תיק חדש על הגב, כיתה לא מוכרת, איחור מביך, מחברת שבחרנו בקפידה או תמונה אחת רגע לפני שיוצאים מהבית: היום הראשון אולי עובר בתוך שעות, אבל הרגעים הקטנים שלו נשארים איתנו שנים. לקראת 1 בספטמבר, אנשי מקור ראשון חוזרים להתחלה שלהם, ולזיכרונות שנשארו מאז.
ילד רוכש ציוד לקראת החזרה לבית הספר | צילום: הדס פרוש/פלאש90
"דוד, תחזור, שכחתי לצלם אותך"
דוד זבולוני, כתב בדסק העומק של מקור ראשון
צילום: אריק סולטן
לאמי ז"ל הייתה מסורת: בכל פעם שהתחיל בחיי משהו חדש, היא הייתה מצלמת אותי רגע לפני היציאה לדרך. זה התחיל ביום הראשון בכיתה א', והמשיך שנה אחרי שנה. פעם עמדתי בפתח הבית עם ילקוט על הגב, פעם בחצר הבניין, ובהמשך כבר עם מזוודה, תיק לימודים או תיק עבודה. האביזרים השתנו, גם אני השתניתי, אבל היא תמיד הייתה שם, מאחורי המצלמה, מחייכת בגאווה כאילו אני בדרכי לקבל את פרס נובל.
הכי מעניין
כך נשארו לי תמונות מהיום הראשון בכיתה א', ב', ג', ומכל תחילת שנת לימודים עד סוף התיכון. אחר כך באו התחלות גדולות יותר: היום הראשון שלי בישראל אחרי העלייה, היציאה מהבית בדרך לבקו"ם, תחילת הלימודים באוניברסיטה. בכל פעם אותו הדבר - לפני שיוצאים, עוצרים לרגע בשביל אמא.
התמונה האחרונה שלה במסורת הזאת צולמה לפני שנתיים בדיוק, ב־1 בספטמבר 2024, ביום הראשון שלי במקור ראשון. כבר נכנסתי למעלית כששמעתי אותה קוראת לי מאחור: "דוד, תחזור, שכחתי לצלם אותך". חזרתי. היא צילמה. יצאה תמונה קצת מטושטשת, לא מיוחדת לכאורה. רק בדיעבד התברר שהיא הייתה החוליה האחרונה במסורת שנמשכה כל חיי.
מאז אני חושב הרבה על כל אותן תמונות. פתאום גיליתי שהן לא מתעדות רק אותי, את הדרך שעברתי, אלא גם אותה. את אמא. תמיד עומדת באותו מקום, רגע לפני שאני יוצא, ומבקשת לעצור לעוד שנייה אחת. ועוד אחת. ועוד אחת.
היום אני יודע שלעולם לא תהיה עוד תמונה כזאת. אבל אני גם יודע שבכל פעם שאתחיל משהו חדש, אעצור לרגע לפני שאצא לדרך ואחכה - אולי מתוך כמיהה, אולי מתוך הרגל - לשמוע מאחוריי: "דוד, תחזור, שכחתי לצלם אותך". ולרגע אחד, אקבל את אמא שלי בחזרה.
דוד זבולוני בכיתה א' וכיום | צילום: באדיבות המצולם
"אל תבחרו את המחברת הכי יפה"
הדס יפה, מעצבת גרפית בעיתון ובאתר
צילום: אליסף כהן
ביום הראשון בבית ספר גולן קיבלו את פנינו, כמיטב המסורת, בשער בלונים ובעוגיות בצורת אותיות טבולות בדבש, קונספט שתמוה בעיניי עד היום.
אני מניחה שהרעיון הגיע מהאזור של "תחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" וכל זה, אבל אני חייבת להודות שבעוד שתפוח ודבש זורמים לי יופי, בשילוב עם עוגיות אין היגיון אמיתי. כלומר, מדובר בעוגיות. ובהנחה שלא מדובר בעוגיות עבאדי, מתוק כלול בהגדרת התפקיד של המאכל. אם העוגייה אינה מתוקה, חל איפשהו כשל מערכתי. וב"איפשהו" אני מתכוונת לאמא של יובל, שהתנדבה באצילות למשימת האפייה, אבל אינה מאמינה בסוכר תעשייתי, ולכן כולנו בעונש.
בכל מקרה, למרות שמדובר רק ביום הראשון של כיתה א', למדתי לא מעט דברים שהוכיחו את עצמם כשימושיים בהמשך.
