יום הפגנת החרדים בירושלים היה יום קשה עבורי, מכל הסיבות הידועות. מה עושה אימא ירושלמית לשלושה חיילים במלחמה (אחת השתחררה לקראת סופה) כשהרביעי מילדיה קיבל זימון לצו ראשון באותו השבוע בדיוק. לא הייתה בליבי תפילה, לא הייתה בליבי חמלה ובטח שלא הייתה בי נכונות לשמוע את הצד השני.

רצה הגורל ובאותו היום פגשתי את א'. ואותו א' הוא גבר חרדי בשנות השלושים המאוחרות, בלבוש חרדי הארד קור מהכיפה ועד נעלי הספורט השחורות. נטול כל סממן של מותג בשעון או באיכות החולצה הלבנה. בעל זקן עם שקית ביד. אין יותר מזה. המקום שבו נפגשנו אילץ אותנו לדבר, נכון יותר אילץ אותי להיות בעמדה של מקשיבה לו. וכך הלכנו יחד בחיפוש אחרי פינה שקטה אבל ציבורית כדי שנוכל לדבר, בזמן הקצר הזה, רצו בראשי כל התירוצים שיעזרו לי להתחמק מהעימות שיגיע עוד רגע, כשאביט באדם שמסמל עבורי מגזר שאני כל כך כועסת עליו ופגועה ממנו. כל המחשבות שמלוות אותי בשנתיים האחרונות הציפו אותי - למה הילדים שלי צריכים לשמור על הילדים שלו? למה כלתי החדשה נמצאת רוב הזמן לבד בבית כשהבן משרת סביב השעון בקבע, ואצלם חתנים וכלות בונים בתים בנחת. למה להם יש את הזכות לישון בשקט, לקבל הטבות כלכליות כשאני ישנה עם הטלפון במיטה כבר שנתיים, ומממנת אותם. ואיך החיים ברחובות החרדיים ממשיכים כסדרם כשאצלנו שום דבר לא אותו הדבר. קיוויתי שתהיה לי הזדמנות לומר לו משפט אחד - לא מגיעות לכם שום הטבות, מלגות, הנחות ומענקים עד שלא תשרתו בצבא, אתם נטל ועול על כתפינו.

א' בחר ספסל והתיישב עליו ואני בעקבותיו. הוא לא הביט בי. אני לא יכולה לתאר את התחושה שהייתה לי באותו הרגע. הוא מלמל שהוא אבא לשלושה ילדים מיישוב חרדי ועוד כמה פרטים יבשים וצפויים על ילדותו. ואז הרים את עיניו, הביט בי וסיפר שהוא עובד בתפקיד בכיר כי היה חייב לפרנס את המשפחה שלו, וסיפר שהוא התגייס בשלב ב' כי הבין שזו החובה שלו, אבל אף אחד חוץ מאשתו לא יודע על זה. אפילו לא הילדים, ולא ההורים שלו או של אשתו או החברים הקרובים ביישוב שהוא גר בו. הוא סיפר על התחושה של הקרע בתוכו. מצד אחד הוא מחובר לחרדיות בכל נפשו, ומצד שני הוא סולד מהבחירה של המגזר לא לעבוד ולא להתגייס. עם דמעות בעיניו הוא שיתף בתחושת האשמה שהוא מרגיש בכל מקום שהוא מגיע אליו כשמופנים אליו מבטים שלא יודעים על המורכבות שלו.

מבט כמו שאני נתתי לו. ואז הוא אמר "הלוואי שהייתי דתי לאומי. הכי קל להיות במקום שבו אפשר להיות גם וגם. גם ציוני, גם דתי באמת, גם עובד וגם משרת". שתקתי, ובפנים כאב לי מאוד.

הוא סיפר לי על משפחות של חרדים שהתגייסו ועל הבדידות שלהם. הוא סיפר על נשים חרדיות שהבעלים שלהן התגייסו והן נשארו לבד עם הילדים חודשים ארוכים כשברוב המקרים הקהילה לא יודעת כלום על זה, כדי לא לפגוע במעמד שלהם. והוא סיפר על הקנאה שלהם במעגל התמיכה במשרתים של המגזר הדתי לאומי וכמה הם כמהים להיות חלק מהמעגל הזה.

אז נכון, א' לא מייצג את הרוב החרדי, אותו הרוב שבוער בי. אבל הוא כן מייצג משהו חדש ואחר, מישהו שחי על קו התפר מתוך בחירה. הוא לא חפיפניק ולא שבאבניק ובטח שלא חרדי מודרני. הוא א'. והוא נגע לי במקום לא פשוט בלב. המקום שבו שנתיים אני מסרבת להביט בקמצוץ החרדי והלא מספיק שעובר את השינוי שהמדינה כמהה לו. ובמקום להושיט יד למעט הזה כדי שתהיה לו קרקע טובה, את רוב מאמציי השקעתי במלחמה מול הרבים שלא.

נראה לי שזו שעת רצון לציבור הדתי לאומי, לעשות מקום לאלו שכן החליטו לשאת בנטל. להיות כתובת לאימהות, לנשים שמצאו את עצמן חיות בשני עולמות מקבילים. להכניס אותן לכנפי התמיכה החברתית שלנו. לרשת שגורמת לכל אחת להרגיש שהיא לא לבד. לתמוך במורכבות בבית של החייל החרדי ולא להתעסק רק באיך הוא ישרת בלי נשים בצבא או בכשרות המתאימה. ובעיקר לאפשר לא' לכאוב פחות על המחיר שהבית משלם בזמן שהוא בצבא. ולהיות מסוגלים להגיד להם - אנחנו פה איתכם. אתם לא לבד.

הם מעטים מדי, זה ממש לא מספיק, וצריך להמשיך להילחם על השוויון בנטל בלי לעצור גם כשהתותחים לא רועמים באותה העוצמה. זו מלחמה למען עתיד ילדינו ועתיד המדינה. אבל יחד איתה אני אזכור את א' ואעשה כל שביכולתי לעזור לו להוביל את השינוי הזה בדרך שמתאימה למשפחה שלו, בתקווה שלא בעוד הרבה זמן הוא יאסוף את ילדיו ויספר להם בגאווה שהוא חלק מצבא ההגנה לישראל.