הנוסעים, הקברניט וצוות הדיילים של טיסה 1073 של פליי דובאי הם גיבורים. כאשר נשקפה סכנה לאסון, הם פעלו, נאבקו, סייעו להשיב את השליטה במטוס והצילו חיים. מה שקרה לאחר מכן היה ראוי פחות להערכה.
עוד כתבות בנושא
בירות אירופה התקשו למצוא שפה משותפת. עדיין איננו יודעים מדוע אירעה התקיפה. רשויות איחוד האמירויות פתחו בחקירה, בין היתר בשאלה אם היה קשר לפעילות טרור ואם המעשה תוכנן מראש. חברת פליי דובאי הזהירה בצדק מפני מסקנות מוקדמות.
אי-הוודאות מסבירה את הרתיעה משימוש במילה "טרור". אבל התגובות שבאו בעקבות האירוע המחישו עד כמה אפילו המילים המשמשות לתיאור פיגוע בישראלים נעשו טעונות פוליטית.
הכי מעניין
הטייס ההודי סמית' מצ'אר (Smit Machchhar), קברניט טיסה FZ 1073 של חברת "פליי-דובאי" | צילום: AFP
שר החוץ הסרבי מרקו ג'וריץ' היה מהברורים ביותר. הוא גינה "ניסיון לפיגוע טרור", הביע סולידריות עם ישראל ואיחוד האמירויות וקשר את האירוע לחזון הסכמי אברהם.
גרמניה הגיבה בנחרצות בלי להקדים את מסקנות החקירה. שר החוץ יוהאן ואדפול גינה מתקפה חמורה על התעופה האזרחית. גם שירות החוץ האירופי השתמש במפורש במילה "תקיפה", הביע הזדהות עם הנוסעים ואנשי הצוות ובירך על נחיתתם בשלום.
עוד כתבות בנושא
בריטניה בחרה בניסוח אחר. שר החוץ אד מיליבנד אמר שהוא "מודאג מאוד מהתקרית" והביע הקלה על כך שהמטוס נחת בשלום, אף שבהמשך אותה הודעה התייחס למי שנפצעו "בתקיפה". השימוש במילה "תקרית" עורר ביקורת בבריטניה ובישראל.
גם צרפת נקטה לשון זהירה. שר החוץ ז'אן-נואל בארו אמר כי טרגדיה נמנעה ברגע האחרון, שיבח את אומץ ליבם וקור רוחם של הטייס והנוסעים וקרא לחקירה שתבהיר את נסיבות האירוע ואת מניעי התוקף.
תגובה אנושית בסיסית
ההבדלים האלה חשובים. בלגרד דיברה על טרור. ברלין על מתקפה נגד התעופה האזרחית. בריסל על תקיפה. לונדון ופריז בחרו במונחים מסויגים יותר. אבל כולן ביטאו את התגובה האנושית הבסיסית: הקלה על כך שנמנע אסון והתייחסות למי שהיו על המטוס.
לא היה צורך בחקירה כדי לדעת ש־174 נוסעים ניצלו מסכנה ממשית לחייהם, או שהקברניט ההודי סמית מאצ'הר נדקר בעת שסייע להצילם. אלא שהמילים קיבלו במהירות משקל כמעט שווה למציאות המשותפת הזאת. בישראל היו מי שהתמקדו במילה "תקרית" שבה השתמש מיליבנד, יותר מאשר בדאגה שהביע ובכך שבאותה הודעה עצמה כינה את שאירע "תקיפה".
עוד כתבות בנושא
הבעיה פועלת, אפוא, בשני הכיוונים. ממשלות אירופה צריכות לדעת להפריד בין דאגה לישראלים לבין תמיכה במדיניות ישראל. ישראלים צריכים להבין שניסוח דיפלומטי מרוסן כל עוד העובדות אינן ידועות אינו מעיד בהכרח על אדישות לחייהם.
אפשר גם להתנגד למדיניות ישראל בעזה ובגדה המערבית וגם להכיר בסבל ישראלי. אפשר לתבוע חירות לפלסטינים ולגנות את חמאס. ואפשר לחלוק בחריפות על ממשלות אירופה בלי לראות בכל ניסוח זהיר עדות לעוינות או לאנטישמיות.
לטיסה 1073 הייתה גם משמעות רחבה יותר. קו תעופה מסחרי בין דובאי לתל אביב הוא ביטוי יומיומי לנורמליזציה שיצרו הסכמי אברהם. לאחר האירוע נחת המטוס בסעודיה, והנוסעים המשיכו לישראל במטוס חלופי של פליי דובאי. מאז השעתה החברה את טיסותיה לישראל וממנה. עורק של נורמליזציה מזרח תיכונית נקטע.
מנהיג איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד | צילום: AFP
שלוש שנים לאחר טבח 7 באוקטובר, היחסים בין ישראל לחלק גדול ממדינות אירופה מתוחים מאוד. כל צד מבין יותר ויותר את האחר דרך חשד, האשמה וטינה. הסכנה אינה עצם המחלוקת. דמוקרטיות חלוקות זו על זו. גם בעלות ברית חלוקות זו על זו, לעיתים בחריפות. הסכנה מתחילה כאשר המחלוקת נעשית כה עמוקה, שאפילו ביטויים של דאגה אנושית בסיסית מפורקים מיד למשמעותם הפוליטית.
נוסעי טיסה 1073 ואנשי הצוות לא היו זקוקים לממשלות אירופה כדי לקבוע מדוע הותקף המטוס. החוקרים יעשו זאת. הם פשוט היו זקוקים לכך שאחרים יכירו במה שקרה להם. אירופה מצאה את המילים. הבעיה היא שבמרחב שבין ישראל לאירופה, המילים עצמן הפכו לשדה הקרב.
עוד כתבות בנושא
הכותב הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי - JPPI, ופרופסור ללימודים אירופיים ויחסים בינלאומיים במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב