מדינת ישראל כאמור אינה מאפשרת לפסיכולוגים העולים לעבוד, וכך הם צריכים למצוא מקור פרנסה אחר כדי שיוכלו לכלכל את משפחותיהם, עד שמעמדם יוסדר (אם וכאשר). חלק מהם נאלצים לחפש את פרנסתם במקצועות אחרים, או במקרי קיצון - מתייאשים ועוזבים את הארץ, חוזרים למדינת המוצא וממתינים שהמצב ישתפר והנושא יוסדר כדי לחזור לישראל. במקביל, יש גם פסיכולוגים שרוצים לעלות לישראל, אבל שומעים על ההליך הבירוקרטי הסבוך שהם עתידים לעבור בישראל ועל כך שימנעו מהם לעבוד במקצוע שלהם, ומבינים שאין ברירה אלא לוותר על חלום העלייה.
הכי מעניין
מדובר במחדל שנמשך כבר שנים, והגיע לשיאו המצער בשנים האחרונות, על רקע סבבי הלחימה הבלתי נגמרים. אנו בשיח יומיומי עם לוחמים עולים בסדיר ובמילואים, חיילים בודדים שחוו את זוועות הטבח, משפחות עולים של חיילים שנפלו או נפצעו (בגוף ובנפש), עולים שביתם או רכושם נפגע במתקפות, אנשים שראו מאורעות קשים ועוד. רבים מהם כאמור עדין לא שולטים בעברית מספיק כדי לדבר היטב או לשקף את תחושותיהם, הם רוצים לקבל סיוע בצרפתית (שפם האם שלהם) - אבל מדינת ישראל לא מאפשרת זאת.
עוד כתבות בנושא
ממשלת ישראל, זה לא הזמן להקשות - אלא להקל. לא הגיוני שלוחמים עולים יכולים לקבל נשק, להילחם ולהגן על המדינה - אבל לא זכאים לקבל סיוע נפשי בשפתם; זו הרי "פצצה מתקתקת". לא הגיוני שפסיכולוגים מנוסים, שלמדו במוסדות השכלה גבוהה מובילים בצרפת ובמדינות אחרות, ורכשו ביושר ניסיון של עשרות שנים, אנשי מקצוע הרואים בעבודתם שליחות של ממש, מגיעים לישראל וצריכים להתחיל מחדש התמחות כאילו לא הוכשרו במקצוע שלהם. לא הגיוני שהבירוקרטיה הישראלית תמנע טיפול פסיכולוגי מהעולים החדשים. זה זמן להסיר חסמים ולאפשר לעולים החדשים לקבל סיוע חיוני. זה הזמן לצמצם את המצב הטראומטי בו נמצאת המדינה - לא להעמיק אותו.