גשם חזק, פתאומי, ירד בצהרי יום ראשון בהוד־השרון. בדיוק כשהריאיון הסתיים, והגיע הזמן לצאת אל המכונית שמחכה בחוץ – זרם מים ניתך משמיים, מאיים להפוך את שביל הכניסה של המרכז לבריאות הנפש שלוותה לנהר שוצף. לפני דקות היה פה יבש לגמרי, ועכשיו הכול גועש, סוחף, מרטיב גם מתחת למטרייה שפרופ’ שלמה מנדלוביץ מנדב בדרך ממשרדו החוצה. "ככה מרגישה פסיכוזה", הוא מחייך, מנצל את הסערה החיצונית כהמחשה לסערות שבפנים.
"הפרעה נפשית קשה היא הרבה יותר חזקה מכל מציאות קיימת". פרופ' מנדלוביץ | צילום: אריק סולטן
מנדלוביץ, פסיכיאטר וחוקר, הוא המנהל של שלוותה מזה שמונה שנים. בימים אלה רואה אור ספרו החדש "ממדי הנפש: איך פועל עולמנו הפנימי?" (הוצאת מודן). עד כה פרסם ארבעה ספרים, אבל זו לו התנסות ראשונה בכתיבה שאמורה להיות נגישה לכל קורא, לא רק לעוסקים בתחום. לפי הרעיון שהוא פורס בספר הזה, ניתן לבחון כמעט כל מצב אנושי בחמישה ממדים: פעולה, מחשבה, רגש, חוויה והוויה. אלה, לפי הצעתו, מקיימים ביניהם מערכת יחסים המושתתת על חמישה עקרונות הפעלה. לא מדובר בנוסחת קסם להבנת מהותה של הנפש, הוא מדגיש, אבל כן בדרך שתאפשר למטפלים להיות גמישים יותר באבחנה של מטופל, ולאבחן נכון יותר את הנקודה שהוא עומד בה; מי שמחוץ למערכת הטיפולית, יוכל להיעזר בה כדי להבין טוב יותר את הסובבים אותו, וגם את עצמו.
ממדי הנפש | צילום: ללא
מנדלוביץ הוא גם האיש שהופקד על בריאותם הנפשית של המפונים מבתיהם בתחילת המלחמה. זמן קצר לאחר שבעה באוקטובר מינה אותו משרד הבריאות לפרויקטור של הנושא הזה. בריאיון שהתקיים חודשים ספורים אחר כך, נשאל מנדלוביץ מה להערכתו יהיה היקף הפוסט־טראומה בחברה הישראלית, והשיב שזה יכול לנוע בין 60 אלף ל־600 אלף איש. אני שואלת אותו אם היום יש לו הערכה טובה יותר עד כמה אנחנו טראומטיים - או עד כמה אנחנו חסונים. "אני חושב שזה עוד מוקדם מאוד", אומר מנדלוביץ. "יש כאן התייחסות לממד ההוויה, כלומר - איך זה שינה את מי שאנחנו כחברה. וקשה להשיב על כך, כי אנחנו עדיין בתוך התהליך. רן גואילי עדיין בשבי, ויש המון ישראלים שלא עסוקים רק בטראומה, אלא באבל על אובדנים גדולים וכואבים מאוד - מוות של יקרים להם, וגם אובדנים אחרים כמו מקום מגורים או פרנסה. המגע שלנו היום עם הטראומה הוא עדיין טרי, וקשה להגדיר אותו. זה דורש זמן".
נדמה שצמח גם איזה חוסן. למשל בשבוע שעבר הייתה אפשרות שבתוך רגע שוב יירו עלינו טילים מאיראן, ולמרות זאת אנשים המשיכו לנהל את שגרת יומם די כרגיל. זה אומר שלמדנו להתמודד עם איומים כאלה? או שאנחנו מדחיקים?
"זה אומר שאנחנו חברה שיודעת להחזיק, באופנים מסוימים, רב־גוניות יוצאת דופן של פעולות, של מחשבות, של הרגשות, של חוויות ושל צורות הוויה. זה אומר שאנחנו באמת טובים מאוד, ושזה נצרב אצלנו בדם - אולי עוד לפני הקמת המדינה, אולי סביב סיפור השרידות והתקומה שלנו מהשואה - נצרבו בנו חלקים שיש בהם כאב גדול ונגיעה אמיצה בטראומה, וגם אזורים של תקווה גדולה, של אמונה ביכולות שלנו בכלל, וביכולת שלנו לקום מהטראומה בפרט.
