בעוד שישראל עסוקה בהתמודדות עם התחדשות העימות מול איראן, בבריסל מתעצב כעת תקדים שעשוי להיות בעל השלכות ארוכות-טווח גם עבורה. הדיון השבוע באיחוד האירופי סביב החמרת הגבלות הוויזה על אזרחי רוסיה צריך להדליק נורה אדומה בירושלים.
עוד כתבות בנושא
אחת־עשרה מדינות החברות במרחב שנגן, שבו 29 מדינות אירופיות ביטלו את ביקורת הגבולות ביניהן, דורשות להקשיח את מדיניות הנפקת הוויזות לאזרחי רוסיה. לטענתן, אין זה ראוי שרוסים ימשיכו ליהנות מחופשות באירופה בזמן שמוסקבה מנהלת מלחמה באוקראינה.
על-פי הנתונים שפורסמו, יותר מ־600 אלף ויזות שנגן הונפקו לרוסים בשנה האחרונה, כחצי מיליון מהן למטרות תיירות. המדינות היוזמות מבקשות לצמצם את מספר התיירים הרוסים, להגביר את הבדיקות הביטחוניות ולחזק את הפיקוח על האזרחים הרוסים הנכנסים לאירופה. במבט חטוף ניתן לטעות ולחשוב שהמדובר הוא בצעד נקודתי כלפי רוסיה בלבד. אלא שהמשמעות האמיתית עמוקה הרבה יותר.
הכי מעניין
סיכון לא תיאורטי
הסוגיה חורגת מהיחסים בין אירופה לרוסיה. מדובר בניסיון לבסס עיקרון מדיני חדש: הטלת מגבלות על אזרחים בשל מדיניות ממשלתם. במשך עשרות שנים הקפיד האיחוד האירופי להבחין בין ממשלות לבין אזרחיהן. גם כאשר הוטלו סנקציות, הן התמקדו במנהיגים, בקציני צבא, באנשי עסקים ובמוסדות ממשלתיים. כעת הגבול הזה הולך ומיטשטש. יותר ויותר קולות באירופה טוענים שגם אזרחים נושאים אחריות למדיניות שמובילה ממשלתם.
השינוי הזה הוא לא רק טכני אלא אידיאולוגי. הוא משקף מעבר מהתפיסה האירופית שלפיה חופש התנועה הוא עיקרון יסוד, לתפיסה שלפיה ניתן להגביל אותו מטעמים פוליטיים. ברגע שהתפיסה הזאת מתקבלת, השאלה אינה עוד האם ניתן להגביל את כניסתם של אזרחי רוסיה, אלא רק נגד איזו מדינה יופנה המנגנון בסבב הבא.
אישה הולכת לאורך גשר שחוצה את נהר מוסקבה מול הקרמלין | צילום: AFP
חופש התנועה של אנשים הוא אחד מארבע החירויות עליהן מושתת האיחוד האירופי. ויתור על חירות זו, גם אם באופן חלקי ומוגבל, מהווה נסיגה מהותית מהאינטגרציה ומהזהות האירופית כפי שהתגבשו מאז מלחמת העולם השנייה.
מנקודת מבט ישראלית, הסיכון אינו תיאורטי. בשנתיים האחרונות פועלות מדינות אירופיות לקידום סנקציות על מתנחלים ישראלים. בימים אלה צרפת מתאמת עם שותפותיה צעדים שיכללו הקפאת נכסים ואיסורי כניסה נגד אישים המזוהים עם ההתנחלויות. אמנם מדובר בשלב זה בסנקציות ממוקדות, אך הנכונות להטיל מגבלות תנועה לא רק על מתנחלים אלימים, מעידה על שינוי עמוק יותר באופן שבו חלק ממדינות אירופה תופסות את ישראל ואזרחיה.
עוד כתבות בנושא
התומכים בהחמרה כלפי רוסים טוענים שמדובר במקרה חריג הנובע מהמלחמה באוקראינה. אולם ההיסטוריה של האיחוד האירופי מלמדת שתקדימים של מוסדותיו נוטים להתרחב מעבר למקרה המקורי. לא פעם, מנגנונים שנבנו למטרה אחת מופעלים כלפי קבוצות אחרות, כאשר האקלים הפוליטי משתנה. אם האיחוד האירופי יקבל את הטענה שתיירות היא פריבילגיה שראוי לשלול מקבוצה לאומית מטעמים פוליטיים, יהיה קשה מאוד לטעון בעתיד שעיקרון זה אינו רלוונטי גם למקרים אחרים.
במציאות שבה ישראל ניצבת תחת ביקורת אירופית קשה, אין זה מופרך לדמיין מצב שבו מדינות חברות באיחוד האירופי ידרשו להחיל מנגנוני סינון והגבלה גם על אזרחים ישראלים. מהלך כזה יפגע קשות בתיירות, בשיתופי פעולה אקדמיים, בסחר ובחופש התנועה של מאות אלפי ישראלים.
נשיאת האיחוד האירופי, אורסולה פון דר ליין | צילום: EPA
הדיון על התיירים הרוסים הוא לא רק עניין רוסי. הוא משקף שינוי עמוק יותר באופן שבו אירופה מגדירה את היחס בין אזרחות, אחריות פוליטית וחופש התנועה. השאלה איננה מה יקרה לתיירים הרוסים מחר, אלא אילו עקרונות ומנגנונים נוצרים היום ומה יהיו השלכותיהם בעתיד. זהו מבחן לעתידו של עקרון חופש התנועה ברחבי האיחוד האירופי ואולי אף למקומם של ישראלים בתוכו.
גם בעיצומה של ההתלקחות מול איראן, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתמקד רק באיומים המיידיים. תקדימים מדיניים ומשפטיים שנוצרים כיום בבריסל עלולים להשפיע על ישראל מחר. מדינות בעלות ראייה אסטרטגית אינן ממתינות עד שהתקדים יופנה נגדן, הן מזהות את משמעותו כבר בשלב היווצרותו ונערכות בהתאם.
פרופ׳ שרון פרדו, הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי - JPPI, ופרופסור ללימודים אירופיים ויחסים בינלאומיים במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
עוד כתבות בנושא
