מיד כשהופיעה על מסך האיימקס דמותו של טלמאכוס דחק המתבגר את מרפקו בצלעותיי: "זה השחקן של ספיידרמן!" ואכן, טום הולנד נבחר בידי כריסטופר נולאן לגלם בגרסה הקולנועית של "האודיסאה" את בנו של אודיסאוס.
טלמאכוס נולד ביום שבו התגייס אביו למלחמה בטרויה, והוא ממתין לו בביתו באיתקה שהולך ונרמס ברגלי זרים. הוא אינו זוכר דבר מאודיסאוס, אבל מסע החיפוש שלו אחר אביו סוער ועיקש לא פחות מן המסע של אודיסאוס אל אשתו ובנו. כאשר האב מתגלה סוף־סוף לבנו, הומרוס מתאר את המפגש ביניהם כמו זה שבין יוסף ליעקב. חיבוק ובכי של פורקן, שאחריו הם הופכים לבלתי־נפרדים.
הסצנה הזו ללא ספק עמדה לנגד עיניו של טום הולנד בשעה שהתבקש לגלם במקביל לטלמאכוס גם את ספיידרמן. הסרט החדש של ספיידרמן מתחיל (המתבגר משלים לי בזמן הפרסומות) אחרי שבסרט הקודם הוא נאלץ לגרום לכך שהעולם כולו ישכח אותו, ובכלל זה חבריו הטובים ביותר ובתוכם אהובתו, אם־ג'יי. תוך כדי שהוא נלחם בנבלים, ובמי שמתגלים כנבלים, ובנבל הפנימי שבתוכו, כמקובל, ספיידרמן מנסה לחזור אל אם־ג'יי. הוא מוצא אותה, ומקווה שאם רק יתראו פנים בפנים, יתעוררו בה רבדים רדומים ומודחקים של קשר ותשוקה. שמחיקת הזיכרון תימחק והם יחיו באושר ועושר כפי שעושות הדמויות במקרים כאלה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אבל בניגוד למתרחש באודיסאה, טום הולנד נוחל שם אכזבה. אני רואה למה יכולתי לאהוב אותך, אומרת אם־ג'יי אחרי שספיידרמן חושף את זהותו, אתה באמת בחור טוב, אבל אין לי שום זיכרונות משותפים איתך. אני לא אוהבת אותך פשוט כי אני לא מכירה אותך. היא נוטשת את ספיידרמן ושבה אל החבר המעצבן שרכשה בהיעדרו.
לאורך כל תהליך השיבה, אודיסאוס משתוקק שיזהו אותו. שהאומנת הזקנה תראה את הצלקת שנטבעה בירכו בנעוריו. שהכלב הזקן שהותיר מאחוריו ינענע את זנבו. שאשתו תזכור את הסימן הסודי שהכמינו ביניהם. והסוף הטוב יגיע כשהקהילה כולה תכיר בו כשימתח את הקשת כמו שרק הוא מסוגל. אבל ספיידרמן מעז לשאול: ואחרי שזיהינו אותך, מה אז? אהבה - טום הולנד לומד בדרך הקשה - אינה גזירת גורל, וגם אינה קשר מיסטי בין שתי נשמות. אהבה היא תוצר של עבודה קשה; היא צבר של חסדים קטנים ומריבות וזיכרונות. היא לא סוד שמגלים, היא פלא שיוצרים.
ברובד הגלוי שלו, האודיסאה הוא סרט על חייל שחוזר מסבב מילואים ונאבק על מקומו בבית ובלב. אבל ברובד העמוק שלו הוא סרט על תשובה. נולאן אומר זאת בפירוש, כשהוא בוחר לחתום את הסרט במילים: "שחר חדש יעלה על עולם שחשך, וחטאינו פעם נוספת יישכחו". גם בליבה של התשובה נמצא הרצון להיות מוכר. התשוקה שיהיה מי שיביט לברית ולא יפנה ליצר; שיראה את מי שאנחנו באמת, את מי שהיינו לפני שהכול הסתבך באופן נורא. תשוקה שמבוססת על אמונה בכך שהכול איכשהו ייפתר ברגע שיכיר האב את כתונת בנו. שכל מה שאדם זקוק לו זה א־לוהים אחד שיאמין בו.
אכן, מלמדת התורה, תשובה קדמה לעולם ויום הכיפורים הוא יום השיא של השנה כולה. במפגש שמתחולל בו נחשפים הרבדים העמוקים ביותר של הנשמה. אבל היום הזה הוא לא סוף השנה אלא תחילתה. ניצוץ שאחריו עלינו להבעיר עוד את האש. ליל חתונה שאחריו באים ימי שבע הברכות של חג סוכות. אנחנו לא באים אל איתקה כדי לצאת ממנה שוב, כמו אודיסאוס, אלא כדי לבנות ולנטוע. יום החתונה לא יהיה היום המאושר בחיינו, אלא יריית פתיחה לימים הבאמת מאושרים שיגיעו אחריו. ימים שירחפו בהם אולי הדים של חלומות, אבל הם יתעצבו בפעולות ממשיות, עיקשות, כמעט סיזיפיות.
אחרי שירדו הכתוביות יצאנו מבית הקולנוע. נכנסנו לחנות בפינת המרכז המסחרי וקנינו קייאק מתנפח של חברה סינית זולה. למחרת קמנו בשלוש וחצי בבוקר ונסענו לחניון של צומת צמח. ניפחנו את הסירה ואז במשך שש שעות חתרנו יחד, אב ובנו, לאורך החוף המזרחי של הכינרת. מאמצים את השרירים, מדברים מעט, שותקים. בדיוק כמו שנולאן התכוון.