פותחים את הטלפון “רק לרגע”
הרגע הזה כמעט אף פעם לא נגמר. אנחנו נכנסים לבדוק משהו אחד – ויוצאים עייפים יותר.
מה כן: להיכנס עם כוונה. אם אין מטרה ברורה – אולי לא צריך להיכנס בכלל.
עוברים בין אפליקציות בלי לשים לב
הקפיצה המתמדת בין הודעות, רשתות וחדשות יוצרת עומס מנטלי, גם אם לא קראנו כלום לעומק.
מה כן: להישאר באפליקציה אחת בכל פעם. פחות מעברים = פחות עייפות.
קוראים חדשות בכל רגע פנוי
בבוקר, באמצע היום, לפני השינה. הראש אף פעם לא נרגע באמת.
מה כן: לבחור חלונות זמן קבועים לחדשות – ולתת למוח הפסקה.
הכי מעניין
משתמשים במסך כדי “להירגע”
גלילה נראית כמו מנוחה, אבל לרוב היא רק דחיית עייפות.
מה כן: לשאול רגע: אני צריך גירוי – או שקט?
מגיבים לכל התראה
כל צליל קטן קוטע רצף מחשבה ותחושת נוכחות.
מה כן: לכבות התראות לא חיוניות. העולם לא יקרוס.
משווים את עצמנו לאחרים – בלי כוונה
תמונות, הישגים, חיים “מסודרים” – וההשוואה מחלחלת, גם אם אנחנו מודעים לה.
מה כן: לזכור שמסך הוא עריכה, לא מציאות.
לוקחים את המסך למיטה
לא רק האור – גם התוכן משאיר את המוח דרוך.
מה כן: להניח את הטלפון בצד לפחות רבע שעה לפני השינה.
השורה התחתונה
הבעיה היא לא המסך עצמו – אלא חוסר הגבולות סביבו.
לא צריך להיגמל, לא צריך למחוק אפליקציות.
מספיק שינוי קטן אחד – והעייפות כבר מתחילה לרדת.
עוד כתבות בנושא
