הספרייה האקדמית נתפסה מאז ומעולם כמובלעת של שקט וחתירה אובייקטיבית אחר האמת, מקום שבו הרעש הלבן של הפוליטיקה אמור להיעצר בפתחו, לטובת מחקר נקי מהטיות. בעידן הדיגיטלי, התפקיד הזה מתגלם ב"מדריכי המחקר" - מפות דרכים ביבליוגרפיות שאמורות להיות כלי מכווין ומנגיש עבור הסטודנט המבקש לנווט בים של מידע. אלא שבשנים האחרונות, במוסדות ציבוריים מובילים כמו אוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט שבארה"ב, המפה הזו עוברת שרטוט מחדש. מי שאמורים להיות מנווטים ניטרליים הפכו למקדמי נרטיב, המשתמשים במשקל המוסדי של הספרייה כדי להוביל את החוקר הצעיר למסקנה קבועה מראש עוד לפני שפתח את הספר הראשון.
הבעיה אינה נעוצה בבורותם של הסטודנטים, אלא במעילה בתפקידם של מקבלי ההחלטות באקדמיה. זהו שינוי נורמטיבי עמוק שזכה לתיקוף רשמי בערכי הליבה המעודכנים של איגוד הספריות האמריקני (ALA) שאומצו בינואר 2024. הפוליטיזציה של הספריות מכשירה את הפיכת מדריך המחקר ממקור ידע אובייקטיבי לכלי עיצוב תודעה אידיאולוגית ומהווה שחיקה נורמטיבית עמוקה של הקוד האתי המקצועי של ה-ALA, המקדש את הניטרליות והנגשת המידע מכל נקודות המבט.
עוד כתבות בנושא
בחינה של המדריך למחקר בנושא "פלסטין" בספריית אוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט חושפת כיצד פועל המנגנון הזה הלכה למעשה. תחת המונח "נכבה", המדריך מספק הגדרה מוטה ופסקנית: "הנכבה מתייחסת לגירושם של למעלה מ-750,000 פלסטינים במהלך הקמתה של מדינת ישראל". אלא שהגדרה זו מתקיימת בוואקום היסטורי מוחלט; היא מעלימה סרבנות ערבית סדרתית ועקבית לנוכחות יהודית בארץ ישראל: החל ממאורעות תרפ"א ב-1921, מאורעות תרפ"ט ב-1929, המרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936, דחיית ועדת פיל ב-1937 שהציעה חלוקה טריטוריאלית לשתי מדינות, יהודית וערבית. בהמשך גם דחיית תוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947 על ידי ההנהגה הערבית, שמיד אחריה כנופיות ערביות פתחו בעימות חמוש מקומי, ועד להסלמת המערכה ב-15 במאי 1948 עם פלישתם של חמישה צבאות ממדינות ערב במטרה להשמיד את המדינה היהודית שזה עתה קמה.
הכי מעניין
ההטייה הזאת קיימת גם בספרייה של אוניברסיטת בראון היוקרתית, והיא באה לידי ביטוי בשילוב ספרו של פרופ' רשיד ח'אלידי, "מלחמת מאה השנים על פלסטין", שהוטמע כמשאב במדריכי המחקר הרשמיים של המוסד. מניתוח הספר עולה כי ח'אלידי מציג שכתוב מגמתי של ההיסטוריה המשטיח את הסכסוך לתבנית בלעדית של "קולוניאליזם התיישבותי".
מדובר בהשוואת כזב המתעלמת לחלוטין מכך שלתנועה הציונית לא הייתה מדינת-אם אימפריאלית, ואף מתעלמת מעובדה שהציונות היא תנועה המבקשת לשחרר את העם היהודי מעול של גלות, רדיפות ואנטישמיות.
כשל מתודולוגי זה בולט במיוחד גם כשבוחנים את ההקשר הביטחוני המובהק של הנוכחות הישראלית באיו"ש. נוכחות זו לא נולדה כדחף התרחבות אימפריאלי אלא כתוצאה של מלחמת מגן (מלחמת ששת הימים), אליה נגררה ישראל ב-1967. לפני מלחמת ששת הימים ישראל העבירה מסרים רשמיים לירדן במטרה למנוע את פתיחת החזית, ורק לאחר הפגזה ירדנית כבדה על ירושלים ות"א נאלץ צה"ל לפעול. כתוצאה ישירה מהדיפת התוקפנות הירדנית, עברה השליטה בשטחי איו"ש לידי ישראל.
השליטה הישראלית באיו"ש כיום נובעת מאילוצים ביטחוניים וגם בשל הסרבנות המתמשכת של ההנהגה הפלסטינית להגיע להסכמי שלום עם מדינת ישראל. מבחינה מעשית, טענה זו הופרכה עם פינוי ועקירת כלל היישובים היהודיים מרצועת עזה ב-2005, מהלך המנוגד לחלוטין לכל מודל קולוניאליסטי בהיסטוריה.
