חבל על דאבדין ולא משתכחין: ויקטור אורבן פרש רק בשבת מלשכת ראש ממשלת הונגריה, בעקבות תבוסתו המוחצת בבחירות, וכבר ביום שני הטיל האיחוד האירופי עיצומים על "הארגונים הישראליים המרכזיים האחראים לתמיכה בהתנחלויות קיצוניות ובאלימות בגדה המערבית, וכן על מנהיגיהם". 

כל עוד אורבן שלט בהונגריה, הוא ניצל את זכו הווטו ההונגרית על החלטות זדוניות שכאלו. עכשיו, כשלשמחת ישראלים מסוימים אורבן הלך (כי יש להם כישרון לחבב את דורשי רעתנו באירופה ולתעב את דורשי טובתנו), קל יותר ליבשת האנטישמית להתנכל למדינת היהודים.

למען הסר ספק או אשליה, זו אכן התנכלות למדינה כולה, לא רק לדניאלה וייס או לצעירי גבעות מסוימים. כשהאיחוד האירופי מטיל עיצומים גם על תנועת אמנה, רגבים וארגון השומר, שבוודאי אינם שולחים בריונים לתקוף פלסטינים, הוא מאשרר את התנגדותו המוחלטת לכל נוכחות יהודית מעבר לקו הירוק. 

מבחינתו גם שכונות גילה, הר חומה, רמת שלמה, רמת אשכול והגבעה הצרפתית הן שטח כבוש, ודאי עיר דוד, הכותל והר הבית. רובו אף מפקפק בזכותה של ישראל לשלוט במערב ירושלים. אין ספק שהוא יתאמץ בעתיד למנוע מצה"ל להישאר ברצועת עזה, בדרום לבנון ובכתר החרמון. בקיצור, יעשה כל שביכולתו כדי לשלול מהיהודים אפשרות שליטה באזורי ביטחון הכרחיים לקיומם ולשלומם. מטרתו המוצהרת היא לכווץ אותנו שוב בין קווים שאפילו יונה צחורה כמו אבא אבן כינתה פעם "גבולות אושוויץ". מטרתו הפחות מוצהרת, מטרה תת־הכרתית, היא להיפטר מאיתנו כליל. שנאת היהודים הגואה ביבשת מוכיחה שהם מעולם לא סלחו לנו על הריגת ישו. עצם הרעיון של שיבת ציון אינו קוסם להם. אחרי השואה היו להם קצת נקיפות מצפון, אבל זה עבר אחרי שהתחזקנו קצת והצטיידנו בצה"ל.

בסיבוב הקרבות האחרון עם איראן, חלק ממדינות אירופה מנעו מעבר בתחומן של ציוד לחימה מארצות הברית לישראל, ובכך כפרו בזכותה של ישראל להתגונן גם בתוך תחומי הקו הירוק, שאליהם כוונו רוב הטילים האיראניים. לפי הנחיית בית הדין בהאג, כמעט כולן יעצרו את ראש הממשלה שלנו ואת שר הביטחון לשעבר אם ינחתו בטעות בתחומן. ולא, זה לא בגלל פשעי הכיבוש ביו"ש, אלא מפני שישראל העזה לגבות מערביי עזה את מחיר פלישתם לשטחה הריבוני בסתיו 23', פלישה בסגנון אושוויץ. מנקודת מבט אירופית היינו אמורים להסתפק בתגובה מנומסת, ולהמתין בהכנעה למהלומה הפלסטינית הבאה. קשה להאמין שבלונדון, בפריז או בבריסל היו מתאבלים ממושכות לו הוכנענו כליל כבר באותו סתיו, על פי מתווה סינוואר. התעמולה הפלסטינית רק מספקת להן טענת אליבי להטלת מצור מדיני עלינו ומראית עין של צידוק מוסרי.       

ספר חדש ומחכים של נדב שרגאי, "מהנהר ועד הים", מפריך באופן יסודי את הטענה הפלסטינית ששאיפת האחיזה של ישראל ביו"ש מנוגדת לחוק הבינלאומי. שרגאי מוכיח שגבולות הפסקת האש ב־49' לא התקדשו משפטית, וממילא לא כבשנו ב־1967 את יהודה ושומרון, לכל היותר מימשנו את זכות הבכורה ההיסטורית והדתית שלנו שם, כמובן במסגרת מלחמת מגן. 59 שנים בדיוק חלפו מאז, והיא עדיין נמשכת. עם אורבן ובלעדיו, אין לנו ברירה אלא לנצח.