למדתי שעוגיות עם דבש זה מגעיל – שיעור לחיים. למדתי איפה הכיתה שלי נמצאת – שיעור לשנתיים. למדתי מי יושב איתי בקבוצה – שיעור לחודשיים. למדתי מיהם חבריי לכיתה – שיעור שמשמש אותי עד היום, כשנשאלת השאלה: "אה, את מהגולן? מכירה את…?"
ולמדתי שכשמורה אומרת לכם לבחור מחברת ולא מספרת למה, אל תמהרו לבחור את המחברת הכי יפה שלכם. כי היא תכריח אתכם להדביק עליה עטיפה מכוערת, וכבר לא תהיה לכם מחברת של פוקהונטס.
שיראל דילר | צילום: באדיבות המצולמת
"הלכתי לאיבוד ומצאתי בית"
שיראל דילר, כתבת תרבות ות"א
יום ראשון באוניברסיטת תל אביב, גם ביום הראשון בחוג לקולנוע, שנה א', באוניברסיטת תל אביב, לא שברתי את המנהג שרכשתי לעצמי בכיתה א' – ואיחרתי.
צילום: אריק סולטן
לא איחור מינורי, זעיר או מנומס. שעה של חיפוש מיוסר בנבכי האוניברסיטה הגדולה הביאה אותי להתיישב באולם ההרצאות רבע שעה בלבד לפני סיום השיעור.
אבל אפילו באוניברסיטת תל אביב הכול קורה בהשגחה.
בעודי מסתכלת באימה על היושבים בכיסאות לפניי ומצדדיי, ומבינה שהגעתי לכוכב לכת אחר שכף רגלו של אדם דתי לא דרכה בו – בדיעבד גיליתי שלא, ולא שברתי שום תקרת זכוכית, אבל עדיין אפשר לספור את הדתיים שביקרו בבניין מקסיקו לאמנויות על שתי כפות ידיים – המרצה סיים את המצגת ופצח בנאום מרגש על יצירה קולנועית.
הוא הפנט את כולנו כשזיקק במילים את חדוות היצירה, את הקסם שמתחולל בליבו של יוצר כשהוא רואה כיצד מציאות שנרקמה בדמיונו קורמת עור וגידים.
השיעור נגמר, ושוב חזרתי למציאות – ולזרות שלי.
יצאנו לדשא. הסתכלתי עליהם, והם הסתכלו עליי: על החצאית שלי, על החולצה עם השרוולים, על הביישנות הקטנה שהסגירה אותי כבת המגזר הדתי.
פתאום התקרבה אליי קבוצה קטנה. כל אחד מחבריה ביטא את השונות ממני בדרך אחרת: השיער הצבוע, העגילים המרובים, החולצות עם הסיסמאות המכעיסות על המהפכה המשטרית.
ואז אחת מהם שאלה: "את יודעת איפה השיעור הבא?"
עניתי שלא.
חצי שעה אחר כך מצאנו. לא את הכיתה – את בית הקפה שהפך לביתנו השני במשך שלוש שנים.
ובעודנו לוגמים קפה ומתפוצצים מצחוק בתוך השיחה הזורמת, הרגשתי לא רק במקום הנכון. הרגשתי בבית.
אלישיב רייכנר בכיתה א' | צילום: באדיבות המצולם
"היום הראשון בבית הספר של החיים"
אלישיב רייכנר, כותב טור בענייני חברה ופריפריה במוסף 'יומן'. פרסם שבעה ספרים על החברה הישראלית
מהיום הראשון בכיתה א' בבית הספר ממ"ד שפיר אין לי זיכרונות ברורים, אבל אני כן זוכר את ההתרגשות שלפני.
צילום: אריק סולטן
את תיק העור החדש, בצבע חום בהיר, עם האבזמים והזוויות החדות ממתכת, שקיבלתי מסבא, שהיה בעל עסק סיטונאי לתיקי עור. את המחברות החומות שנעטפו בעטיפות ניילון צבעוניות ואת הספרים שנעטפו בנייר אריזה של מתנות שקנינו בחנות בקריית מלאכי.
עוד לא נכתב אז השיר "משהו חדש מתחיל", אבל זו הייתה האווירה.
ארבע שנים לאחר מכן עברנו דירה לאפרת שבגוש עציון, ובתחילת שנת הלימודים הצטרפתי לכיתה חדשה בבית ספר חדש, שבו לא הכרתי אף תלמיד.