"בתפיסה שלי, אחד המרכיבים הכי חשובים בריפוי של פוסט־טראומה הוא לחשוב איך צומחים בתוך טראומה. אז אני עצמי, שלמה, נמצא באיזושהי חוויה של מסוגלות ושל תנועה קדימה ושל תקווה, אבל אני לרגע לא שוכח שלידי יש אנשים שהאובדן שלהם היה גדול כל כך, שזה אפילו לא הוגן לבקש מהם את הדברים האלה, ואפשר רק לכבד את מה שקרה. ההחזקה המשותפת של כל זה, היא שהופכת אותנו למיוחדים כל כך - וזה גם מה שמסוגל, בזמנים אחרים, להפוך אותנו למסוכסכים כל כך עם עצמנו".
המינוי שלו כפרויקטור היה לזמן קצוב, הוא אומר, "אבל רוב הפרויקטים שקשורים בפוסט־טראומה, לא רק שהם נמשכים - הם מתעצמים וההיקפים שלהם גדלים", הוא אומר. "רק הבוקר השתתפתי בייעוץ בנוגע לשתי מטופלות שסובלות ממקרים פוסט־טראומטיים מורכבים. זה משהו שפעם היה נדיר מאוד, והיום הוא נפוץ: שילוב של פוסט־טראומה יחד עם אובדן, כשמערכת התמך סביב האדם נפגעה גם היא.
"גם כאן, התפיסה של 'ממדי הנפש' עוזרת לנו לחשוב עם אילו דברים אנחנו יכולים להתעסק בצורה ורבאלית, ואילו חלקים צריכים לכבד ולהשאיר לאזורים יותר אינטואיטיביים. בנגיעה שלנו היום בטראומה, יש דברים שברור לנו שצריך לעשות, ואנחנו עושים אותם: מקימים מרכזי טראומה, מעצימים מרכזי חוסן, נותנים יותר מענים ליותר אנשים. ויש דברים שאנחנו צריכים לזכור שהם עדיין ראשוניים, וצריך לדעת להחזיק אותם ולהתקדם יחד איתם קדימה".
כמה מהמקרים שמגיעים היום לטיפול קשורים לסיטואציה שלנו כמדינה בשנתיים האחרונות?
"פה בתוך שלוותה, רוב האנשים לא קשורים לאירועים הללו. הם נמצאים פה באשפוז, וגם המטופלים המורכבים שלנו שמגיעים למרפאה הם אנשים שסובלים ממחלות נפש קשות – והמחלות האלה מושפעות אומנם ממה שקורה בחוץ, אבל פחות. הפרעה נפשית קשה היא הרבה יותר חזקה מכל מציאות קיימת.
"לעומת זאת, במרפאות המציאות נוכחת מאוד. גם באופן ישיר, כלומר מטופלים שסובלים מפוסט־טראומה, וגם לא באופן ישיר. אם אני אדם בעל מבנה אישיותי מורכב, ותמיד שרדתי בזכות מערכות תמך ובזכות סעדים חברתיים שקיבלתי מהסביבה הקרובה אליי, אבל פתאום לאורך שנתיים אני מוצא את עצמי הרבה יותר לבד, הרבה פחות נעזר, הרבה פחות עם 'קביים' טיפוליים - מצבי כמובן מחמיר. לכן נוצרת מעמסה גדולה על עולם בריאות הנפש, אבל צריך לומר שכולם שמים לב אליה וגם מטפלים בה. משרד הבריאות, קופת חולים כללית שאנחנו משתייכים אליה - כולם נרתמו".
צילום: איור: דגנית רודובסקי
מערכת בריאות הנפש האזרחית קולטת לתוכה, מטבע הדברים, גם הרבה נפגעי טראומה מהלחימה.
"בצבא יש מערכת מצוינת לטיפול בפוסט־טראומה, אבל הצבא נותן טיפול לפרק זמן מצומצם. אנשי המילואים מטופלים כולם על ידי המערכת האזרחית. ועוד אגיד, שחשוב מאוד לא להסתכל רק על הנפגע. מטופל פוסט־טראומטי שהפתיל שלו קצר, שכל לילה מתעורר חמש פעמים בצעקות, שמתכנס בתוך עצמו, שלא מצליח ללכת לעבוד - תחשבי מה האימפקט על אשתו המסורה ועל הילדים. יש פה מעגלי השפעה מורכבים, כי ברור לנו שבשביל שאותו מטופל יצליח להשתקם, ויגיע למצב שבו הוא מנהל את הפעולות, המחשבות, הרגשות והחוויות שלו, את מי שהוא - בשביל שזה יקרה, הוא צריך סביבה שתעזור לו. הוא צריך זוגיות עם יכולות לתמוך, הוא צריך ילדים שלא מפוחדים ממנו. אנחנו לא יכולים לספור רק את הנפגעים הישירים".
