אתה לא תכתוב עליי פוסט בפייסבוק ביום הראשון ללימודים, נכון? המתבגרת ספק שואלת ספק טוענת כנגדי. כבר לפני כמה חודשים הודיעה לנו שבחרה ללמוד בשנה הקרובה, לקראת הגיוס לצה"ל, באחת המכינות המעורבות. מקום מקסים ומיוחד במינו שמתכוננים בו לשירות יחד בנים וגם בנות, שומרי מצוות ושאינם.
היא לא הייתה צריכה לשאול לדעתי על העניין עצמו. באולפנת נווה חנה שבה אני מלמד מזה עשור וחצי, יש אחת לשנה התכנסות של תלמידות השמינית יחד עם הרבנים והרבניות של המוסד, ובה הן שואלות עצה ותושייה סביב השאלה המנקרת "מה עושים בשנה הבאה". הן שואלות לדעתנו על שירות צבאי לעומת לאומי; מבקשות המלצות על מדרשות, ובשנים האחרונות עולה באופן עקבי השאלה: ומה אתם חושבים על מכינות מעורבות?
המסורת התקיימה גם השנה, כשבקהל יושבת השמיניסטית הפרטית שלי; וגם השנה עניתי בכנות שאני לא סבור, ככלל, שזה רעיון כל כך מוצלח. אני מאמין מאוד במפגשים בין מגזרים בצבא ובאקדמיה ובשוק העבודה, וגם בחיים משותפים של שני המגדרים ברוב המקומות הנ"ל. אבל השנה היחידה הזו שבין תיכון לבין צבא, לדעתי ראוי שתהיה קודש לה'. יש בעולם הזה כל כך הרבה מקום לחומר ולחול. כל כך הרבה מקום לפלורליזם ולמורכבות. מותר שתהיה בו גם פינה אחת קטנה של קודש. לא, איני מוכן להתנצל: לא "מותר", אלא "צריך". ולא פינה אחת קטנה אלא עולם מלא של קודש, בית מדרש שיהיה לך נמל מוצא ונמל מפלט מפני זרם החיים. וגם בשנים שבהן תשקע בעבודה ומשפחה ולימודים, הוא יהיה עבורך נקודת חיבור שתוכל לשוב אליה בחגים ובהמשך בהוראות קבע ובניוזלטר לבוגרים.
הכי מעניין
בשביל שיתקיים מרחב כזה צריך שיהיה בו תדר מסוים של עבודת ה', שלא שותפים לו מי שאינם דתיים. צריך גם לב פתוח במידה שלא סביר שתתקיים בגיל כזה במרחב שנמצאים בו שני המגדרים.
למרות הנאום חוצב הלהבות, הבת שלי בחרה אחרת. היא הלכה לבדוק בכמה מקומות, ורק באחד מהם הלב שלה דיבר. איני יודע להגיד אם התכוונתי בשיא הרצינות כשהצהרתי, בשעה שעדיין התלבטה בין מקומות שונים, שאין לי כוונה לשלם מכיסי את דמי הלימוד אם תבחר במכינה. הסברתי שהקדוש ברוך הוא לא רק מחייב אותי לחנך את ילדיי ולממן להם לימוד תורה, אלא גם מתחייב לתת לי על ההוצאות החזר מלא. אבל כל זה תקף, המשכתי, דווקא בנוגע לפעולות שמחזקות לדעתי את ההליכה בדרך התורה. פעולות אחרות, גם אם אינן בגדר עבירה, הן כבר עניין אישי שלך. בכל זאת, חתמתי על הוראת הקבע כמו גדול.
אבל עכשיו קשה לה עם זה שלא אכתוב עליה פוסט בפייסבוק. אם הייתי הולכת למדרשה, היא אומרת במידה של צדק, אין לי ספק שהיית מעלה תמונה שלי עומדת עם התיק בשער. היית זורק איזו מילה ברשתות גם אם הייתי מתחילה ישר שירות. אבל עכשיו זה לא יקרה. ואין לי טענות אליך. אני יודעת שאתה אוהב אותי ומקבל אותי כפי שאני. אבל הייתי רוצה להרגיש גם שאתה שמח וגאה על הבחירה שלי.
את יודעת למה שילמתי בסוף למכינה? אני שואל, אחרי הרהור קצת ממושך. בטח, היא עונה, אימא בחיים לא הייתה נותנת לך לא לשלם. זה נכון, אני מודה על האמת, אבל את יודעת מה הסברתי לעצמי ברגע התשלום? לקחתי לעצמי כמה דקות לחשוב עלייך, על הדרך שעברת, על מי שאת. והגעתי עם עצמי להכרה ברורה שיש לי את האמון הכי גדול שבעולם בכך שבאמת ובתמים את מבקשת את הטוב. הבנתי שאף על פי שיש מבחינתי גבולות גזרה ברורים לדרך שאדם צריך לעבוד את א־לוהיו, אין לך ברירה מלבד למצוא את הדרך הפרטית שלך. ואת עושה זאת בכל כך הרבה כנות ויושר ואמת, ומתוך המון כבוד וחיבור ואמונה. חשבתי על בת ה־17 שלי שמתעקשת ללמוד דווקא במקום שהוא משורש נשמתה, וידעתי שאף שעמדתי העקרונית לא השתנתה במילימטר, אני גאה בך כפי שלא הייתי מעולם.
אז אני לא יודע לגבי פוסט בפייסבוק. את בסדר עם טור בעיתון?
עוד כתבות בנושא
