הבחירות מתקרבות – זמן טוב להיזכר בכך שישראל 2026 איננה מדינה מתפקדת. מכיוון שצרת רבים היא חצי נחמה, נשים לב לכך שמגמת אווילות פוליטית והתפשטות גישות אנטי־דמוקרטיות ולא ליברליות ניכרות בעולם המערבי כולו. על מקור התופעה אפשר להתווכח, אך תוצאותיה המסוכנות בהירות וברורות. להלן שלוש דוגמאות מרכזיות.
ראשית, כמעט כל העולם המערבי סובל היום ממשבר דמוגרפי הולך ומחריף. האירופים הפסיקו לרצות ילדים, ומשבר הילודה הוביל מדינות רבות לפתיחת שערי הגירה לעולם המוסלמי. בעקבות זאת אירופה שינתה פניה, ואתרים מרכזיים ביבשת נראים כמו עולם שלישי. בינתיים ההגירה נמשכת, האוכלוסייה האירופית המקורית מזדקנת עם מעט ילדים, והאוכלוסיות המהגרות צעירות ויולדות בשיעור גבוה הרבה יותר. בשלושים השנים הקרובות ימצאו את עצמן לא מעט מדינות אירופיות עם כ־20% אזרחים מוסלמים, כשמגמת העלייה עודה נמשכת.

שנית, אירופה ויתרה על הדמוקרטיה. מאז נפילת ברית המועצות, בחסות גישות פוסט ואנטי־לאומיות, הועברו עוד ועוד סמכויות ריבוניות לרשויות ומוסדות על־אירופיים, והופקעו הזכויות הפוליטיות של אזרחי המדינות ביבשת. מוסדות האיחוד האירופי והמשפט העל־לאומי הופכים עם הזמן לשחקנים פוליטיים מובהקים, שלא מהססים להתערב בסוגיות מקומיות, כולל אפילו בבחירות.

דוגמה שלישית היא הצבאות הלא־קיימים באירופה. אף שבמזרח אירופה ניטשת מלחמה עזה כבר ארבע שנים, היבשת מסרבת להתעורר משנתה העמוקה. היא מתעלמת מהסכנות הביטחוניות האזוריות והעולמיות ומעדיפה להסתכסך עם ארה"ב, האומה היחידה ששומרת על האינטרסים הביטחוניים של אירופה, בזמן שהיא מחזקת את הסינים, מסייעת לאיראנים ולא באמת נלחמת ברוסים.

אירופה, אם כן, נמצאת במסלול התאבדות ברור. היא בקריסה דמוגרפית, תרבותית, פוליטית, דמוקרטית וביטחונית. היא מחריבה במו ידיה את יסודות קיומה. בתיאוריה הסוגיות ברורות והטיפול בהן הכרחי. בפועל, במקום להתמודד עם האתגרים בנחישות ולהקריב חלק מנוחות ההווה למען הקיום העתידי, האירופים מעדיפים לעשות מה שעושה כל פוליטיקאי טוב בימינו: להכחיש את הכשלים, לא להודות בטעויות ולהתעלם מהצורך לפעול.
הפוליטיקה של ההכחשה מייצרת בעיית־על. משום שאסטרטגיית בת היענה מחוללת את אותה הידרדרות ספירלית מערבית. הסיבה ברורה: כאשר הראש טמון בחול הבעיות הלא־מטופלות מחריפות, ואז, כדי להמשיך להכחיש אותן בהצלחה, הפתרון היחיד הוא לטמון את הראש עמוק עוד יותר.

התופעה הפוליטית הזו מעניינת במיוחד, משום שאין ספק שמבחינה היסטורית יש למערב יכולות חומריות, טכנולוגיות ואינטלקטואליות שמאפשרות לו להתמודד בהצלחה עם כל האתגרים. המערב נכנס למאה ה־21 חזק, עשיר ומשכיל יותר מאי פעם. יש לו הכול, ובשפע; הוא נהנה מאפשרויות מעשיות וביטחון חסרי תקדים. על הנייר משאביו עצומים.

אבל ייתכן שזו בעצם הבעיה. אולי במידה רבה ההרס העצמי במערב נובע דווקא מהשפע הגדול וההתאהבות בחיים הטובים. החיים הנוחים והעושר הזמין יצרו ניתוק מעשי ועצלות מחשבה שהפכו למורך כרוני, שמתבטא בחוסר רצון ועניין אפילו בריבונות לאומית וזכויות אזרחיות. רוב האומות בהיסטוריה התמודדו עם אילוצים אובייקטיביים; המערב סובל בעיקר מאילוץ סובייקטיבי: רפיון הנפש, שמוביל למשבר רוחני וערכי, שמחולל כשל מתמשך – משטרי, תפקודי וביצועי – שהופך עם הזמן לכמעט חסר תקנה.