אתה חושש שההתפרצות הגדולה עוד לפנינו? דווקא כשהמציאות תהיה רגועה יותר, אנשים יוכלו להרשות לעצמם להתפרק?
"אתן לך תשובה אמפירית, מבוססת נתונים, שהיא משעממת וגם לא תמיד מדויקת, אבל בכל זאת יש בה מרכיב סביר. לרוב, הפרעות פוסט־טראומטיות עוברות איזושהי התגבשות בטווח של עד בערך שנתיים. כלומר, המקום שאתה נמצא בו שנתיים אחרי הטראומה, הוא כנראה המקום שבו תמשיך להיות. במדינת ישראל נכות נפשית מוגדרת לרוב כצמיתה אחרי פרק זמן של שנתיים. אז אם את שואלת אותי היום - אני חושב שהמצב הולך להישאר די יציב, בהינתן שלא יהיו עוד תקלות נוראיות. יש אנשים שמפתחים תסמיני פוסט־טראומה גם שלושים שנה אחרי אירוע, ומצד שני יש אנשים שפתאום אחרי עשר שנים, כמו עוף חול, מבריאים או עוברים תהליך מדהים של החלמה. אז סטטיסטית אפשר לצפות שהמצב הנוכחי הוא מה שיישאר, ובהינתן שעכשיו אנחנו גם מטפלים - יכול להיות שזה עוד יקטן".
ובהחלט יש מקום לאופטימיות ותקווה, הוא מוסיף, "אחרת לא היינו פה. כמטפלים אנחנו לא נאיביים, לא חושבים במונחים של 'הייתה פוסט־טראומה, ועכשיו אין פוסט־טראומה'. החשיבה היא ריאליסטית: יש עדיין פוסט־טראומה, אבל לצד זה מלבלב לו משהו אחר שיודע להחזיק את הפוסט־טראומה ולהכיל אותה. אז נכון, כנראה פעם בשנה, בשבעה באוקטובר, הרבה אנשים ייפלו לתוך הבור הכאוב הזה. או בחגים, או בימי הולדת. אבל בין לבין, ברווחים, אנחנו רוצים שהם יחזרו להיות הם, עם הטראומה שהם עברו".
עוד כתבות בנושא
לרוץ בלי להבין מדוע
הוא בן 61, נשוי לענת ואב לארבעה. גדל בבית דתי בתל־אביב, למד במדרשיית נעם ובצייטלין. המשיכה שלו לתחום בריאות הנפש, הוא מספר, החלה עוד בגיל הנערות. בשלוותה הוא עובד כבר 25 שנה, מתוכן כאמור שמונה שנים כמנהל המוסד.
כשאני מבקשת לשאול אותו על מקרי אובדנות בקרב בני נוער שטלטלו לאחרונה את הציבור הישראלי, הוא עוצר את השאלה באמצעה. "זה תחום שאני ממש לא מבין בו, כי פסיכיאטרייה מחולקת לשניים: פסיכיאטרייה של מבוגרים ופסיכיאטרייה של בני נוער. אלו שני מקצועות שונים לגמרי. ילד, מבחינתנו, הוא לא מבוגר קטן. הוא ברייה אחרת לחלוטין".
את הבחירה שלו לעסוק בפסיכיאטרייה של מבוגרים הוא מקשר גם לחינוך הדתי שקיבל. "זה חינוך אנליטי מאוד, ובאופן טבעי זה מה שחיפשתי בהמשך חיי. כשפגשתי את תחום הפסיכיאטרייה של ילדים ונוער, שהיא אינטואיטיבית ורכה מאוד, זה נשמע לי גדול מדי בשבילי. לקח לי עוד שניים־שלושה עשורים עד שקיבלתי מספיק אומץ להגיד שלא הכול זה רק אנליזה, ויש פה גם דברים אחרים שצריכים לכבד. ובדיוק כך הגעתי ל'ממדי הנפש'.
