"הזדקנות האוכלוסייה היא אחד האתגרים המרכזיים שמולם ניצבת מדינת ישראל. מתן מענה הולם לאוכלוסיית הגיל השלישי הוא חובה מוסרית וערכית", כך מסר היום (ראשון) מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, כחלק מפרסום הדו"ח המיוחד בנושא הזדקנות האוכלוסייה, שהתמונה שהוא שוטח רחוקה מלהיות נעימה.
הנתונים שחושף הדו"ח מדאיגים. בין 2020 ל-2023 ירד שיעור מיטות האשפוז הגריאטרי ב-16% ביחס לאוכלוסייה המבוגרת - מכ-65 מיטות לכ-55 לכל אלף איש בני 75 ומעלה. שיעור מיטות האשפוז הכללי לאותה אוכלוסייה ירד בחדות אפילו יותר - 19%. האומדנים לשנת 2030 ו-2040 מצביעים על המשך הירידה: עד 41 מיטות גריאטריות לכל אלף איש בני 75 ומעלה ב-2030, ו-36 בלבד ב-2040.
אבל ההזנחה בטיפול באוכלוסייה המתבגרת מתחילה עוד קודם לכן. מקצוע הגריאטריה הוגדר כ"מקצוע במצוקה" לפני כ-15 שנה, אך מאז כמעט שום דבר לא השתנה - ומספר הרופאים הגריאטריים הולך ופוחת. אחת העובדות שיכולות להצביע על המצוקה היא שבשנת 2023 העסיקו קופות החולים 89 רופאים שהתמחותם האחרונה הייתה בגריאטריה - כרופאי משפחה, ולא בתחום מומחיותם. מדובר בכ-16% מתוך 546 מומחים בגריאטריה. בין החסמים שמונעים גיוס רופאים לתחום: שכר נמוך יחסית, מחסור בתקנים ותנאי עבודה שאינם אטרקטיביים.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
רופאי המשפחה הם נקודת המגע הראשונה של כל ציבור הזקנים במדינה, אך נכון להיום הכשרת רופאים אלה בגריאטריה - לוקה בחסר. ההתמחות בתחום אינה חובה במהלך ההכשרה, וחובת ההתמחות בגריאטריה קהילתית צומצמה לחמישה ימים בלבד. בנוסף, לרופאים מומחים ברפואת משפחה אין כל הכשרה ייעודית בגריאטריה. התוצאה בשטח ניכרת: 52% מרופאי המשפחה מודים שרוב הזמן והמרץ שלהם מושקעים בטיפול בבעיות קיימות - לא במניעה. 89% מהם אומרים שהם רואים ברפואה המונעת חלק מרכזי מתפקידם, אך הפער בין ההצהרה לבין השטח גדול.
לא נמדד - לא מטופל
הנתונים בתחום המניעה הרפואית חושפים דפוס מדאיג: קופות החולים מבצעות פעולות מניעה בתדירות גבוהה בקרב זקנים חולים ושבריריים - אך פחות בקרב זקנים בריאים, שם ההשפעה עשויה להיות הגדולה ביותר. שיעור ביצוע הפעולות שמדווחות למשרד הבריאות עומד על 71% בממוצע, לעומת 15% בלבד לפעולות שאינן מדווחות. חיסון נגד שלבקת חוגרת מבוצע בשיעור של 6% בלבד – לעומת חיסוני שפעת, שמדווחים ומבוצעים ב-54%. המסקנה: מה שאינו נמדד - גם אינו מבוצע. לפי סקר משרד מבקר המדינה, 55% מהקשישים ציינו שלא ביצעו פעולות מניעה מכיוון שהרופא פשוט לא הפנה אותם לכך. החסמים ברורים: חוסר זמן, היעדר תגמול על עידוד מניעה, ומחסור בכוח אדם בתחומי ייעוץ כמו תזונה קלינית.
חוסר אחידות במדדים
כלי מרכזי נוסף שנעדר לחלוטין הוא מדד שבריריות לאומי אחיד - כלי הכרחי להערכת מצבם הבריאותי של קשישים ולגיבוש מדיניות מותאמת. שתי קופות, מכבי ומאוחדת, פיתחו מדדים משלהן, אך הם שונים לחלוטין זה מזה בסולם, בסף הקביעה ובשמירת נתונים היסטוריים, עד שלא ניתן להשוות ביניהם כלל. המשמעות: משרד הבריאות אינו יכול לנטר את מצב הקשישים בישראל לאורך זמן, לזהות שיפור או הידרדרות אצל מטופל בודד, ולגבש מדיניות מבוססת נתונים.
מעבר לכשלים הספציפיים, משרד הבריאות לא גיבש תוכנית אופרטיבית רב-שנתית להיערכות מערכת הבריאות להזדקנות האוכלוסייה, לא קבע יעדים מדידים להארכת תוחלת חיים בריאים ולא הגדיר מדדי איכות חדשים. בהיעדר תוכנית אין גם אחריות, ואין דרך לדעת אם מה שנעשה בכלל עובד.
עוד כתבות בנושא
מעל הכל ניצבת שאלת האחריות. כשחוקרי הדו"ח שאלו את כל הגורמים הרלוונטיים כגון משרד הרווחה, משרד הבריאות, ביטוח לאומי, קופות החולים ומשרד ראש הממשלה מי מתכלל את נושא ההזדקנות, אף אחד לא הצביע על המשרד לשוויון חברתי. הסיבה: סמכות בלי שיניים - המשרד אינו מוסמך לחייב משרדים אחרים לפעול, אין לו תקציב מוגדר, והוא סובל מחוסר יציבות ארגונית כרוני.
"הזדקנות האוכלוסייה היא אחד האתגרים המרכזיים שמולם ניצבת מדינת ישראל. מתן מענה הולם לאוכלוסיית הגיל השלישי הוא חובה מוסרית וערכית", אומר מבקר המדינה אנגלמן. "דו"ח ביקורת מיוחד זה, שאנו עורכים במקביל למדינות נוספות באירופה, מצביע על פער גדול בין ההכרה הממשלתית בחשיבות האתגר לבין המעשה. על אף החלטות ממשלה שהתקבלו, היישום נשאר חלקי: גופי הממשל הרלוונטיים טרם גיבשו תוכנית רב-שנתית כמענה מערכתי, מתואם וארוך טווח".