הטיה היסטורית זו אינה מקרית, אלא קשורה לרקע הבעייתי של ח'אלידי בשורות אש"ף בשנות ה-70. באותה תקופה שבה ניהל הארגון מערכת טרור בינלאומית אקטיבית, ח'אלידי שימש כדובר הארגון. בשנים אלה ביצע הארגון את טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972 וחטיפת לצד רצח דיפלומטים בחרטום ב-1973. למרות זאת - עברו הבעייתי של ח'אלידי אינו מפריע, ואולי אף עזר לו, לכהן כפרופסור ותיק המופקד על הקתדרה ללימודים ערביים מודרניים באוניברסיטת קולומביה.
עוד כתבות בנושא
הטיית המדריכים באוניברסיטאות הללו אינה מתבטאת רק בחומרים המופיעים בהם, אלא גם באי הצבת מחקרים אקדמיים שאינם פרו-פלסטינים ואשר עשויים להפריך את המחקרים המסולפים אצלם. למשל, הוא מתעלם ממחקרו המכונן של פרופ' בני מוריס, הנחשב לאוטוריטה אקדמית מובילה בתחום. בספרו The Birth of the Palestinian Refugee Problem, פרופ' מוריס מפריך את נרטיב הגירוש. הוא מראה כי בעיית הפליטים הפלסטינים לא נולדה מתוך תוכנית אב ציונית, אלא הייתה תוצאה ישירה וטרגית של מלחמה שההנהגה הערבית עצמה יזמה עם דחיית תוכנית החלוקה. פלישת צבאות ערב מיד לאחר הכרזת העצמאות ב-1948 הפכה את ארץ ישראל לזירה רווייה בקרבות. כפי שהוא מתאר בספרו, וכפי שעולה מסקירות מחקריות נרחבות, מאות אלפי פלסטינים עזבו את בתיהם בשל שילוב של קריסת החברה המקומית והמבנים האזרחיים, פחד טבעי מאימת הלחימה, ובמקרים רבים אף בעקבות קריאות ועידוד של מנהיגים ערבים שהבטיחו להם חזרה מהירה לאחר ניצחון על ישראל. לא מדובר במדיניות גירוש ישראלית ממוסדת, כפי שהשימוש במונח "גירוש" במדריך מטעה את הסטודנט לחשוב.
לצד השמטה זו, נעדר גם ההקשר המשפטי שמציעים חוקרים דוגמת פרופ' אילן טרואן, המבהיר במאמרו כי הלגיטימיות של הציונות נשענת על עיקרון הכינון מחדש. לפי עיקרון זה, הקמת המדינה אינה פלישה של גורם זר, אלא הקמה מחדש של הבית הלאומי היהודי על בסיס זיקה היסטורית עתיקה שקיבלה גיבוי בינלאומי רחב, החל מהצהרת בלפור ב-1917 וכלה בכתב המנדט שאושר על ידי חבר הלאומים ב-1922.
חוסר האיזון בהצגת המידע במדריכי האוניברסיטאות מקבל משנה תוקף בניתוח מלחמת "חרבות ברזל", שהחלה לאחר שחמאס הפר בברוטליות את הפסקת האש עם ישראל בטבח הרצחני בשמחת תורה.
בחינה של מדריך המחקר באוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט חושפת כשל מתודולוגי עמוק, שבו ארכיטקטורת המידע מנתבת את הסטודנט באופן בלעדי לנרטיב פוליטי חד-צדדי. ניתן לראות בצורה בהירה כי עוד ברמת הקטגוריות, התפריט המוצג לסטודנט מוטה מן היסוד: המדריך כולל לשוניות ייעודיות בעלות אופי סובייקטיבי ומאשים, כגון "טראומה" ו"סולידריות". פירוט התוכן של לשונית הסולידריות מציין במפורש כי הוא כולל הפניות ל-BDS, תנועת החרם נגד ישראל, ולתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בהאג בגין פשע רצח עם - זאת על אף שאין שום תשתית עובדתית או משפטית שתומכת בטענה החמורה שמדריך המחקר מרשה לעצמו לתת לה מקום כהפנייה לגיטימית תחת אמתלה של "סולידריות".
יתרה מזו, טענה זאת הופרכה על ידי מחקרים ומומחים: במהלך הלחימה ברצועה, צה"ל פעל בהיקפים חסרי תקדים כדי להזהיר אזרחים עזתים דרך פרסום אזהרות פינוי מאזורי סכנה, וכן שימוש באמצעים כמו פיזור עלונים ושיחות טלפון. גם בית הדין הבינלאומי בהאג (ICJ) קבע שישראל לא מבצעת רצח עם בעזה. אין זה פלא כי אין שום קונטקסט לטבח שמחת תורה שביצע חמאס - שאליו מדריך המחקר החליט להתייחס בפשטות כ-"the 2023-2024 crisis in Palestine".