"אני עוסק הרבה שנים בפסיכותרפיה, וזה תחום מורכב במובן של חומרי היסוד שלו - מחשבות, רגשות, פעולות, דברים שאנשים עושים. בנוסף, זה שדה שקשה יחסית לסדר אותו, וחלק מרכזי ממנו עובד בתוך אינטואיציות. בספר החדש אני לא מנסה לפתח תיאוריה חדשה, אלא לפתור מצוקה ולסדר את מה שאפשר לסדר בתוך טיפול. להגדיר בצורה יותר פשוטה ומסודרת מול אילו חלקים אפשר לפעול. הספר הזה מבקש גם לאפשר לנו - כהורים, כבני זוג, בתוך מערכות יחסים שונות - להבין טוב יותר איפה אנחנו פועלים. אני מנסה להגדיר בגדול את המבנה הבסיסי שבו נוח לנו לחשוב על הנפש. אני לא אומר שככה הנפש קיימת, ואני לא אומר שככה היא עובדת", הוא מקפיד לסייג. "אני אומר שנוח לחשוב על נפש שפועלת בחמישה ממדים שמקיימים מערכות יחסים די קבועות.
"למשל, העיקרון הרביעי מבין חמשת העקרונות שמסדרים את התזוזה שלנו מממד לממד, נקרא עקרון המשיכה ההדדית. הוא קובע שאם שני אנשים נפגשים - כל אחד מהם ימשוך את האחר לממד שבו הוא נמצא. בואי נגיד שעכשיו, בלי שום סיבה, אני פתאום אקום וארוץ החוצה מהחדר. יש סיכוי גבוה שאת תעשי בדיוק אותו דבר, בלי לדעת אפילו למה. כלומר, אני אמשוך אותך אל ממד הפעולה שלי".
זה עובד לא רק בממד הפעולה. אם בן משפחה חוזר הביתה, והיה לו יום לא טוב – כל הבית נגרר אל המקום הרגשי שהוא נמצא בו.
"היופי הוא שזה קורה גם באזורים הלא מתומללים, הבסיסיים מאוד של הנפש שלנו. גם בממד החוויה שלנו. אכן - ילד חוזר הביתה מבית הספר, ואפילו אם הוא לא אומר כלום, אתה רואה בעיניים שלו שמשהו עבר עליו. הוא מדביק אותך בדבר הזה, ואתה מרגיש כמוהו. גישת הממדים מאפשרת לנו לחקור חוקיות גם על האזורים הללו. למשל, נכנסת היום לחדר הזה ואת סקרנית ומתעניינת, אז אני נדבק וגם אני נהיה סקרן ומתעניין. אני לא באמת יכול לתמלל את זה. תשאלי אותי - שלמה, איך זה קרה לך פתאום? ואני לא יודע, אבל זה קרה".
ואם אנחנו מנסים להשליך מהעיקרון הזה על המרחב הציבורי שלנו, כחברה שעברה טראומה קשה מאוד לפני שנתיים וקצת - מה המסקנה?
"אני חושב שאת יכולה, בעיסוק העיתונאי שלך, להגדיר הרבה יותר טוב ממני מהי החוויה הקולקטיבית שיש לנו היום - חוויה שממגנטת את כולנו, שיש בה הרבה מאוד טראומה ופוסט־טראומה ואולי לא מספיק צמיחה פוסט־טראומטית. ומה זה אומר עלינו, ממש על הרובד הכי בסיסי של ההוויה שלנו.
"קחי לדוגמה את הדינמיקה שהייתה בחוויית היחד שלנו. בהתחלה זה היה ברור כל כך, 'יחד ננצח' נשמע הדבר הכי טבעי בעולם, כולנו נדבקנו בזה. ככל שעבר הזמן, משהו אולי קצת התקלקל. ועדיין, זו דוגמה חזקה שמראה איך אנחנו מדביקים זה את זה. הלוואי שנצליח להדביק את עצמנו בהרבה תקווה".
לאן נעלמו המטופלים
כמי שעומד בראש מרכז לבריאות הנפש, אני מבקשת לברר איתו שאלה שעולה פעמים רבות: בני משפחה של מאושפזים מתלוננים על ההבדל בנראות בין בית חולים רגיל לבית חולים פסיכיאטרי. למה זה עדיין כך?
