דווקא כשהמצב בחוץ מתחיל להירגע, אחרי חתימת הפסקת האש ועם חזרת החטופים החיים לביתם, רבים מאיתנו מרגישים שהמצב בפנים מחמיר. זה קורה כי במשך שנתיים הנפש שלנו עבדה על "מצב הישרדות" - עסוקה בלשרוד את המציאות הקשה, לגייס כוחות ולהתמודד עם הלא־נודע. ועכשיו, כשהמציאות משתנה, אנחנו יכולים סוף סוף לנשום, ולהתחיל לעבד את כל מה שהחזקנו בפנים.
עוד כתבות בנושא
פתאום צפים זיכרונות, תמונות, רגשות. התקפי חרדה מופיעים גם אצל אנשים שמעולם לא חוו אותם, והעייפות מכבידה. זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתנו, זו התגובה הטבעית של הנפש לתהליך של עיבוד והשלמה. כמי שעוסקת כבר שנים בטיפול בטראומה ובחוסן, אני רואה שוב ושוב את אותה תופעה: הרגע שבו נדמה שהכול חוזר לשגרה הוא דווקא הרגע שבו קשה יותר. בקליניקה, בעבודה עם אנשי מקצוע ובקהילה, אני פוגשת אנשים שמופתעים מעוצמת הרגשות שמגיחה דווקא עכשיו.
אז איך נזהה שאנחנו או מישהו קרוב אלינו צריכים תמיכה נוספת? הנה מספר סימנים לשים לב אליהם:
הכי מעניין
1. עלייה ברמת החרדה והמצוקה - קושי לנשום, תחושת מחנק, עוררות יתר, חוסר מנוחה, כאבים בגוף או קושי להירדם.
2. הצפה מחשבתית - לופים מחשבתיים שלא עוזבים, אובדן ריכוז, נטייה להיסחף אחרי מחשבות שליליות או שיפוטיות כלפי עצמנו ולדבוק בהן.
3. קושי לתפקד ולהמשיך את שגרת היום.
4. נסיגה חברתית - הסתגרות, התרחקות והשקעה מופחתת בקשרים חברתיים ומשפחתיים.
5. תחושת ניתוק - החיים מתרחשים לידכם, אבל אתם לא ממש חלק מהם. אתם צופים מהצד ומרגישים מעין כהות רגשית - לא שמחה ולא עצב.
חשוב לזכור: לכולנו יש ימים קשים. אבל אם אתם מזהים יותר מסימן אחד, והמצב נמשך כמה ימים, כדאי לשתף מישהו ולפנות לתמיכה מקצועית. זה לא סימן לחולשה, זו הדרך הבריאה לטפל בעצמנו. מניסיוני, זה גם השלב שבו קל במיוחד לפספס מצוקה, כי היא נראית "שקטה". אנשים ממשיכים לתפקד, לעבוד, לחייך, אבל משהו בהם משתנה: פחות נוכחות, פחות אנרגיה, פחות קשר. הנפש מאותתת, רק בלי מילים.
באותה מידה שאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו, חשוב גם לשים לב למה שקורה סביבנו. לא פעם קל יותר להבחין בשינוי אצל אדם קרוב - מישהו שנראה מרוחק יותר, מדבר פחות או פשוט "לא הוא עצמו". לא חייבים להיות אנשי טיפול כדי לשים לב. להפך, לפעמים דווקא שאלה פשוטה, אנושית, יכולה לעצור הידרדרות. כאן נכנס לתמונה מודל R U OK? שמבוסס על רעיון פשוט: לעצור, לשים לב ולשאול. שאלה אחת פשוטה: "מה שלומך?", יכולה לפתוח דלת לשיחה משמעותית. לא צריך לדעת "מה להגיד", רק להיות שם, להקשיב, לגלות עניין אמיתי ולעודד את אותו אדם לפנות לעזרה במידת הצורך.
לפעמים, דווקא אלה שמחזיקים את כולם סביבם - בעבודה, במשפחה או בקהילה, הם אלה שמתקשים ביותר לבקש עזרה. אנחנו רגילים לראות בהם "חזקים", והם עצמם מרגישים שאסור להם להתפרק. חשוב לזכור שגם מי שמעניק תמיכה לאחרים זקוק לה בעצמו. תשומת לב, שיחה או הצעה לעזרה יכולים להיות קרש הצלה גם עבור מי שנראה "שולט במצב".
אני מאמינה שבחברה שעברה כל כך הרבה, האחריות שלנו היא לא רק לשמור על עצמנו אלא גם אחד על השני. ההתאוששות הנפשית היא תהליך לאומי לא פחות מאשר אישי. היא מתחילה בדיוק ברגעים הקטנים האלה - בשאלות, בשיחות, בנכונות להישאר שם גם כשקשה.
לפעמים זו שיחה אחת שיכולה לעשות את כל ההבדל.