עוד כתבות בנושא
ניכר בספרייה של אותן אוניברסיטאות חסרונם הבולט של מומחים ונתונים המציגים תמונה עובדתית מורכבת המפריכה את נרטיב האשמה. כך למשל, מדריכי הספרייה מתעלמים ממחקרו של פרופ' אהרון טרואן (האוניברסיטה העברית), המפריך עובדתית את טענות ההרעבה באמצעות נתונים המראים כי סיוע המזון לעזה סיפק מעל 3,000 קלוריות לאדם ביום - גבוה יותר מהתקן שנקבע על ידי סוכנויות האו"ם שעומד על כ-2,100 קלוריות ביום. הפרכה נוספת להאשמות רצח העם ניתן למצוא בניתוח הסטטיסטי של פרופ' אברהם ויינר (אוניברסיטת פנסילבניה) שיצא במארס 2024, המדגים כי מספרי הנפגעים של חמאס אינם משקפים את המציאות, אלא זיוף ליניארי מתוכנן, שכן הם מציגים עלייה יומית קבועה וכמעט חסרת סטיות במספר ההרוגים, בניגוד מוחלט לתנודתיות הדרסטית המאפיינת לחימה אמיתית. גם ממצאיו של פרופ' לוי סטון (אוניברסיטת תל אביב) מראים כי הדיווחים על אחוזי הנשים והילדים ההרוגים אינם הגיוניים מתמטית, משום שנעדרת מהם קורלציה בסיסית בין תמותת נשים לתמותת ילדים (שאמורה לעלות בהתאמה בעת פגיעה במבנים), תוך הצגת חלוקה שרירותית שלפיה בימים שבהם מדווח על תמותת נשים גבוהה, תמותת הגברים היא אפסית. וכן דו"ח מרכז בגין-סאדאת, שנכתב על ידי העמיתים פרופ' דני אורבך, ד"ר יונתן בוקמן, ד"ר יגיל חנקין, ועורך הדין יונתן ברוורמן המפריך את האשמות רצח העם באמצעות השוואה למערכות דומות של צבאות מערביים, וכן הצגת יחס הרוגים נמוך במיוחד בין מחבלים לאזרחים פלסטינים.
השלכות ההטיה הממסדית בספריות חורגות הרחק מעבר לכותלי הקמפוס; מדובר בתהליך של הנדסה קוגניטיבית המעצבת את תפיסת עולמו של הדור הבא. עבור הסטודנט הממוצע, "מדריך המחקר" אינו נתפס כעמדה פוליטית, אלא כברירת מחדל עובדתית המוגשת בחסות המוניטין האקדמי של המוסד. כאשר ממשק הידע מסנן עבורו את המורכבות ומציע נרטיב חד-ממדי, הוא מונע ממנו את עצם היכולת לפתח חשיבה עצמאית או להיחשף לראיות סותרות. הנזק האמיתי מתגלם ב"אפקט האדווה" הגלובלי: בוגרי המוסדות הללו הם מי שבעתיד יאיישו תפקידים בצמתים חשובים בטכנולוגיה, מסחר, בריאות, פוליטיקה ודיפלומטיה. כך מוסדות אקדמיים בארה"ב הפכו ממרחב של חקירה חופשית לחוליה קריטית בשרשרת הייצור של דה-לגיטימציה של מדינת ישראל. כפי שקבע הדו"ח של ועדת החינוך של בית הנבחרים האמריקני, האוניברסיטאות נטשו את תפקידן כבוררות ניטרליות של אמת והפכו למוקדים להפצת נרטיב פוליטי חד-צדדי, המייצרים "צינור" של הקצנה המזין את צמתי ההשפעה העולמיים. על פי הצהרת הזכויות של איגוד הספריות האמריקני (ALA), המהווה את התקן המקצועי לספריות אקדמיות בארה"ב, מוסדות אלו מחויבים להציג מקורות המשקפים את כלל העמדות בשיח כמצוטט מהקוד האתי שלהם: "על ספריות לספק חומרים ומידע המציגים את כל נקודות המבט בנושאים עכשוויים והיסטוריים".
כשספריות אוניברסיטאיות מציגות מסגרת מושגית אחת כעובדה אקדמית, ללא "מלחמת העצמאות" של השנים 1949-1947 כקונטקסט נגדי, וללא הכרה בזכות היהודית להגדרה עצמית, וכמובן שום קונטקסט למלחמה שנכפתה על ישראל מחמאס ב-2023, הן מפסיקות להיות מפה של ידע והופכות לכלי לעיצוב תודעה. מה שמתחיל כ"מדריך מחקר" תמים באותן ספריות מתגלה כקצה הקרחון של מעילה בתפקיד האינטלקטואלי. הנזק אינו מסתכם בעיוות העבר, הוא גם מעצב את העתיד.