"יש פה סטיגמה, אבל גם מציאות, והמציאות נחלקת לשני דברים", אומר מנדלוביץ. "הראשון קשור לקשב שמדינת ישראל ומערכת הבריאות שלה נתנו לבריאות הנפש עד לפני כמה שנים. זה היה קשב זניח מאוד. אגב, זה לא מייחד את ישראל. לא לחינם בתי חולים פסיכיאטריים ממוקמים תמיד במקום רחוק. במשך הרבה שנים הרגשנו שאנחנו החצר האחורית של עולם הרפואה. זה השתנה כבר בסוף העשור הקודם, בזכות מובילי דרך בתוך מערכת הבריאות.
"אבל מעבר לעניין הניהולי והתקציבי, יש פה עניין עמוק יותר, שחוזר לאזורים הלא מנוסחים בנפש שלנו. כשמישהו מאושפז למשל במחלקה פנימית בבית חולים, הוא יודע שהוא סובל מחיידק, והמשפחה שלו מבינה שהוא צריך לקבל אנטיביוטיקה ושבסבירות גבוהה הדברים יסתדרו בעקבות הטיפול. גם אם מדובר במחלה כרונית וממושכת, הם יודעים בגדול מה הולך להיות. עכשיו, נסי לדמיין בעיני רוחך מה יודעת משפחה כשהיא מאשפזת בחור בן 22 שעובר לראשונה התקף פסיכוטי. הם יודעים מעט מאוד. הדברים האלה גם הרבה פחות מתומללים, ונמצאים יותר באזורי הפחד, האימה, הכאב, החשש לגבי העתיד. להיות בתוך מחלת נפש קשה בשלב החריף שלה, כלומר להיות מאושפז פה בשלוותה, זה באמת קשה מאוד. עזבי את התנאים ואיך זה נראה - להיות משוכנע שרודפים אחריך ורוצים להרוג אותך, או להרגיש אשם בדברים נוראים שאתה לא באמת אשם בהם, או לחשוב שאין טעם לחיים ואתה רוצה לסיים אותם, זו חוויה נוראית. הרבה פעמים הקושי הזה מוּצא החוצה סביב אמירות לגבי 'איך זה נראה' ו'למה התנאים הם לא כמו במקום אחר'. אבל נקודת הכאב האמיתית היא לא שם.
"אני מדבר הרבה עם מטופלים פה בתוך בית החולים, באופן מובנה וגם לא מובנה. מעט מאוד מהם עסוקים בשאלות של איך זה נראה. הם עסוקים בדברים אחרים שמטרידים אותם יותר - מה עשיתי? איך אני יכול לחיות ככה? מה אני עושה עם הקולות שאני שומע? מה אני עושה עם המחשבות האובדניות? מה אני עושה עם האובססיות שתוקפות אותי ולא נותנות לי דקה של נשימה?
"כשאני מדבר עם המשפחות, זה נראה אחרת. הן מתרחקות מהסבל הגולמי הזה, ואז באופן טבעי הן מתעסקות במה שנגיש להן יותר. נכון שגם אם המטופלים לא מתלוננים במיוחד על הדברים האלה, זה נושא שצריך לטפל בו, וזה אכן קורה. אני חושב שמדינת ישראל שמה לה כיעד לשפר גם את הנראות של בתי החולים הפסיכיאטריים".
ואם נגענו בסטיגמות שמלוות כצל טורדני את מתמודדי הנפש ואת המוסדות המטפלים בהם, מנדלוביץ מפרט עוד כמה. "ישנה סטיגמה כאילו זה מידבק. כאילו זה באשמה של מישהו - של אמא, של אבא. כאילו זה משהו שאי אפשר לרפא. צריך להבין: אנחנו בשלוותה אחראים על אוכלוסייה של קצת יותר מחצי מיליון איש. לפי הנתונים, אחוז אחד מהאוכלוסייה חולה בסכיזופרניה. אחוז עד אחוז וחצי חולים במחלה בי־פולרית. אצלנו יש 140 מיטות. תשאלי, אז איפה כל המטופלים? התשובה היא שרוב האנשים שסובלים מהפרעות נפש קשות, מתפקדים מצוין.