כעת נשאל מה קורה אצלנו. ובכן, למרות ההבדלים הברורים בין אירופה לישראל, שלוש הדוגמאות הללו רלוונטיות מאוד גם כאן. גם ישראל סובלת ממשברים בעלי השלכות קיומיות דומות, וגם היא מתחילה להציג סימנים של חוסר יכולת כרוני להתמודד איתם.

כך בסוגיה הדמוגרפית. גם בישראל יש בעיה, וגם אנו משקרים לעצמנו בתמידות ביחס אליה. לא מדובר במשבר ילודה (אם כי יש ירידה מסוימת לאחרונה), אלא באתגר כלכלי־דמוגרפי מובהק מול האוכלוסייה החרדית (שצומחת בקצב הגבוה ביותר בישראל) ומול הערבים. מי שיטען שהימין מכחיש את האתגר ביחס לחרדים, והשמאל ביחס לערבים, ישגה. הרטוריקה אולי שונה, אבל בפועל הימין מתחזק את ההטבות לערבים כמו השמאל, והשמאל מתחזק את ההטבות לחרדים כמו הימין.

משבר הדמוקרטיה בישראל חריף ותקדימי ברמה כלל־עולמית. הדמוקרטיה אצלנו קרסה מול עוצמת הפקידות, תחת ניצוח בית המשפט העליון. שופטי ישראל – גם אלו המכונים בטעות "שמרנים" – כופפים לתחום ה"שיפוטי" באופן מלא את תחומי המשטר החקיקתיים והביצועיים. כך הם כופרים לחלוטין בהפרדת הרשויות, אם כי הם ממשיכים לטעון שהיא קיימת, כדי ליהנות מהסמכות האינסופית, בעוד את האחריות הם מותירים בידי נבחרי הציבור. נבחרי הציבור, בתורם, מקבלים את ביטול הדמוקרטיה או חסרי אונים מולו.

גם הביטחון בישראל במשבר, אם כי גם הוא שונה מזה האירופי. לישראל בוודאי יש צבא, תקציב ביטחון שופע במיוחד ושלל מוסדות רלוונטיים. אלא שרוב המוסדות הללו חווים שפל תפקודי וביצועי מסוכן, והם חלק מכשל דמוקרטי מתמשך של חוסר פיקוח ואי־ציות, לצד תרבות שקר ויח"צ שמזכירים את ברית המועצות. ראינו זאת היטב בזמן הרפורמה, ומאז ועד היום במלחמה המתמשכת.

גם ישראל נהנית משפע חסר תקדים וחוותה עשורי פריחה. לכן אין פלא שגם אצלנו נוצרו אותן תופעות נפשיות. הבעיה הזו מיתרגמת, בין השאר, לפוליטיקה מקצינה. שוחחתי השבוע עם סטודנטים צעירים, שהחלו להצביע אחרי 2019. הם חוו רק פוליטיקה של חרמות וגושים. טענתי שעל פי תוצאות הבחירות, אמור להיות די פשוט להקים ממשלה מרכזית עם הסכמות נרחבות. החלוקה ל"גושים" הרמטיים, שנראית להם מובנת מאליה, היא עניין מלאכותי, נפשי ותודעתי, שיצרו השחקנים הפוליטיים הנוכחיים.

לפחות חלקם היו מופתעים. החלוקה הזו נראתה להם מובנת מאליה, הנחת יסוד של הפוליטיקה, שכוללת כעסים בלתי־פתירים וחוסר יכולת לשתף פעולה. בפועל, החלוקה היא תוצאה מובהקת של תחושת המותרות והביטחון המזויף שאנו חווים, כתוצאה מהשפע שהתרגלנו לקבל כמובן מאליו.

כמו האירופים, גם אנו קלענו את עצמנו ל"גן עדן של שוטים", שבו הפוליטיקה הפכה למשחק מותרות רגשני ופתטי. המצב הזה אפשרי רק כאשר הבעיות הקשות לא נחשבות לאמיתיות וקיומיות. אם לא תחליף את אסטרטגיית בת היענה הזו פוליטיקה של אמת וצרכים לאומיים, נצעד בבטחה ושאננות לעתידה של אירופה.