בתחילת היום נכנסה המורה לאנגלית לכיתה וביקשה מדוברי האנגלית לעמוד. אני זוכר שהייתי בהלם כשלמעלה ממחצית הכיתה נעמדה. התפלאתי גם שהמורים לא נקראו בשמם הפרטי אלא בתואר "המורה".
היום הראשון שם, בכיתה ה', היה מאתגר יותר מהיום הראשון שלי בכיתה א'.
כאבא לילדים למדתי עם השנים שהיום הראשון של כיתה א' הוא בעיקר מרגש. רק בהמשך מגיעים האתגרים. ועדיין, יום ראשון במערכת הלימודים הוא במידה מסוימת היום הראשון בבית הספר של החיים. זה כבר לא גן ילדים, ולא תמיד קל, אבל אלה חיים אמיתיים יותר.
השנה אני אומר את זה גם לנכד הבכור שלי, שעולה לכיתה א'. שיהיה בהצלחה, בארי, בא' ובכל האותיות שאחריה.
ביום הראשון של כיתה י"ב היינו אני ועוד חמש מחברותיי חדשות בבית הספר. היה קל לזהות אותנו: בזמן שכל הבנות הגיעו בחולצה לבנה, אנחנו הופענו בחולצות צבעוניות | צילום: באדיבות המצולמות
"כבר ביום הראשון למדתי כל כך הרבה"
שיר ששון, כתבת פוליטית ועורכת במוצש
עלינו ברחוב עליית הנוער, שכשמו כן הוא. בכל בוקר היינו עולות בו לבית הספר אמית שחר בבית שמש, ולצידנו הבנים עלו לאמית דביר.
צילום: באדיבות המצולמת
ביום הראשון של כיתה י"ב היינו אני ועוד חמש מחברותיי חדשות בבית הספר. היה קל לזהות אותנו: בזמן שכל הבנות הגיעו בחולצה לבנה, אנחנו הופענו בחולצות צבעוניות.
היינו שש בנות בשנת השל"פ בבני עקיבא. הגענו למקום זר לגמרי, לבית ספר שונה לחלוטין מהאולפנות שבהן למדנו, ואת דפיקות הלב שלנו אפשר היה לשמוע גם בתוך ההמולה של היום הראשון ללימודים.
ובכל זאת, הבנות קיבלו אותנו בחום שלא ידעתי שאפשרי בכלל. הן שאלו שאלות, הראו לנו את המקום שלנו בכיתה ולקחו אותנו יד ביד ,פיזית, לאורך היום. זה היה יום של ארבע שעות בסך הכול, אבל חזרתי הביתה עייפה.
זו הייתה שנה מדהימה. אחרי היום הראשון בבית הספר דווקא פחדתי שלא אצליח להיות חברה של כולן, שלעולם לא אוכל להיות נחמדה וטובה כמוהן, ושלא אצליח לפתוח את הלב ולהחזיר להן את התחושה הנעימה שהן נתנו לי.
הייתה זו הפתעה נעימה לגלות שכבר ביום הראשון למדתי כל כך הרבה. נדרשה לי שנה שלמה ליישם – והיד עוד נטויה.
תלמידים בבית ספר יסודי באפרת. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה | צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90
"הקול שלה הילך עליי קסם"
אילה בן־חור, מנהלת הרשתות החברתיות של מקור ראשון
עליתי לכיתה א' בבית הספר "מעלות משולם" ברחובות. היינו מחזור ב' בבית ספר קטן, עם ארבע כיתות בלבד. הדסה הייתה המחנכת, לאה המנהלת, ושרה המזכירה – אולי הדמות החשובה ביותר בבית הספר. אל המשרד שלה היינו הולכים כדי להתקשר הביתה כשלא הרגשנו טוב.
צילום: פרטי
השיעור האהוב עליי היה שיעור תורה עם שרה פרל. הקול שלה הילך עליי קסם. בשיעורי טבע הכנו סוכריות מקליפות תפוזים וחמוצים בצנצנת שאפשר היה לקחת הביתה.
בהפסקות היה לנו מקום אהוב במיוחד: שטח לא מעובד מאחורי המגרש. בחורף האדמה הרטובה הפכה למשטח רך שעליו ציירנו בענפים. בקיץ כבר התנהלו שם מלחמות קוצים.
והשיא היה מסיבת הסידור עם ההורים. קיבלתי סידור גדול, עטוף בקטיפה חומה, ועליו שמי באותיות זהב.
עוד כתבות בנושא