"הספרית שלך, בעל המכולת, מנהל סניף הבנק או אפילו הרופא - יכול להיות שיש להם נפילות נפשיות, ואפילו יכול להיות שהם מטופלים פה, אולי גם היו מאושפזים פה, ואת לא יודעת. הסטיגמה החזקה שרואה את בריאות הנפש כמהלך חד־כיווני, ממש לא נכונה. יש גם מטופלים שאנחנו לא מצליחים לעזור להם, אבל ברוב המקרים זה לא כך. מטופל שסובל מדיכאון מז'ורי, לא דיכאון קל, לרוב אנחנו מצליחים להוציא אותו מהמצב הזה בטווח של כמה שבועות. פעם היית נשלח לסנטוריום, יושב שם שנה־שנתיים עד שהטבע או מישהו אחר היה איכשהו עוזר למסמוס של הבעיה. ועדיין, הסטיגמה חזקה מאוד. אחד העובדים הסוציאלים שלנו סיפר לי שכילד הוא למד בבית הספר שצמוד אלינו כאן. הוא אמר שאם הכדור היה עף לשלוותה, הם היו עושים 'מספרי מוות' מי הולך להביא את הכדור. עד כדי כך זה היה מפחיד אותם".
צילום: איור: דגנית רודובסקי
אני חושבת שזה עדיין.
"כן, עדיין יש בזה משהו. והשיח הזה קצת ממחיש כמה משקל סגולי יש באזורים שאנחנו לא באמת יכולים לחשוב עליהם. אם אשאל אותך, 'תגידי, אבל באמת, למה את מפחדת ממחלת נפש?', התשובה היא שיש משהו שאי אפשר לשים אותו במילים, שהוא מאיים מאוד. הנה לך דוגמה לממדים: את יודעת מה צריך לעשות, כלומר פעולה; למה אנחנו עושים את זה, מחשבה; אבל מרכז הכובד שלנו נמצא עמוק יותר - באיך אנחנו חווים את עצמנו, מי אנחנו בעולם הזה. ואלה אזורים שקשה יותר לגעת בהם".
זה לא כל כך ערטילאי. כשילד מאובחן כסובל מדיכאון, ההורה יחוש איזושהי אשמה, יחשוב שאולי הוא עשה משהו לא בסדר. ויש חשש גדול מהבאות, אפילו במובן הכי טכני - אם תאשפז אותו, לא תוכל לישון לידו פה בלילה. זה מפחיד.
"שימי לב שכל הדוגמאות שאת נותנת לדברים שמפחידים, מתייחסות למחשבות שיש לך, או לפעולות. אולי גם למשהו של רגש, תחושת האשמה במה שקרה. אבל ההתמודדות האמיתית עם דיכאון היא לא סביב השאלה 'האם אוכל לישון איתו בלילה', או 'האם יש לי חלק בדבר הזה', ואפילו לא שאלה ברמה האנליטית, למה זה קרה לו. השאלה האמיתית היא להבין מה ההרגשה של מי שסובל מדיכאון מז'ורי. את חושבת – מה החוויה של לשמוע קולות שאומרים לך מה לעשות? מה החוויה של להאמין שאם תגאל את העולם מנוכחותך, כל האנשים שנספו בשואה יחזרו אלינו? או לחשוב שאתה גורם לאסונות ופגעי טבע שהורגים אלפי אנשים? את תגידי לי - לא, אני לא יכולה להבין את זה, לא יכולה להרגיש את זה אפילו, זה גדול עליי. וזו הנקודה. הנקודה היא שבמהות של זה, הפריטה לרגשות, למחשבות ולפעולות, היא לא באמת קריטית לצורך הבנת העניין.
"תחשבי למשל על המגע שלך עם העולם האמוני. את יכולה לעשות את זה דרך פעולות, נניח, כמו שליבוביץ תפס את היהדות. את יכולה לעשות את זה דרך מחשבה - לחשוב שהדבר הזה שומר על העם היהודי. את יכולה לעשות את זה דרך רגש. חלק גדול מאוד מהדברים הדתיים שאני עושה, בתור אדם שאינו שומר מצוות, מונעים מתוך רגש של כבוד להורים שלי. אבל כל זה פחות מעניין מאשר להבין מה באמת מרגישים בפנים כשאתה אדם מאמין. מה החוויה. או עמוק יותר - מה זה אומר עליי, להיות אדם מאמין. על הדברים הגלויים קל יותר לדבר: יש תרי"ג מצוות, יש שולחן ערוך, ואנחנו יודעים מה לעשות. אבל ככל שאת יורדת למטה, זה נהיה עדין יותר ויותר. על פי רוב, אנשים לא צריכים לרדת למטה, כי ה'למטה' שלהם עובד מצוין, אז הם לא צריכים טיפול. אבל כשזה לא עובד, וכשאני מסתגר בבית - שזו פעולה, כי יש לי מחשבה שרודפים אחריי, כי אני מרגיש שמישהו בעולם הזה מסתכל עליי בעין בוחנת ואומר לי 'אתה אשם במשהו', נוצרת אצלי חוויה בסיסית שקשה מאוד להבין אותה. וזו האומנות שלנו, אומנות הטיפול: להגיע למקום שבו האדם נמצא, ולצעוד יחד איתו משם החוצה. להגיע עם המטופלת אל תוך אזורי החוויה הקשה שלה, המחשבה שהיא אשמה בכל דבר שקורה בעולם הזה, ואולי אפילו להגיע עמוק יותר, לאופן שבו היא מרגישה את עצמה בעולם, מפורקת לחלוטין, ומשם לצעוד קדימה. ואז לזוז גם אל רגש אחר, למחשבה אחרת ולפעולה אחרת".
כשהמנהל צריך לשכנע
אם מדברים על שינוי היחס לעולם בריאות הנפש, נראה שהוא מורגש בשנים האחרונות גם בחברה הדתית. יש יותר דאגה "טכנית" למאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים - לוודא למשל שיש אפשרות לשמירת שבת, למניין בחגים.
"אני מכיר את זה, אבל אני חושב שאת מפספסת פה משהו - עד כמה הפסיכיאטרייה הקשה, כמו מה שקורה פה בתוך בית החולים, היא מחוץ לדברים האלה. דמייני את הקצה שאת מסוגלת להגיע אליו במחשבה שלך, בפעולות שלך, במחשבות שלך, ברגש שלך, ועכשיו תלכי עוד כמה מטרים קדימה. שם אנחנו נמצאים. מטופלת שמשוכנעת שהילד שהיא ילדה לפני שבוע הוא בכלל לא הילד שלה, שהחליפו לה אותו - כל כך לא מזיז לה אם היום שבת או לא שבת, ולא מעניין אותה אם יש לה אפשרות ליטול ידיים. לא שלא צריכים לדאוג לזה; צריך לאפשר לה לחיות את אורח החיים שלה, אבל זה כל כך רחוק ממנה. אנשים פה נמצאים ברמת סבל באמת יוצאת דופן. אנחנו צריכים לאפשר לכולם להיות מי שהם, גם בהינתן רמה כזאת של סבל, אבל הפוקוס הוא קצת אחר".
ומתוך היכרותך עם העולם הדתי, איפה אתה שם את הנשמה במערך של ממדי הנפש?
מנדלוביץ מחייך. "אין לי מושג. בשילוש הזה שאנחנו מדברים עליו, של הגוף, הנפש והרוח, על הרוחני יש לי מעט מאוד דברים להגיד, אף שהוא משפיע עלינו בצורה חזקה במיוחד. זה משהו שאם גדלת לאורו, הוא לא יוצא ממך".
מה הכי חשוב לך שאנשים יבינו על הנפש?
"הכי חשוב לי שלא יפחדו. שלא יירתעו במקומות שבהם דברים נראים לא מנוסחים, שאי אפשר לחשוב אותם. ושבתוך העמדה הזאת של לא להיבהל, גם ידעו לפעול טוב יותר. בתור מנהל, אני משתדל לא לפעול בלי להסביר. כלומר, לתת את הרובד של המחשבה, ואם צריך, להסביר גם רגשית איך הגעתי למחשבה הזאת. ואם זה לא מספיק, אני מתאר קצת איך אני חווה את הרגע הזה. ואם גם זה לא מספיק, אני אומר משהו על מי אני, או מי אנחנו.
"למשל, כשאני מוציא הוראה שצריכים לעשות משהו קשה במיוחד בתוך בית החולים ברגע זה, להתגייס לפרויקט שאין בו הילה טיפולית, איזשהו נוהל מסובך. אני אסביר למה הדבר הזה חשוב, ואם זה לא יספיק, אעבור לרגש: אגיד שזו מטרה של כולנו, כולנו יחד בסיפור הזה. ואם גם זה לא יספיק, אגיד משהו לגבי המחויבות שאני מרגיש בדבר הזה. ואם זה לא יספיק, אדבר על הרובד העמוק ביותר: אומר שיש דברים שאנשי טיפול ובריאות נפש עושים כי זה חלק ממי שהם. זו ההוויה שלנו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il